משאת בנימין קלד

ההוא עובדא דטבחא אברייתא דמלוה בריבית מוכרחים אנו לומר דלאו דוקא קאמר וחדא חדא קאמר דגבי מלוה בריבית ומשחקי בקוביא תלה הכשרות בגדר לאסור עצמו בדבר המותר לו וה"ה נמי דמתכשר ע"י חזרת ממון אחר וגבי ההוא טבחא תלה הכשרות בממון אחר וה"ה נמי דמתכשר בגדר לאסור עצמו בדבר המותר לו ואין חילוק ביניהם רק שזה צריך לילך למקום שאין מכירין וזה אין צריך לילך למקום שאין מכירין עוד יש לומר דדוקא קאמר ושאני ההוא עובדא דטבחא דתרתי אית ביה חדא דחשוד על הממון ועוד דמאכיל טרפה לישראל הוא וכן נמי גבי חשוד על השבועה דגוזל את חבירו ונשבע לשקר דהיינו תרתי דהא נשבע לשקר אפילו בלא הנאת ממון נמי לקי ולפיכך החמירו עליהם דלא מתכשרי בקבלת גדר בעלמא עד שיתברר ע"י ממון אחר שזהו תשובה חשובה שבזה הוא ניכר דהדר מחמדת ממון וכמו שפי' רש"י גבי ההוא טבחא דכיון דמחזיר אבידה הוא ודאי הדר ביה מחמדת ממון אבל מלוה בריבית ומשחקי בקוביא ומפריחי יונים דאינו חשוד רק על ממון בלבד דאין כאן איסור אחר סגי להתכשר בקבלת גדר לבד ואפי' אם עדיין לא עשה שום תשובה בממון אחר ולא עשה דבר הניכר שהדר מחמד' ממון רק בדברי' בעלמא ויש לחוש שמא לא יקיים תשובתו ואפי"ה לא חיישינן ומתכשר בקבלת דברים לבד ויצא לנו מזה שהגנב והגזלן וכל הנפסלים ע"י ממון שפיר מתכשרי ע"י חזרת ממון אחר מרצונו הטוב מלבד הממון שנפסל על ידו ולפיכך העד החתום הנ"ל שנפסל ע"י גניבה שגנב כיון שהחזיר ממון אחר מרצונו הטוב חוזר הוא לכשרותו ואכתי יש לבעל דין לחלוק ולומר דאף לפי שהוכחנו שהנפסל על ידי ממון יש לו תקנה ע"י חזרת ממון אחר מ"מ לא יועיל תקנה זו אלא כשהחזיר ממון אחר לפני ב"ד ולא בנ"ד שהחזיר בינו לבין עצמו והכי מוכח מלשון מישרים שהביא הרב ב"י וכן מוכח נמי דברי ב"י עצמו דבעי חזרה בב"ד ונראה דלא בעינן חזרה בב"ד רק כשאינו עושה שום מעשה בחזרה אלא שמקבל עליו דברים בעלמא שלא לעשות עוד או שאסר עליו דבר המותר לו דדברים בעלמא בעינן בפני ב"ד דוקא וכה"ג אשכחנא בכמה מקומות בתלמוד כגון הודאה בב"ד הוא דמהני אבל חוץ לבית דין לא מהני ויכול לחזור בו. וכן ערב שלא בשעת מתן מעות ובלא קנין לא מהני אלא בבית דין כיון דאינן אלא דברים בעלמא וליכא שום מעשה אבל היכא דאיכא מעשה לא בעינן בפני ב"ד והכי מוכח ההוא עובדא דטבחא דאזל רבי מזייה וטופריה ולישנא דאזל משמע מעצמו עשה בלא ידיעת ב"ד ואפי"ה אכשריה רב נחמן אי לאו דאמר רבא האי איערומי קא מערים אלמא לא בעינן דעת ב"ד היכא דאיכא מעשה. וכן מוכח נמי מההיא דהרי"ף ור"ת דאית להו גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתים פסולין דהאי שעתא פסול היה אלמא אע"פ שעשה הגזלן תשובה בלא ב"ד ואפי"ה כשמעידין עליו בב"ד שעשה תשובה חזר לכשרותו מאותו שעה שמעידין עליו דאי מיירי שעשה תשובה בידיעת ב"ד ודאי הוא כשר משעה ראשונה שעשה תשובה הרי לך דהעושה תשובה גמורה לא בעי ידיעת ב"ד ואל תשיבני דמדברי הרי"ף ור"ת שמעינן דלא מתכשר הגזלן אלא משעה שהעידו עליו בב"ד וכל העדות והשטרות שנעשו ע"י גזלן זה קודם שהעידו עליו בב"ד פסולין הן ואע"פ שהעידו שחת' אחר שעש' תשובה וא"כ כל הגיטין שחתם העד הזה פסולין הן שהרי אחר כל החתימות העידו עליו שעשה תשובה אנן לא קי"ל כוותייהו בהא מאחר שהר"ן דחה דבריהם והעלה דהאי גזלן כשר הוא משעה ראשונה שעשה תשובה וכל העדות והשטרות שאחר התשובה כשרים הם ואע"ג שלא העידו עליו רק אחר העדות והחתימות כמו שכתב כל זה הרב ב"י בסי' ל"ד: ומה שיש לנו לפקפק בזה הוא שהעדים המעידים על העד החתום הנזכר שעשה תשובה אין עדותן עדות לאכשורי האי גברא רק לענין דיני ממונות ולא לענין דיני נפשות דבדיני נפשות עדות כה"ג לאו כלום הוא מפני שאין עדותן בענין אחד שהעד האחד העיד שהשיב לו טאלר אחד שהיה שלו והעד השני העיד שהשיב לו ב' זהובים שהיה של אביו ולאחר מיתת אביו השיב לו ונמצא שאמאי שמסהיד האי א מסהיד