מראית העין על חולין מד

רבי אלעזר כי הוו משדרי ליה(י) מידי מבי נשיאה לא שקיל וכי מזמני ליה לא אזיל אמר לא בעי מר דאחי דכתיב ושונא מתנות יחיה. אפשר דבזה נתן טעם למאי דלא שקיל כי משדרי ליה וגם לא הוה אזיל כי מזמני ליה ורמז דכתיב ושונא מתנות לשון רבים דהיינו בין אם שולחים לו מתנה בין אם נותנים לו לאכול ולשתות. אמנם רבי זירא הוה אזיל כי מזמני ליה אמר אתייקורי וכו'. ואפשר דרבי אלעזר ורבי זירא פליגי בפלוגתא דת"ק ורשב"ג פ"ק דבתרא קרקע שאין בו דין חלוקה ד' אמות לכל א' אין כופין לחלוק ואם אומר טול ד' ואני ג' שומעין לו רשב"ג אומר אין שומעין לו וקאמר בגמרא דטעמיה דרשב"ג דאמר אי בדמי לית לי דמי אי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה והרי"ף ז"ל פסק כרשב"ג והרא"ש בשם ר"ח פסק כת"ק וכתב בשיטה מקובצת דטעמיה דת"ק דאין זה מתנה דלתועלת עצמו הוא מכוין דניחא ליה בפחות משיהא הכל בשתוף וכ"כ בסמ"ע סימן קע"א ס"ק כ"ד. ובהא אפשר דפליגי דרבי אלעזר סבר כהרי"ף דהלכה כרשב"ג דאין שומעין לו משום ושונא מתנות יחיה ומשו"ה אמר להם הטעם לא בעינא לכו דאחי דכתיב ושונא מתנות יחיה כלומר אני סובר דהלכה כרשב"ג דבכל גונא כל שלוקח מתנה מיירי ביה קרא ומשו"ה כתיב ושונא מתנות בלשון רבים לומר בין שהוא מתנה גמורה בין שגם הנותן יש לו הנאה קרינן ביה ושונא מתנות וכדעת הרי"ף ז"ל דהלכה כרשב"ג. אמנם ר' זירא ס"ל כדעת ר"ח ז"ל דהלכה כת"ק דאין בזה משום ושונא מתנות כיון דגם הנותן יש לו תועלת ולהנאת עצמו הוא עושה ולזה הוה אזיל אמר אתייקורי הוא דמתייקרו בי ולתועלת והנאת עצמם הם עושים ואם כן לא שייך ושונא מתנות ואדרבא קרא דייק ואמר מתנות לשון רבים רמז דיהיו מתנות בין לנותן בין למקבל דהנותן אין לו תועלת והוא מתנה גמורה אבל הכא דאתייקורי מתייקרו הם עושין להנאתם וכדעת ת"ק כדפסק ר"ח: ואכתי יש להעיר דכיון דהנותן דורון לת"ח הוא כמקריב בכורים כדאמרינן פרק שני דייני וכתבו שם התוספות משם תנא דבי אליהו דהנותן דורון לת"ח הוא כקרבן ומכפר עונותיו וא"כ ר' זירא דסבר דהלכה כת"ק גם כי משדרי ליה מידי מבי נשיאה הו"ל למשקל כיון דבזה הנשיא מקריב דורון ומתכפר לו. ונראה דאה"נ דאם היה כונת הנותן בשביל זה שרי ליקח ואין בזה משום ושונא מתנות אמנם זהו בשכר העה"ב והנותן אינו חושב בזה רק כונתו לתת מתנה ולזה לא היה מקבל וז"ש הכתוב ושונא מתנות דכיון דלמקבל ולנותן הוא מתנות הגם דיש שכר עה"ב הוא מכוין למתנה ואין דעתו לזכות לעה"ב קרינן ביה ושונא מתנות יחיה והשתא דאתית להכי נימא דגם רבי אלעזר לא פליג לענין דינא וגם הוא סובר דאם הנותן מכוין להנאת עצמו ותועלתו שרי אך היה רוצה לברר הדבר בלי ספק ומשו"ה אמר להו לא בעי מר דאחי דכתיב ושונא מתנות ואי הוה מהדר ליה אין זה מתנה דזה כבוד לי אם יבא אצלי ואם מקבל מתנה אני מקריב קרבן. אז גם רבי אלעזר הוה שקיל ואזיל. אך הנשיא שתק וש"מ דכל כונתו למתנה ומשו"ה נמנע. אך ר' זירא אזיל בתר אמדנא גלויה ומפורסמת דבמתנה דמשדרי ליה על הרוב אין דעתם לשכר העה"ב ולשם מתנה גמורה הם מכוונים ולהכי לא הוה שקיל. אך כי מזמני ליה דהדבר פשוט דמתייקרו ביה אזיל: וחזה הוית להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל כי הוו מזמני ליה אזיל אפשר דר"א לא הוה אזיל כי הוו מזמני ליה כדמצינו באנשי ירושלים שלא היו יושבין בסעודה עד שידעו מי ישב עמהן משא"כ רבי זירא דהיה עניו יותר מדי וכו' עכ"ל ועם האדון הסליחה דכפ"ז רבי אלעזר היה גונב דעת הבריות דאמר להו דלא אזיל משום ושונא מתנות יחיה ואינו כן אלא דחשש שלא יהיו אנשי כבוד היושבין עמו. ותו דמוכח דאפילו ידע מי מסב אצלו לא אזיל. ולזה אפשר לומר דכיון דזמנין יתכן דלא היו אנשי כבוד ולכן עבד מילתא פסיקתא שלא לילך כדי שלא לפגום בכבוד אחרים וא"ל משום ושונא מתנות והוא דוחק. ותו ר' זירא דהיה עניו יותר מדי לא הוה ליה למימר אתייקורי הוא דמתייקרו בי אלמא בפיו הוא היה אומר שהוא חשוב הרבה דהנשיא מקבל שבח ותפארת לו שהוא הולך אצלו ובזה פיו ולבו שוין. וזה אינו מקביל למה שהיה עניו יותר מדאי. ואיני יודע אמאי נכנס הרב ז"ל בזה. בדבר שטעמם גלוי וידוע והם ע"ה גלי לן טעמייהו כמו שמבואר בדבריהם: