משאת בנימין קמ

בני מתא כולהון קיימין ברעיא דנהיג לעמא אי רעיא איהו טבא טב ליה טב למתא טב לעלמא ואי רעיא איהו בישא ווי ליה ווי למתא ווי לעמא והשתא אסתכל קודשא בריך הוא כו' עכ"ל. דברי הק' בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל: נו ומה שנוהגין הסופרים לתקן ס"ת ולגרור כמה שיטין ולמעט הכתב בכתיבה דקה משום איזה חסרון שהשמיטו כדי להכניס אותו חסרון וכן נהגו למעט הכתב כדי לתקן פתוחות וסתומות והוא נגד ברייתא דמסכת מנחות דקתני ולא ימעט את הכתב מפני ריוח שלמטה ולא מפני ריוח שלמעלה ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה וגם הרמב"ם פוסל ואוסר לתקן פתוחות וסתומות שכתב בפ"ח מהלכות ס"ת שאין לו תקנה וגם הרא"ש אוסר לתקן פתוחות וסתומות יאם צריך למעט הכתב גם הריב"ש בסימן ז' לא התיר למעט את הכתב אלא בחסרון ולתלותו בין השיטין אבל לגרר מה שנכתב כבר כתיקונו ולמעט את הכתב כדי להכניס מה שחסר או כדי לתקן הפתוחות והסתומות אוסר גם מה שנהגו הסופרים לגרר כמה שיטין לתיקון החסרון או פתוחות וסתומות ואפי' יותר על ג' שיטין וזה לא יתכן דהא במס' סופרים פ"ה הלכה ח' תניא הטועה את השיטה גורר אחת וכותב שתים שתים וכותב שלש ובלבד שלא יגרור שלש גם הריב"ש בסי' ז' לא הקפיד אלא למעט הכתב אבל גרירא לחוד בלא מיעוט הכתב התיר לגרר כמה דבעי וגם הביא שם תשובת הרשב"א שהתיר לגרר כמה שיצטרך וגם מהרא"ש משמע נמי כדבריהם ועל כולם יש לתמוה מהא דמסכת סופרים דלעיל ומה שנראה לי בזה הוא דהאי דמסכת סופרים מיירי דהא דקאמר גורר א' וכותב שתים. פירוש גורר אחת שיטה א' ועל אותו ריוח כותב שני שיטות וכן גורר שתים וכותב על מקום הב' ג' שיטות אבל לגרר שלש ולכתוב במקומן ד' או ה' שיטות אסור דכולי האי לא שרי למעט ריוח השיטות משום דמחזי כמנומר אם יהיו ד' שיטות קצרות ומשמע דוקא היכא דמקצר השיטין הוא דלא יגרור שלש אבל לגרור ד' או ה' שיטות ולכתוב במקומן ג"כ ד' או ה' שיטות על שירטוט הראשון שלא ירבה על השיטין יותר משהיו רק ימעט וידחיק את הכתב יותר בהא לא מיירי מסכת סופרים דאין שייך כאן מנומר כיון שהשיטות על מקומן הראשון ובזה מתיישב שפיר מה שנהגו הסופרים לגרר כמה שיטין כדי למלאות החסרן שדילג או כדי לתקן פתוחות וסתומות והאי פירושא מסתבר לן טפי דלישנא גורר אחת וכותב שתים משמע דקאי אשיטין ור"ל גורר שיטה א' וכותב במקומה ב' שיטין אבל אי קאי אמיעוט הכתב לחוד ה"ל למימר וכותב כשיעור שתים ועוד דאם תפרשהו אמיעוט הכתב בלא שינוי השיטין ור"ל שבשיטה אחת ימעט הכתב כל כך שיכניס ויכתוב עליה שיעור ב' שיטין יקשה לן רישא אסיפא דברישא שרי למעט הכתב ולהכניס תרין על חד כדקתני גורר א' וכותב ב' ואלו בסיפא קתני גורר ב' ולא ד' דה"ל נמי על חד תרין אבל אם נפרש דקאי אשיטין אתי שפיר דעינינו רואות דאם תגרור ב' שיטין לא יהיה ריוח המקום ההוא בכפל על ריוח המקום כשתגרר שיטה א' דהא השירטוט המיושר שעושין הסופרים במדת המחוגה שקורין צירק"ל אם תגרר שיטה אחת בין השיטות יהיה מקום פנוי כמדת ב' מחוגות וכשתגרר ב' שיטין לא תמצא מקום פנוי רק כדי ג' מחוגות וק"ל: אמנם מה שנהגו למעט הכתב בכתיבה דקה נראה שהם מפרשים לברייתא דמסכת מנחות דקתני לא ימעט את הכתב היינו שלכתחילה לא יעשה כן דלאו הידור כ"כ הוא אבל בדיעבד שפיר דמי דמשום הידור לא פסלינן לה לס"ת וכן מוכח בנימוקי יוסף שכתב הטעם משום הידור ובסוף דבריו כתב לא יעשה כן אלא יזדרז עצמו שלא יצטרך לבא לידי כך עכ"ל דמשמע בהדיא דדוקא לכתחילה קאמר ולא לפסול בדיעבד וכל הדברים השנויים בברייתא אינו אלא למצוה מן המובחר כמו שכתב מהרי"ק בשורש קכ"ב ובהדיא כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות ס"ת גם הטור י"ד הביא בסימן רע"ג אהאי ברייתא דמנחות דכל זה אינו אלא למצוה מן המובחר ולא לעיכובא ומאחר דהאי לא ימעט את הכתב בברייתא דמנחות לא מיירי אלא לכתחילה ולמצוה