משאת בנימין יב

משאת שו''ת בנימין א שאלה המנהג בקצת מקומות בע"ש עושה נחתום ישראל או נכרי עיסה גדולה ובאות הנשים ולוקחות ממנו כל אחת כדי שיעור חלה וכל אחת נוטלת חלה מעיסה שלקחה היא מהנחתום גם בחתונות עושין עיסה גדולה והנשים כל אחת לוקחין מהעיסה כשיעור חלה ומפרשת כל אחת חלה ואח"כ מערבין הכל יחד ועושין מן הכל לחם גדול אי שפיר למעבד הכי דאיכא למימר מאחר שנלושה כל העיפה בבת אחת די לה בחלה אחת וחלה אחת פוטרת כל העיסה או לאו:. תשובה יראה דאין לפקפק על מנהג זה בנחתום ישראל כיון דמתחיל הלישה היה דעת הנחתום לחלק העיסה ולמכור לכמה חלקים הוי כאילו לש כל חלק וחלק בפני עצמו ולכך יכולין להפריש מכל חלק בפני עצמו דאמרי' בירושלמי אמר רבי יוחנן העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטור מן החלה פי' ע"מ לחלקה בצק פחות משיעור חלה לכל אחד אלמא אע"ג שבשעת הלישה היה כדי שיעור חלה כיון שבדעתו היה לחלק פטור מן החלה כאלו מתחלה לש פחות משיעור דלאו בלישה תליא מילתא אלא בדעת בעל הלישה והשתא נראה דק"ו בנדון דידן דהתם אמרינן דמועיל מחשבתו להק' ולהפקיע מחיוב חלה כ"ש בנדון דידן שיועיל מחשבתו להחמיר ולהביא לידי חיוב ולומר כיון שדעתו היה לחלק לבצק הוי כל בצק ובצק נלוש בפני עצמו וחייב כל אחד ואחד ליטול חלה מן בצק שלו מאחר דיש בו כדי שיעור חלה ואע"ג דריש לקיש פליג התם עליה דר' יוחנן מ"מ רוב הפוסקים פסקו כרבי יוחנן ואע"ג דההיא דר' יוחנן מוקי לה בירושלמי באינש דעלמא ולא בנחתום משום דתנן במשנה דמסכת חלה נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה נראה דלחומרא דוקא יש לחלק בין נחתום לאינש דעלמא וכדאמרינן התם שאם לא ימצא מי שיקנה ממנו נותן דעתו לאפות פת והלכך כיון דדעת נחתום הכי והכי אזלינן לחומרא לחייבו בחלה אבל בנדון דידן ליכא לחלק בין נחתום לאינש דעלמא ולהקל דכיון דדעת נחתום הכי והכי אזלינן לחומרא התם והכא התם אמרי' שמא לא ימצא מי שיקנה ויאפה הכל בבת אחת לעצמו והכא אמרינן שמא ימצא קונים הרבה ויחלק לכל אחד כדי שיעור ועוד ראיה מבעל תרומת הדשן סי' ק"ץ שכתב שיש ליטול עיסה לשאור קודם שיטלו החלה ולהשהות אותו שאור כדי להחמיץ בו עיסה אחרת כדי שיהיה מחיוב על חיוב ע"כ והתם ודאי אין חילוק בין אינש דעלמא לנחתום והשתא מה מועיל זה מאחר שנלושה העיסה בבת אחת אפילו אם יקח לשאור קודם שיפריש מ"מ אח"כ כשיפריש החלה מהעיסה הנשארת יפטר גם זה שלקח לשאור בכל מקום שהוא שהרי לא בעינן מן המוקף היכא שנלושה בבת אחת מדאמר שמואל בפ"ק דביצה חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש וכמו שכתב הרא"ש שם ומביאו ב"י בטור י"ד סימן שכ"ג אלא על כרחך צריכין אנחנו לומר שאני הכא דבדעתו תליא מילתא וכיון שדעתו היה מתחילה ליקח עוד לשאור ולחלקו מהעיסה הנשארת הרי לא נכנס מעולם בחיוב אחד וכאלו נלוש בפני עצמו ויצא לנו מזה שאפילו התם בתרומות הדשן דמה שמפריש לשאור מסתמא אינו כשיעור חלה ואלו היה נלוש בפני עצמו היה פטור מחלה ולא אתא חיובו רק משום שנכנס עם עיסה גדולה בשעת לישה ואפ"ה לא יפטר באותה חלה שמפריש מעיסה גדולה ק"ו בנדון דידן שיש בו שעור חלה