משאת בנימין קל

רב הונא משום דאנן טענינן להו ועוד דבנ"ד טען והתנצל הוא בעצמו בפני פרנס החודש ותלה באשתו ובאנשי ביתו מיד בשעת שמצאו הגניבה ברשותו ואע"ג דלבסוף אחר שיצא עליו קלא דגזלנותא לא טען הכי מ"מ כיון דטען הכי מתחלה שפיר טענינן ליה לבסוף ואם תאמר בנ"ד איך אפשר להכשירו ולמתלי באנשי ביתו שהרי הוא עצמו הודה לבסוף שעשה הגניבה ולא אנשי ביתו והודאות בעל דין כמאה עדים דמי גם זה אינו משום דלא פסלינן ליה לגברא בהודאות עצמו משום דאין אדם משים עצמו רשע כדאמרינן בסנהדרין פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר עמו מצטרפין להורגו אלמא אף על גב דלפי דבריו הוא מעיד על עצמו שהוא רשע גמור ואפ"ה מעיד עליו להרגו וכן כתבו כל המחברים ובטור ח"מ סימן ל"ד וסימן צ"ב הלכך בנ"ד אין כאן שום עדות ברורה לא על כפירת הפקדון ולא על גניבה רק הודאת עצמו ובהודאת עצמו לא פסלינן ויצא לנו מכל זה שאין לפוסלו לא מדין הכופר בפקדון ולא מדין הגניבה גם אין לפוסלו בשביל החרם שגזרו ציבור. חדא דרש"י ז"ל פירש גבי שבועות ביטוי דאין אדם נפסל בשבועת שקר אלא אם כן שבשעת השבועה עבר על שבועתו כגון שנשבע אכלתי ולא אכל אבל בשבועת שקר דלהבא לא פסלינן ליה משום דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע ובההוא שעתה היה בדעתו לקיים שבועתו ולפירש זה העובר על החרם לא מפסיל בהכי משום דבשעת החרם עדיין לא עבר וכמו שכתבו כל זה המחברים בשם רש"י ז"ל ואף על גב דר"ת חולק על רש"י ז"ל גבי שבועות ביטוי וסובר דנשבע לשקר פסול בכל ענין בין שנשבע להבא בין שנשבע לשעבר ולדידיה העובר על החרם כעובר על השבועה דמי ופסול מ"מ נראה דדעת רש"י עיקר שהרי כמעט כל המחברי' הסכימו לדעת רש"י כמו שכתב הרב ב"י בסימן ל"ד ועוד נראה דע"כ לא פליג ר"ת ארש"י אלא בחרמי ציבור שנהגו בימיהם שהיו כוללין בו ארור ושבועה וכה"ג וכמו שכתב הרשב"א בתשובה סימן תקצ"א וז"ל והעובר על חרם שאמרת כבר הורגלו שאומרים בכלל החרם משביעין אנו ומחרימין וכיון שכן הרי זה כחרם ושבועה ולפיכך העובר על גזרת ציבור שגוזרין בחרם חשוב כעובר על השבועה ועוד שהם מסיימין בו וכל העובר ארור הוא וארור בו שבועה כדאיתא בשלהי שבועת העדות עכ"ל הרי שהרשב"א ז"ל אינו פוסל העובר על החרם אלא מטעם שכוללין בו ארור ושבועה הא לאו הכי אינו פוסל העובר על החרם וזהו דוקא לשיטת ר"ת דאילו לרש"י אפי' בשבועה גמורה אינו פסול בלהבא וכ"ש בחרם שכוללין בו שבועה וארור ומאחר דאפילו לר"ת אינו פוסל להעובר על החרם בעלמא הילכך בימינו ובארצנו שאין נוהגין להזכיר לא לשון שבועה ולא לשון ארור רק שמכריזין חרם בעלמא העובר על הכרזה זו אינו פסול אפי' לר"ת ובנ"ד נמי לא עבר רק על הכרזת חרם בעלמא ולפיכך לא פסלינן ליה ועוד דהרב בר ששת ז"ל בסימן שי"א הכריע בין דעת רש"י ור"ת דהנשבע שלא לאכול ואכל פסול כיון שהוא חייב מלקות ורשע הוא אבל הנשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה ע"כ ודבריו נראין לי להלכה שבכל מקום הלכה כדברי המכריע ולדברי ריב"ש העובר על החרם אינו פסול דהא לא עביד מעשה ולאו בר מלקות הוא ויצא לנו מזה שהעובר על החרם בעלמא ובמידי דלא עביד מעשה ליכא למ"ד שיהא פסול משום זה וכ"ש בנ"ד שהוא מתנצל וטוען שלא עבר על החרם אלא מפחד הסכנה שאחד ממנהיגי הקהילה היה שונאו גמור והיה חושש שלא ימסור אותו בפני השררה כי השנאה מקלקלת השורה ומאחר שיש לו התנצלות אין לפוסלו אפילו בעבירה גמורה שיש בו מלקות וכמו שכתבנו למעלה. ואף על גב דהאי התנצלות טעות הוא שמצד הדין לא היה לו לעבור על החרם מפחד השונא דאעפ"י ששונאו ישראל כשר הוא ולא נחשד על כך למסור את חבירו וכההוא דתנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסים וכו' ומשמע דלמוכסין ולהרגין הוא דנשבעין לשקר משום דחשידי אינהו אבל בנ"ד דאדם כשר הוא לא ונמצא זה עובר על החרם שלא כדין ולאו כל כמיניה לומר טעיתי במידי דלא טעו ביה אינשי מ"מ אין לפוסלו