משאת בנימין יג

שבדין הוא שלא יפטר בחלה אחת אלא יפריש מכל בצק בפני עצמו ולא דמי לשתי עיסות שנלושו כל אחת בפני עצמה ובכל אחת יש בה שיעור חלה שחלה אחת מפרישין על שתיהן כמ"ש בטור י"ד סימן שכ"ה דהתם ודאי אין איסור להפריש מכל אחת בפני עצמה אלא שאם רוצה להפריש מזה על זה רשאי ואין הכי נמי אם רוצה להפריש על כל אחת בפני עצמה הרשות בידו ועדיף טפי ועוד דהתם מיירי דשתי העיסות הן של אדם אחד ולכך הברירה בידו להפריש אחת או שתים. אבל בנדון דידן דמחלק העיסה לכמה נשים לא סגי דלא להפריש כל אחת ואחת בפני עצמה מ"מ יצא לנו הדין שאין למחות ביד הנשים הקונות עיסה מן הנחתום ישראל וכל אחת נוטלת חלה משלה בפני עצמה אם הוא כשיעור חלה ואדרבא צריך לקיים ולהחזיק מנהגן כדי שבקל בלא טירחא תוכל כל אשה ליקח חלה בכל ע"ש שכבר נהגו ליטול חלה בכל ע"ש ע"פ הירושלמי דמסכת שבת אדם הראשון חלתו של עולם וכו' וגרמה לו חוה מיתה לפיכך נמסרה מצות חלה לאשה כו' ואם נטריח לנשים ליקח קמח וללוש ולאפות שמא מתוך זה תניח ותבטל המצוה לכן יש להניח אותן במנהגן אצל נחתום של ישראל: אמנם מה שנוהגין בחתונות שעושין לחם גדול שמניחין אותו על השלחן בשעת הדרשה שממנו לוקחים חלה הרבה נשים כל אחת בפני עצמה אע"פ שכל אשה נוטלת עיסה כדי שיעור מ"מ כיון שמתחלה לשו הכל בבת אחת ואחר כך כשאופין חוזרין ומערבין ועושין מן הכל לחם אחד אין להפריש רק חלה אחת על כל העיסה ואף ע"פ שהמנהג שלאחר הדרשה שולחין לכל אחד חתיכה פרוסה מאותו לחם אל ביתו. וא"כ בשעת לישה היה דעתו לחלק אפי"ה לאו מידי הוא דדוקא על מנת לחלק בצק קאמר ר' יוחנן ולא ע"מ לחלק פרוסה כמו שכתב ב"י ואפי' לדברי הסמ"ג דלא מחלק בין בצק לפרוסה מ"מ היינו דווקא כשמחלק לכל אחד כשיעור חלה אבל פחות משיעור חלה כמו שנוהגין לשלוח פרוסה קטנה פשוט הוא דלא ואדרבה היה נראה לפטור אותו לגמרי מחלה דזה הוא ממש כר' יוחנן אלא כיון שהמנהג שבעל סעודה מניח לעצמו פרוסה גדולה כדי שיעור בשביל אותה פרוסה חייבת בחלה ולכן יש למחות ביד הנשים שלא ליטול מאותו לחם רק חלה אחת. אבל מה שנוהגין ליקח בצק מן נחתום נכרי ומפרישין ממנו חלה זהו ודאי טעות גמור והוי ברכה לבטלה משום דכיון דבשעת גילגול היתה של נכרי לא מהני מה שנותן או מוכר לישראל אחר הגילגול וכדתנן בפ"ג דמסכת חלה נתנה לו במתנה עד שלא גלגל חייב ומשגלגל פטור ואע"ג שהנכרי לש העיסה מתחלה אדעתא למכור אותו לישראל לא מהני דעתא לענין זה ויש לבטל המנהג הנלע"ד כתבתי: נאום הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל ב שאלה הא דנוהגין להתחיל לתקוע מר"ח אלול באיזה יום ראוי להתחיל אי ביום א' דר"ח או ביום שני שהוא עיקר ר"ח כי בקצת קהילות נוהגין להתחיל ביום ראשון ובקצת קהילות נוהגין להתחיל ביום שני מפני שהוא עיקר ראש חודש ובו מתחילין למנות ימי החודש: תשובה יראה להתחיל ביום א' דר"ח אלול וכן כתב מורי הגאון מהר"ר שלמה לוריא בהדיא ונראה להביא ראי' ממה שכתבו הרא"ש והמרדכי במסכת ר"ה וטור א"ח בסימן תקפ"א שמה שמתחילין לתקוע בר"ח אלול הוא ע"פ המדרש דפרקי ר"א דתניא בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר וכו' ע"כ מהא שמעינן דיש להתחיל לתקוע ביום שעלה משה להר וע"כ צ"ל שביום ראשון דר"ח אלול עלה משה להר באחרונה מדתניא בסדר עולם בי' בתשרי הוא י"ה נתרצה המקום בשמחה לישראל ואמר סלחתי כדברך ואותו היום ירד משה והלוחות בידו והכי אמרינן נמי בפרק יש נוחלין בשלמא יו"כ יום סליחה יום שנתנו בו לוחות אחרונות ומדיום ירידתו היה ביו"ד בתשרי יום עלייתו בא' דאלול היה שהוא ל' אב דאי בשני דר"ח אלול לא מצינו מ' יום כלים ביו"כ שהרי אלול לעולם חסר ולא מבעי לפרש"י בפרק ר"ע ובחומש פרשה כי תשא דבעינן ארבעים יום שלימים עם הלילות וא"כ אליביה ודאי לא מצינו