משאת בנימין קי

והסיח לפ"ת איש שיצא עמנו מכאן מת משיאין את אשתו עד כאן. הרי שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו וכתב יצא ישראל ונכרי מעמנו וכו' ובא הנכרי ומסיק לפ"ת איש שיצא עמי מכאן מת וכו' משמע בהדיא שראינו בעינינו שיצא מעמנו עם הנכרי. גם משמע שהנכרי מעיד על אותו שיצא מעמנו שראינו אותו בשעה שיצא ולכך לא בעי שיזכיר שמו ושם עירו מאחר שיש עדים שמכירין שמו ושם עירו ואנו יודעין שהנכרי מעיד על אותו שאנחנו מכירין אותו לפיכך משיאין את אשתו דשמו הגה''ה מן הרב המחבר אמנם בתשובת הרא"ש כתב בהדיא שאין צריך לחקור מן הנכרי אם מעיד בבירור על זה שיצא מעמנו וז"ל ולא הוזקקו ב"ד לחקור מהנכרי אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמו ומת אותו שנתלווה אח"כ עמו ע"כ ובתשובת בן לב מביא חלוקה זו דהרא"ש והרמב"ם ופוסק הלכה כהרא"ש ושם עירו לאו דוקא אלא כל היכא שאנו יודעין בבירור שזה הוא האיש שמעיד עליו העד הרי הוא כאלו הכיר שמו ושם עירו ועדיף טפי וכן כתב בהדיא בהגהות מרדכי דסוף יבמות גבי נכרי אחד שאמר מעולם לא הרגתי אלא יהודי א' שהיה מוליך י' ליטרין ששלחה מרת. יהודית לאחיה כו' אבל היכא שאין העד מכיר שמו ושם עירו וגם אין אנחנו יודעין בבירור מי הוא זה ואיזה הוא שהעד מעיד עליו חלילה לנו להקל ולהתיר א"א באומדנא בעלמא ולפי זה האשה העגונה הנזכרת עדיין היא בחזקת איסור א"א עומדת ואם נפשך לומר דנ"ד עדיף טפי מההוא אומדנא דהרמב"ם ז"ל דלעיל דהתם מיירי בסימנים שאינן מובהקין כגון ארוך וגוץ ופניו אדומות ושחורות דאי בסימנים מובהקין פשיטא דסמכינן עלייהו ולאו אומדנא הוא אלא כעדים ממש דמו ולפיכך לא מתוקמא ההיא דהרמב"ם אלח בסימנים שאינן מובהקים אבל בנדון דידן דמי לסימנים מובהקים כיון שהכומר מכוין המנין בעדותיו ד' דברים שהן קראזיא"ה אחד ובענד"ר ולקרי"ץ וב' ברילן יין שרף. ואמרינן בפרק אלו מציאות גבי הא דתנן מחרוזות של דגים וכו' דמנין הוי סימן מובהק וכן נראה נמי להוכיח מהא דאמרינן בפרק בתרא דיבמות מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום ביתר ובא נכרי ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהן דלכאורה נראה שעל מספר ששים אנשים וגם על מקום ההליכה שהלכו לכרכום ביתר היו סומכין להתיר ולהכי לא חיישינן שמא ששים אנשים אחרים היו כמו בסימן מובהק שסומכין עליו דלא חיישינן דלמא אינש אחרינא היה לו ג"כ סימן מובהק כזה וכן מצאתי בתשובת החכם בן לב ז"ל שכתב בהדיא שמטעם מספר ששים אנשים עם מקום ההליכה התירו את נשותיהם וא"כ בנ"ד נמי כיון שהעיד הנכרי שאותי יהודי הנהרג היה עמו ארבעה דברים דהיינו בגד קרזיא"ה ובנד"ר וב' ברילין יין שרף ולקרי"ץ וגם העיד על מקום ההליכה שהוא עיר גאלי"ץ חשיב כסימן מובהק י"ל דשאני לן בין סימני גופו לסימני כליו כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות כליו דחיישינן לשאלה אלמא אף על גב דבסימנים מובהקים שבגופו סמכינן עלייהו. סימני כלים לא סמכינן עלייהו דחיישינן לשאלה. וה"נ בנ"ד חיישינן שמא ההוא גברא שהלך מיאס לעיר גאלי"ץ השאיל או מכר ארבעה דברים הנזכרים לאינש אחרינ' ואותו אינש אחרינא נהרג' וזה שהלך מעיר יאס עדיין בחיים חיותו וכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובעל העיטור ובתרומת הדשן בפסקים וכתבים סימן קס"א וגם הרב ב"י בטור א"ה בסימן י"ז דבכלים חיישינן לשאלהי ודלא כהר"ן ונמוקי יוסף דסבירא להו דלא חיישינן לשאלה דהו"ל אינהו כיחידאי לגבי הנך רבוותא שהם עמודי עולם ונראה דבנ"ד מודו הר"ן ונמוקי יוסף דע"כ לא פליגי אלא בכלים דליכא למיחש אלא לשאלה משום דלא שכיח כולי האי למשאל אינש כלי גופו לחבריה אבל מידי דסחורה דאיכא למיחש למכירה איכא למימר דכו"ע מודו דחיישינן דכל מידי דסחורה למכירה עומד דהא אדעתא דהכי זבין כדי למיזבין לאחרינא אחר שכתבתי זה מצאתי כתוב בתשובת רבינו אליה מזרחי בסימן ע"ד וז"ל דכיון דאפילו בכליו שהוא לובש איכא למיחש לשאלה כדלעיל כ"ש בבגדי סחורתן דבההוא ודאי פשיטא דאין לסמוך בהן כלל משום דשכיח טפי הוא שהסוחרים מוכרים סחורתן זה לזה או מחליפין