משאת בנימין קמח

במשנה דאלו טרפות וגם טרפות דניקב חצר הכבד אף ע"ג דלאו דאורייתא היא ולא הזכיר בתלמוד מ"מ קבלת הגאונים הוא וליכא למאן דפליג עלייהו וכל המחברים הביאו דבריהם לפסק הלכה ואפי"ה מאחר דאין טרפות חצר הכבד מחמת עצמו לא אסרינן אלא בנקב ממש בין למ"ד יש סרכא בלא נקב בין למ"ד אין סרכא בלא נקב ק"ו הכא בחסרון הכיס שאין כאן טרפות כלל שהרי אפילו בנחסרה וורדא גופא דוב רבותינו מכשירין בין אין לה וורדא כלל בין יש לה שתים וכ"ש טרפות דחסרון כיס שאינו אלא מנהג בעלמא שאנו נוהגין להטריף כדברי היחיד כאשר כתבתי למעלה בשם הכלבו וא"כ איך יעלה על הדעת להחמיר עוד יותר ולומר שאם יהיו שני כיסין הו"ל כחסר הכיס ויהיה טרפה דחומרא זו מופלגת ורחוקה היא דלא עדיף יתר כנטול דמי בכיס דוורדא מהסרכא בטרפשא דכבדא לדברי מהרא"י סוף דבר אין אני רואה שום איסור בדבר זה היכא דאיכא ב' כיסין וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין ומפסיד ממונם של ישראל בחנם נאם בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל. שב אם שלמים וכן רבים דרכו ועברו בתורה ונכנסו בעובי הקורה וכל א' קולע השערה סביבם מאוד נסערה זה להתירא וזה לאיסורא בענין אם סומא יכול לעלות ולקרות בתורה והמאסף לכל המחנות דגלי אהבה לאורו יסעו כל עם קודש הגאון והמופלג בדורו מוהר"ר יוסף קארו נ"ע בספר הב"י שלו.. ליקט ואסף לכל הדעות ושקל וערך והעלה לאיסורה שאינו רשאי לעלות בין המנויין ואני אמרתי אף אם רוח המושל יעלה עליך מקומך מקומך אל תנח. כי לעולם לא יזנח ומימות אבי זנוח. התורה בקרן זויות מונח. כל הרוצה יבא ויטול ומצוה אחת לא יבטל כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות ותכהנה עיני מראות. ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז"ל יגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם. לבלתי אחשב במספר המנויין לעלות ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה משפטה ודתה וגם לעת זקנתי בל אשליכה ובה אתהלכה ואפתח בדבר הלכה. לראות על מה עשה לי הרב ככה והנה אשא עיני אל ההרים הרמים גבעות עולם ואצא לעזרת השם בגבורים אוכיחה ואערכה דברי אברר דבריהם כשמלה אתיצבה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ובטרם כל אציע ואביא דעות המחברים איש איש על דגלו באותות כפי אשר מצאתי בחיבוריהם קמאי ובתראי הלל אוסרין והללו מתירין ואסדרם מערכה מול מערכה ומתוך אלו שתי המערכות תסתיים שמעתתא ויצא לנו הדין דין אמת בע"ה ובתחלה אסדר דברי האוסרים ואח"כ דברי המתירים: אשיר"י בריש פרק הקורא את המגילה עומד כתב וז"ל ומה שנהגו האידנא ששליח ציבור קורא היינו שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כדתנן גבי ביכורים בתחילה מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא מחמת הבושה התקינו שיהיו מקרין את הכל ואין הדמיון נ"ל דהתם נמנעו מלהביא ביכורים ועברו על מה שכתוב בתורה אבל הכא הבקיאין יקראו והאחרים ימנעו ומחמת הבושה יתנו לה לב ללמוד הפרשה. אלא נ"ל הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין הציבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראהו בתורת אתי לאינצויי עם הש"ץ ולכך התקינו שיקרא הש"ץ שהוא בקי בקריאה ומ"מ גם העומד לקרות יקרא בנחת ובדקדוק עם הש"ץ שלא תהא ברכה לבטלה ואותו שאין יודע לקרות אין ראוי שיקראו ש"ץ והויא ברכה לבטלה ולא מסתבר שהוא מברך על קריאת ש"ץ עכ"ל עוד כתב שם בדף השני וז"ל תוספתא בני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב ואפי' ז' פעמים וזה היה בימיהם שהיה הראשון מברך ברכה ראשונ' והחותם מברך ברכה אחרונ' ולכן צריך לישב בכל פעם להיכירא שהם שבעה אבל האידנא שצריך לברך בכל פעם ברכה ראשונה ואחרונה כגון כהן שקורא במקים לוי אין צריך לישב והיאך מיירי שאין להם מי שיקרא אלא חד והלא אין קורין בתורה בפחות מעשרם אלא