משאת בנימין קז

נכרי שהכירו בטביעת עין כתב וז"ל מיהו אשכחנא בפסקי מהר"ם ז"ל שפסק להקל והביא ראיה מא"ז הגדול שכתב בשם רבינו מנחם ורבינו קלונימום שכתב בתשובה וז"ל כבר פשטה הוראה בישראל דאפילו עד מפי עד אפי' עבד אפילו שפחה נראה לנו להתיר את אשתו ואין לפקפק בדבר עכ"ל ופסק הרב כאלו הגאונים כיון שדבר זה אין לו שורש בתלמודא ולא מצינו זה החילוק בין העד הישראלי המעיד ע"י טביעת עין בין המל"ת על ידי טביעת עין בשום אחד מהגאונים אשר מימיהם אנו שותים כמו הרי"ף והרמב"ם וזולתו עכ"ל: וכן אירע מעשה כזה שנטבע איש יהודי והכירוהו שכיניו נכרים בט"ע והתירו את אשתו מהר"ר זאב ומהר"א עובדיה ומהר"ר חיים מאיר ולבי אומר שגם מהרא"י בעל תרומת הדשן אפשר שאינו מסכים לסברת המחמירין והא דמביא בסימן רל"ט היינו לרבותא דאף לפי דעתם אין להחמיר בההוא ענינא שכתב שם אבל בעצמות הדין אפשר שגם הוא אינו מודה בדבר גם הב"י הביא בספרו האי דינא ובש"ע השמיטו: גם מהרמא"י בהג"ה לא הזכירו ע"כ בטלה דעתם וכח דהתירא עדיף וסמכינן אעדותו דההוא ואין להסתפק דלמא לא חזאה לשעתיה כההיא דאיטבע בדיגלת דמסקינן דכי לא חזייה בשעתיה מיתפח תפח. וכן ההוא דהאשה שלום באותן ב' תלמידי חכמים שבאו בספינה וכו' דמסיק תלמודא דאמרינן אסקינהו קמן ואחזינהו לאלתר בעובדא דידן לא שייך זה דאי קיימא לן כהכרעת הרא"ש והטור דכתבו דהא דבעינן אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר הייני לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו מת ואמר שמכירו בט"ע לחודיה נאמן ואין מדקדקין אחריו וכמה אחרונים סמכו אהכרעה זו ופסקו כן הלכה למעשה וכן כתב מהרמא"י בהג"ה והכי נקטינן אף כי אפילו לדעת המחמירין נראה בנדון דידן מודה שהרי מוכח בעדותו שמיד בהוציאו מן המים ראהו ובהפשיטו את בגדיו ולא תאמר הלא הפשיטו הרב' וקברום ובהגיעו אליו לא רצו לקברו בהכירו במילתו א"כ מסתמא אחרו יותר מבשעתו לדברי הרמב"ם עד שעה שני' וכשאר הפוסקים עד ב שעות מאן לימא לן כי הוא היה הבתראי דלמא שני או שלישי או באמצע היה גם השוללים המפשיטים חללים רבים המה והיה הכל בשעה א' והכומר המעיד היה באותו מעמד ואף אם נאמר כי ספק הוא ספק גרוע הוא וקרוב לודאי דלא אשתהי וחילוק דבין ספק גרוע ומעליא סברא זו צריכין למימר בפ"ק דפסחים גבי צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים ומבואר הוא בא"ח סימן רל"ט ובב"י שמה ואף אם נאמר דספק גמור ככל הספקות אפי"ה בנ"ד אין לחוש דאי לדברי הריב"ש דס"ל דאף אם ספק אי אישתהי אם נשאת תצא הלא הוא סבר הא דחזיוה בשעתיה בעינן לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר משלשה ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו להשתנו' ומיד אחר שיצא מן המים מיד נשתנה. אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחר מותו אפשר דלא אמרינן מיתפח תפח אלא לעולם מעידין עליו עד שימלאו לו ג' ימים אחר מותו. ואף לשון הרמב"ם אפשר לפרש כן ובנדון דידן חזיוהו בתכף יום המחרת כמבואר בעדיות ואף לפי דברי הרמב"ם והרשב"א דכתבו בפשיטות דאפילו לא שהה במים ג' ימים בעינן דאסקוהו וחזיוהו לשעתיה אפי"ה בנ"ד יש להקל דאיכא למימר ע"כ לא קא אמרי אלא בודאי אשתהי. ואף את"ל דגם בספק אשתהי היינו מי שראה הטביעה אבל בנ"ד שהוא לא ראה הטביעה וגם ספק הוא בהא אפשר דכו"ע מודו דיש להקל. ואף אם יש להחמיר בכל אלו הצדדים היינו דוקא בעד הראשון אבל בעד מפי עד בזה אין להחמיר כמ"ש הבן לב בסימן א' אחר שהביא המחמירין והמקילין אחר הדברים האלה אבא לנ"ד ואומר אם היה העד הראשון לפנינו ודאי שהיה צריך לחקרו ולדרשו ולדעת ממנו אם ראה הטביעה אם לא ואם נתברר לו שעבר ב' שעות שפלטם הים כשראוהו ואם היה גופו שלם או חסר או אם היה לו סימנים ובפירש תשובתו היה הדין לכל אחד ואחד מהפוסקים לפי סברתו המחמיר כחומרתו והמיקל כקולתו אבל בנ"ד שהוא עד מפי עד לא מבעיא לדברי הרא"ש והתוספות ובע"ט דפשיטא דזאת האשה