משאת בנימין קלג

להאי קלא דלא פסיק דעידי כיעור ולא לקלא בקידושין וכל הגיטין שחתם העד הנזכר גיטין כשרים הם ודי לנו בזה לטעם הראשון שאין לפסול את העד לא משום כופר בפיקדון ולא משום גניבה ולא משום שעבר על החרם ולא משום קלא דלא פסיק: הטעם השני אף אם היינו פוסלין העד החתום הנזכר בשביל אחד מהטעמי' הנזכרים למעלה עם כל זה אין לפסול הגיטין שחתם העד הזה מאחר שחזר בתשובה קודם שחתם על הגיטין שהרי שני עדים מעידים שהחזיר ממון שלהם שהיה בידו בלי ידיעתם והיה יכול להעלים ולהחזיק בידו ואין לך תשובה מעולה בגנב וגזלן מזה שהיה בידו ממון אחרים בלי ידיעת הבעלים ומרצונו הטוב החזיר אותו לבעלים וכאשר אבאר בע"ה ולא מבעיא לדברי הטור שמפרש דברי הרמב"ם ז"ל במה שכתב אע"ג שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו פסולים דהיינו דוקא כששלמו בכפיית ב"ד אבל שלמו מעצמם בלא כפיית בית דין כשרים דלדידיה נ"ד שהחזיר העד בעצמו ממון אחר כ"ש דכשר הואי אלא אפי' לדברי ב"י שכתב שאפי' החזיר ברצונו מה שגנב וגזל פסול להרמב"ם ז"ל עד שיעשה תשובה מ"מ לא מיירי אלא בממון שגנב או גזל אבל אם החזיר ממון אחר מעצמו פשיטא דמתכשר הוא בהכי דהא סיים הרמב"ם ז"ל בסוף דבריו והרי הן פסולין עד שיודע שחזרו בהן מדרכן הרעה ורצונו לומר עד שיודע ששב בתשובה שלימה בלא שום הערמה וכדאמרי' גבי ההוא טבחא דהוי רבי מזייה וטופריה וכו' אמר רבא ודילמא איערומי קא מערים ונ"ד מאחר דחזינן דהחזיר ממון אחר לבעלים מרצונו הטוב הרי הוא שב בתשובה גמורה בלא הערמה. ואע"ג דגבי ההוא טבחא בעינן שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזור אבידה בדבר חשוב וכו'. הא לאו הכי חיישינן לערמה מ"מ בנ"ד לא בעי מקום שאין מכירין אותו דלא אמרינן הכי אלא גבי טבחא וטעמא דהתם הוא מערים כדי שיחזירוהו לאומנתו אבל בשאר פסולין לא אמרי' הכי אי נמי כמו שכתב הרב ב"י אליביה דהרמב"ם ז"ל וא"ת דבפרק זה בורר תניא מלוה בריבית מאימתי חזרתן משיקרעו שטרותיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו לנכרי לא מוזפי וכתב שם הרא"ש ומה שלא פירש חזרת הריבית דפשיטא שצריך להוציא גזילה מתחת ידו עכ"ל: למדנו מזה שמלוה בריבית אף על פי שמחזירין הריבית לבעליהן אינן חוזרין לכשרותן עד שיעשו תשובה ויחזרו בהן אפילו בדבר המותר דאפילו בנכרי לא מוזפו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' י"ב מהלכות עדות אבל שאר פסולי עדות שהן מחמת ממון שחמסו או שגזלו אע"פ ששלמו צריכין תשובה והרי הן פסולין עד שיודע שיחזרו בהן מדרכן הרע עכ"ל וב"י בטור חו"מ בסי' ל"ד כתב דאפי' בשאר פסולי עבירות שלא מחמת ממון צריך שיבואו לב"ד שבעירם לקבל עליו שלא יחזור לאותו חטא וצריך שיקבל עליו שום גדר לאסור עצמן במותר לו מדבר הנוגע לאותו ענין ואפשר דדוקא בפסולי ממון הוא דבעי לפנים משורה אבל לא באינך עכ"ל ומ"מ בפסולי ממון מיהו בעי לפנים משורה וז"ל בעל העיטור שהביא הרב ב"י בסי' ל"ד חשוד על הגניבה אם החזירה בתשובה ולא על יראה ופחד וקבל שלא לגנוב לישראל ונכרי מקבלין עדותו עכ"ל הרי לך שמתוך הברייתא דפרק זה בורר דלעיל ומתוך דברי כל הנך רבוותא דלעיל מוכח דפסולי עדות מחמת ממון תולה הכל בתשובה גמורה והגדה שמקבל על עצמו לאסור במותר ובהכי מתכשרי ולפי זה בנ"ד העד הזה שנפסל מחמת ממון הגניבה אע"פ שהחזיר הגניבה וגם ממון אחר החזיר מעצמו ומרצונו עם כל זה עדיין הוא בפיסולו כל זמן שלא קבל עליו שום גדר לאסור את עצמו בדבר המותר לו אמנם בעובדא דההוא טבחא בפרק זה בורר א"א לומר כן דמסיק התם אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו הרי לך שאפי' החשוד על הטריפות דחמיר טפי שהוא צריך לילך למקום שאין מכירין ואפי"ה מתכשר על ידי ממון אחר כגון חזרת אבידה וכ"ש גנב וגזלן וכיוצא בו וכן נמי החשוד על השבועה כתב הרמב"ם ז"ל והטור דמתכשר ע"י ממון אחר וכן כתב הרא"ש בהדיא אברייתא דחזרה מלוה בריבית דכל הפסול ע"י ממון לא מתכשר אלא ע"י ממון אחר וכדי שלא יהא כסתרי אהדדי