משאת בנימין קנב

מש"כ בתורה היינו שלא יהיו שנים קוראים בקול רם אבל הש"ץ קורא בקול רם והעולה קור בנחת ש"ד וכן כתב נמי בתוספות סוף פ"ק דב"ב כבר כתב הב"י דדברים אלו סברת הלב הם שכתבו האחרונים ולא מצינו דבר זה בתלמוד שהאחד קורא בקול רם והשני בנחת דסתמא קתני מש"כ בתורה ומשמע שהאחד קורא לבד והשני אפילו בנחת נמי לא ומאחר שמצינו בספר הזוהר בהדיא שאסור לקרות בתורה אלא חד בלחוד שכתב אלא חד קרי וחד לישתוק ואי תרין קראי באורייתא גרעי מהימנותא לעילא ומשמע דלישתוק לגמרי עליה סמכינן יותר ממה שכתבו החיבורים שאחר התלמוד ובלי ספק שמה שתקנו שיהא הש"ץ קורא ולא העולה ידעו דברי הזוהר וסודות התורה ולא היה כוונתם לחלוק על הזוהר שיהא הש"ץ קורא בקול רם והעולה בנחת אלא כוונתם היה שהש"ץ לבדו יהא קורא והעולה ישתוק כדברי הזוהר וזה דבר ברור הוא. ומאחר שהוכחנו שגם היודע לקרות אסור לקרות עם הש"ץ ואע"פכ תקנו שיברך ולא הוי ברכה לבטלה דהמברך אדעת קריאה של הש"ץ מברך אם כן לפי זה אין חילוק בין יודע לקרות לאינו יודע דשניהם עולין ומברכין ואינם קוראין רק סומכין אקריאת הש"ץ ויש לתמוה על הרא"ש שכתב דלא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"ץ דהא לדידיה נמי שהעולה קורא בנחת ע"כ צ"ל שהעולה מברך על קריאת הש"ץ דעל קריאת עצמו שקורא בנחת אי אפשר לברך שהרי בקריאת עצמו שבנחת אינו מוציא אחרים ידי חובתן וברכה זו לא נתקנה בשביל כבוד התורה אלא כשמוציא אחרים ידי חובתן שהרי יחיד הקורא בתורה להוציא את עצמו אינו רשאי לברך אלא על כרחך אקריאת הש"ץ שמוציא אחרים י"ח מברך העולה. ועוד אני אומר שאפילו לדבריהם שמחייבים את העולה לקרות בנחת למה לא יעלה גם מי שאינו יודע לקרות ויברך ויענה בע"פ מלה במלה אחר הש"ץ דאי משום דדברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' הא ק"ל בכל מקום דהשומע כעונה ומאחר ששומע העולה מפי הש"ץ הקורא מתוך הספר והוא עונה אחריו חשוב כעונה מתוך הספר ואין לומר דלמא הא דאמרינן שומע כעונה היינו בראוי לקרות אין הקריאה מעכבת בו אבל מי שאינו יכול לקרות הקריאה מעכבת בו ולא הוי שומע כעונה וכדאמרינן כל הראר לבילה אין בילה מעכבת בו כו' דדבר זה לא אמרינן אלא בדבר שהוא מדאורייתא כגון מנחות וחליצה אבל קריאה שאינה אלא מדרבנן לא אמרי' שאין ראוי מעכב וכן פסקו כל הפוסקי' גבי היה עומד בתפילה ושומע דבר קדושה כגון קדושה ומודי' דמפסיק ושומע והוי כעונה ואע"ג דבשע' התפילה אינו ראוי לענות וק"ל ועוד שזה שאמרו דדברים שבכתב אי אתה רשאי כו' כבר כתבו התוספות והרא"ש דהיינו דוקא היכא דמוציא אחרים י"ח אבל בינו לבין עצמו שרי אפילו בע"פ והיינו טעמא דק"ש ופרשת ויושע ופסוקי דזמרה שנוהגין לאומרן בע"פ בכל יום והמרדכי בשם ר"ת כתב משום דמגרס גירסי נוהגין לאומרן בע"פ והרב ב"י כתב בסימן מ"ט דטעמא הוה משום דאיכא מילי טובה דמדרשי מתוך הכתב כגון חסירות ויתירות וקרי ולא כתיב ודכוותיהו ואי אמרת להו בע"פ בציר להו ועוד איכא טעם אחר כדאמרינן ביומא ובעשור לחדש קורין אותו בע"פ משום דאי אפשר לגלול ס"ת בציבור' כל אלו הטעמי' הביא הבית יוסף באו"ח סימן מ"ט ועוד כתב שם טעמים אחרים ע"ש. ולכל אלו הטעמים שרי לקרות בע"פ עם הש"ץ דהא הכא הסומא או מי שאינו יודע לקרות אינו מוציא אחרים י"ח דש"ץ הקורא בקול רם הוא המוציא אחרים י"ח ולא העולה וגם חשיבי אינהו כמו מגרס גריסי כיון שקוראין אחר הש"ץ אינן באין לכלל טעות כמו מגרס גריסי גם המסורת וקרי ולא כתיב לא בצרו להו כיון שסומכין אקריאת הש"ץ שקורא מתוך הכתב והם עונין אחריו וגם מאחר שהוא סומא או אינו יכול לקרות ואי אפשר להם לקרות מתוך הכתב דמי לההוא ובעשור שאומרים בע"פ כדאיתא ביומא הרי הוכחנו יפה שהעולה יכול לקרות על פה מלה במלה עם הש"ץ ואין בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' כלל הדברים שכל ההוכחות והראיות שהביא הרא"ש והריב"ש אזלי להו ובטלי ואדרבא דברי המתירין הם נכוחים וישרים מכל הראיות והוכחות שכתבתי למעלה. ותמיהני על דברי האוסרין דלדבריהם איך הסומא