משאת בנימין קנו

נראה שאין כוונת רבינו ירוחם על חיסור או יתור אבר שלם דבזה ליכא מאן דפליג דסי' מובהק וחשיב הוא דמדאורייתא הוא מום גמור כל דבר שבעולם ולא גרע מנקב בגט דחשיב סימן מובהק לכ"ע ולא מיירי רבינו ירוחם אלא בשינוי אבר וגם בזה אין רצינו לומר שלא ימצא כלל באיש אחר שזהו דבר בלתי אפשר לומר מה שנמצא באיש אחד מהאישים שיהא נמנע שימצא כן גם באיש אחר אלא כוונתו לומר שהסימן שאנו סומכין עליו יהיה זר ומופלג הרבה עד שלא ימצא באיש אחר רק אחד מאלף או אלפים שלא יהא שכיח כלל וכן כתב בתשובת רבינו אלי' מזרחי סימן ל"ח ולפי זה אפשר לומר שרבינו ירוחם לא פליג כלל אדברי הרא"ש שמה שכתב הרא"ש שסומכין על שינוי שבאבר לא בשנוי כל דהו מיירי כגון בסי' רושם וכיוצא בו אלא בשינוי זר ומופלג הרבה מיירי דומיא דחסר אבר או יתר אבר שהוא סימן מובהק שאין למעלה ממנו שאפילו רבינו ירוחם לא בעי סימן חשוב יותר מחיסור או יתור אבר וכן משמע מדקדוק לשון הרא"ש שכתב או שום שינוי באחד מאיבריו דמשמע שהשינוי הוא בגוף האבר שנמצא האבר משונה כגון גבשושית או חרום בחוטם וכה"ג אבל שינוי בעלמא לא ומעכשיו דברי הרא"ש ורבינו ירוחם מסכימים לדעת אחד והר"ן ז"ל בתשובה סימן ע"ח כתב באחד ששמו מיימון מאלק"י שהעיד נכרי מל"ת שראהו מת על שפת הים והיה לו סימן צלקת בזרועו ולא סמך עליו הר"ן להתיר את אשתו אלמא דצלקת לאו סימן מובהק הוא וזה ודאי משום דצלקת לאו סימן זר ומופלג הוא ושכי הוא בכמה אנשים ולפיכך לא סמכינן עליה. וזהו גם כן ממש כדברי הרא"ש ורבינו ירוחם דלעיל ובתרומ' הדשן ס' רל"ט בשם א"ז דגבשושי' שעל החוטם הוי סימן מובהק וסמכינן עליה אפילו למאן דאמר סימנים דרבנן וגם זה נראה דגבושושית על החוטם דבר שאינו מצוי כלל אפי' במעוטא דמיעוטא ואע"ג דשם בת"ה התיר בנכרי מל"ת שהעיד שמצא יהודי הרוג שהיה לו עורת בעין אחת ומאותו עין יצא לו פצע וצלקת עד סמוך לפה ומשמע דצלקת הוי סימן מובהק ואע"ג דצלקת הוי כעין רושם ושכיחי טובא נראה שלא סמך בעל תרומת הדשן על סימן פצע וצלקת לבדו דמסתמא לא פליג אתשובת הר"ן דלעיל אלא על ידי צירוף עורת ועין סתומה דאע"ג דצלקת לבדו לאו מן הסימנים הגדולים הוא אלא מן הבינונים ואין סומכין ליו לבדו מכל מקום על ידי צירוף סומכין עליו ואע"ג דמהרא"י גופיה בפסקים וכתבים סימן קס"א וסימן רכ"ד כתב בהדיא דאפילו טובא סימנים שאינן מובהקים לא מצטרפי. נראה דהיינו דוקא בסימנים גריעי כגון ארו וגוץ ופניו צהובות וכיוצא בהן דלאו סימנים כלל אפילו למאן דאמר סימנים דאורייתא וכן משמע התם בהדיא דקאי אסימנים גריעי אבל סימנים אמצעיים כגון שומא וצלקת דסימנים מובהקין הן אלא דלאו מובהקין בהחלט דלמ"ד סימנים דאורייתא סמכינן עלייהו אע"ג דאנן ק"ל כמ"ד דרבנן ולא סמכינן עלייהו היינו דלא סמכינן אכל חד וחד באנפי נפשיה אבל לאצטרופי מצרפינן להו וחשבינן להו לסימנים גמורים דדבר זר הוא ומופלג שחיבור הסימנים הללו שבזה ימצא ממש כזה החיבור באיש אחר וכן מצאתי בתשובת מזרחי סי' ע"ח דכתב בהדיא החיבור סימנים הוי סימן מובהק יותר מכל הסימנים ועוד נראה דבצלקת דבתרומת הדשן שהנכרי נתן בה מדה מן העין עד הפה הוי סי' מובהק בהחלט וסמכינן עליה דמדת אורך הוי סימן מובהק כדאמרינן בפרק אלו מציאות מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו. ואע"ג דמסיק התם היינו דוקא באבדה אבל בגט מדת אורך לא הוי סימן מובהק לא לענין שמספקא לן בגט אחר דלענין זה הוי סימן ארכו סימן מובהק ולא מספקינן בגט אחר אלא התם מיירי לענין שהבעל אומר שמידו נפל והיא אומרת שמידה נפל דאע"ג שהיא אומרת מידת ארכו לא סמכינן עליה דדלמא בהדיא נקט ליה חזיתיה כדאמרינן התם וא"כ בנדון זה שפיר הוי סימן מובהק בסימן אורך הצלקת מהעין עד הפה ולא מספקינן באיש אחר. ומהשתא שפיר יסכימו דברי בעל ת"ה לדברי הני רבוותא דלעיל עוד כתב מהרא"י ז"ל בפסקים וכתבים סימן רכ"ד על א' שהיה חוטמו שקוע שאלו העיד שהיה חוטמו שקוע הרבה כמו חרום דקרא