מראית העין על יומא נד.

ויצאה אש ואכלתו. עמ"ש אני בעניי בקונטריס ככר לאדן דף קפ"ב ע"א בסייעתא דשמיא:

ראו חבתכם לפני המקום וכו'. אף דבשעת החרבן ג"כ היו מעורין כתב הרב עיון יעקב ז"ל דבשעת החרבן הנקבה חובקת לזכר דרך פריצות ועזות וכו' והאריך בזה. ולישרי לן מר דכיון דהיה דרך נס. לא עביד ניסא דרך פריצות ועזות. אמנם הדברים עתיקים כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ"ע ז"ל דבעת החרבן היו הכרובים מעורין זה לזה דבעת החרבן היה יחוד וזיווג עליון וקדוש כדי שיהיה הכנה וכח לישראל שלא יאבדו בגלות וזה כונת הכתוב ויקרא ה' אלהים לבכי וכו' ויקרא לשון זיווג ה' אלהים קב"ה ושכינתיה והיינו טעמא שהדבר נחוץ לבכי וכו' ולהיות תקוה בגלות היה זיווג עד כאן דברי הרמ"ע ז"ל ואני ברגליו רמזתי מ"ש הכתוב קרא עלי מועד לשבור בחורי הכונה קרא לשון זיווג על דרך שכתב הרמ"ע ז"ל עלי בשבילי מועד כזיווג מועד כי נגזרה גזרה לשבור בחורי וכו' וכדי שלא אובד בגלות וגם דיש מקוה לישראל לכן היה זיווג ומש"ה נקרא מועד דהיה ט"ב מעין דוגמא למועדי ה' שיש למעלה יחוד וזיווג עליון והן הן מפלאות תמים דעים וגודל רחמי בעל הרחמים: