מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים ט:ח
Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 9:8 · מרגניתא טבא על ספר המצוות · free full Hebrew text
Open in the reader →ואין בין שני הלשונות כו' (ר"ל בין לשון דאמר חדא מיהא לקי ובין לשון חדא נמי לא לקי) כלום באכילת כו' כמ"ש בגמרת ב"מ עכ"ל. וא"ל דהכי דייק הרמב"ן דמדפרט בנא ומבושל ש"מ דליחודי לאוי קאתי, דאי לא פרטינהו אלא למעט אכל כזית חי ממלקות לא הוה ליה למיפרט אלא מבושל ולא נא ושפיר נמעט חי מדפרט מבושל, דאי אחי נמי לקי לא לפרוט נמי מבושל אלא לכתוב אל תאכלו כי אם צלי אש, דזה לא ניתן להאמר דאכתי תקשי היכי מצי דייק מדפרט רחמנא נמי נא דליחודי לאוי קאתי, דהא איצטריך למיפרט נמי נא כי היכי דלא ליתמעט כמו דמימעט חי, דהא אי לא הוה מיפרט בנא נמי לא הוה אתי איסורא דנא אלא מכי אם צלי אש, וא"כ כי היכי דמימעט חי במדאיצטריך למיפרט מבושל הוה נמי מימעט נא, לכך איצטריך למיפרט נמי בנא כי היכי דלילקי כשיאכל כזית נא, ולעולם כשאוכל נא ומבושל לא לקי אלא חדא דהוי לאו שבכללות, וא"ל דהא דכתב הרמב"ן מדפרט בנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי הוא דקאתי היינו למ"ד חדא נמי לא לקי וכמו שתפס הרמב"ן לעיקר לשון זה והשיג על רבינו הרמב"ם שתפס לעיקר לשון ראשון דחדא מיהא לקי, דס"ל להרמב"ן דלעולם לישנא בתרא עיקר, ולמ"ד חדא נמי לא לקי דייקי שפיר דמדפרט נא ומבושל ש"מ דליחודי לאוי קאתי דאי לאו ליחודי לאוי א"כ אם אכל נא ומבושל אינו לוקה אפי' חדא דהוי לאו שבכללות תקשי לשתוק קרא מנא ומבושל ולא לכתוב אלא אל תאכל ממנו כ"א צלי אש דהוה ידעינן דנא ומבושל בלאו מאל תאכל כ"א צלי אש ולא הוה לקי עלייהו דאל תאכל כ"א צלי אש לאו שבכללות הוא, דודאי אין לומר דפרט הכתוב נא ומבושל שאם אכל נא שיעבור שני איסורי לאוין אע"פ שאינו לוקה דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי כדאיתא בפסחים (דף כ"ד) ופירש רבינו הרמב"ם לאוי יתירי שאין לוקין עליהם עיין בריש שורש זה, ועוד דא"כ תקשי היכי יליף בכריתות (דף ה') מדמייתר קלי ש"מ ליחודי לאוי קאתי דלמא לעולם לא אתי ליחודי אלא אתי כדי שיעבור על קלי שני איסורי לאוין ודוק, דזה ע"כ אין להעמיס בכוונת הרמב"ן דא"כ היאך סיים ואין בין שני הלשונות של רבא כלום באכילת הפסח מפני שאין באכילתו ענין שיתחייב עליו מלקות זולתי הנא ומבושל שפרטן הכתוב וכו' הא לפ"ז איכא טובא בין שני הלשונות, דלמ"ד חדא נמי לא לקי א"כ על נא ומבושל שתים דמדפרט בנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי קאתי כנ"ל, משא"כ למ"ד חדא מיהא לקי אין הכרח במה דפרט נא ומבושל דליחודי לאוי קאתי די"ל דפרט כדי למעט אכל כזית חי ממלקות ודוק: וטרם אודיעך כל זה רגע אדבר, והוא דיש להקשות על מ"ד חדא נמי לא לקי א"כ מאי יכול אכל כזית חי יהא חייב דקאמר הש"ס בפסחים (דף מ"א) דע"כ ה"פ דאי לאו דכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש אלא הוה כתיב אל תאכל כי אם צלי אש יכול אכל כזית חי יהא חייב ולמ"ד חדא נמי לא לקי מהיכא תיסק אדעתין דאכל כזית חי יהא חייב הא אל תאכלו כי אם צלי אש הוי לאו שבכללות שכולל כל מיני בישולים כמו שפירש"י בפסחים (דף מ"א:) בד"ה לאו שבכללות הוא ואפי' חדא נמי לא לקי. והנראה בזה הוא דהרמב"ן בשורש הזה כתב וז"ל המין הראשון הוא הלאו הכולל דברים רבים אין ענינם וטעם איסורן שוה וכו', ובד"ה והמין השלישי כתב וז"ל שאפי' מ"ד חדא נמי לא לקי הוה ס"ל דראוי ללקות על לאו דאל תאכלו כי אם צלי אש כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורן שוה והשם הכולל אותו שאינו צלי אש אלא שאין לוקין עליו מפני דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה לפי שאינו מזכיר שם האיסור כענין בנבילה ומלאכה דיו"ט שהשם המיוחד בהן כבר זכרו הכתוב ומנע ממנו אבל אל תאכל כ"א צלי אש לא הזכיר שם הנאסרים אבל שלל אותם במותר עכ"ל: ומדברי אלה עולה ישוב נכון למה שהקשה הרמב"ן על שיטת הרמב"ם שס"ל דנא ומבושל הוי לאו שבכללות וכתב וז"ל בד"ה וכן הגזירה שגוזר הרב כו' (בציון כוכב*) אבל אין הענין כמו שאמר הרב כו' וא"כ היו מקשים ממנה למ"ד אפי' חדא לא לקי עכ"ל, ולהנ"ל לא ק"מ, דלמ"ד חדא נמי לא לקי ע"כ מדפרט בנא ומבושל ש"מ דליחודי לאוי קאתי דאל"כ דנא ומבושל נמי לאו שבכללות וחדא נמי לא לקי לשתוק מנא ומבושל ולכתוב אל תאכל כ"א צלי אש דנמי הוה אתיא איסורא דנא ומבושל בלאו דכי אם צלי אש ולא לקי עלייהו אפי' חדא משום דאל תאכל כ"א צלי אש הוה לאו שבכללות ואפי' חדא לא לקי דודאי א"ל דפרט הכתוב בנא ומבושל כו' כנ"ל בד"ה ולמ"ד חדא נמי לא לקי ע"ש, משא"כ למ"ד חדא מיהא לקי אין הכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי דדלמא לעולם הוה לאו שבכללות והא דפרט בנא ומבושל היינו למעט אם אכל כזית חי דפטור ובמבושל לחודיה לא סגי דא"כ הוה מימעט גם נא ממלקות דלא הוה אתי נא אלא מכי אם צלי אש וכי היכי דחי מימעט נמי נא כנ"ל ודוק: וממוצא הדברים יתישב לשון מתמיה בכ"מ בפ"ח מהלכות קרבן פסח ה' ד' וז"ל אכל נא ומבושל כאחד אינו לוקה אלא אחת כו' בס"פ כל שעה אמר אביי וכו' אכל נא ומבושל לוקה ג', רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי א"ד חדא נמי לא לקי כך היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כרבא אלא שיש לתמוה למה פסק כלישנא קמא וכן פסק עוד בהל' סנהדרין פ' י"ח וכבר השיגו הרמב"ן. ואפשר שטעמו משום דאמרינן איכא דאמרי ואיכא דאמרי לא מתבריר הי הוי לישנא קמא והי הוי לישנא בתרא והילכך נקטינן לקולא ומה גם בדין מלקות שהוא כמיתה עכ"ל, ולכאורה הוא תמוה מאי קולא בהא דפסק חדא מיהא לקי אדרבה חדא נמי לא לקי הוי קולא, אמנם למה שכתבתי ניחא דלמ"ד חדא נמי לא לקי א"כ מדפרט בנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי הוא דקאתי כנ"ל וא"כ לוקין על נא ומבושל שתים משא"כ למ"ד חדא מיהא לקי וא"כ אין הכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי הוא דקאתי דלעולם נא ומבושל הוי לאו שבכללות ואיצטריך למיפרט בהו כדי למעט אכל כזית חי דפטור ובמבושל לחוד לא סגי כנ"ל וא"כ לא לקי על נא ומבושל אלא חדא הרי לך מבואר דלמ"ד חדא מיהא לקי הוי קולא, ודוק: ושיעור לשון הש"ס הכי איכא דאמרי חדא מיהא לקי על לאו שבכללות וא"כ פליג רבא נמי על נא ומבושל דקאמר אביי לוקה שתים ולרבא אנא ומבושל אינו לוקה אלא אחת. ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי אלאו שבכללות וא"כ לא פליג רבא אנא ומבושל דלוקה שתים דמדפרט בנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי הוא דקאתי ולא פליג אלא על מה דקאמר אביי דאם אכל נא לוקה שתים משום כ"א צלי אש ונא ומבושל לוקה שלש משום צלי אש ופליג דמשום צלי אש לא לקי דהוי לאו שבכללות, ודוק: אמנם לפ"ז אכתי לא יצאנו מן הקושיא שאעיר על דברי רבינו, והוא דתקשה א"כ מ"ד לוקין על לאו שבכללות איך ממעט מדפרט הכתוב נא ומבושל דאם אכל כזית חי פטור דלמא לעולם חייב והא דאיצטריך ומבושל היינו כי היכי דלילקי תרתי אם אכל נא או מבושל ותלת אם אכל נא ומבושל דבשלמא מאן דאמר חדא מיהת לקי שפיר ממעט במדאיצטריך נא ומבושל דאכל כזית פטור דאין להקשות עליו מנ"ל דאתי נא ומבושל למעוטי חי דלעולם חי נמי חייב והא דאיצטריך נא מבושל היינו כי היכי דלילקי תרתי אם אכל נא וחי אנא משום נא ואחי משום כ"א צלי אש, דאי לא כתב נא לא הוה לקי אנא וחי אלא אחת כיון דתרוייהו מחד לאו קאתו דהוא כ"א צלי אש דלשיטת רבינו דס"ל דנא ומבושל לא לקי אלא חדא, א"כ השתא דכתיב נא ומבושל ואפי' נימא דאחי נמי חייב אפ"ה אם אכל נא ומבושל וחי אינו חייב אלא אחת כיון דשלשתם עטופים על לאו אחד והוי לאו שבכללות ולא לקי עלייהו אלא חדא ותקשי למאי איצטריך נא ומבושל אע"כ למעט חי, ודוק: ואין ליישב לשיטת רבינו כמו שישבתי בחידושי הלכות שלי לשיטת התוס' דמוקמי הברייתא דיכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל נא ומבושל וכו' נמי כמ"ד לוקין על לאו שבכללות והקשיתי קושיא זו עליהם ויישבתי דה"פ יכול אכל כזית חי יהא חייב ר"ל אי לאו דכתב רחמנא אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כ"א צלי אש אלא הוה כתיב אל תאכלו כי אם צלי אש יכול אכל כזית חי יהא חייב דהשתא הוי כ"א צלי אש בודאי לאו אכל איסורים שאינם צלי דאל תאכלו בודאי אכי אם צלי אש קאי לכך כתב רחמנא אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כ"א צלי אש דהשתא קאי אל תאכל אנא ובשל וכי אם צלי אש הוי עשה לחי וחמי טבריא מדאפקיה רחמנא בלשון עשה כמ"ש התוס' בפסחים (דף מ"א:) בד"ה חדא מיהא לקי, דאם הפי' כן גם לשיטת רבינו תקשי עליה הקושיא שהקשה עליו הרמב"ן, שכתב רבינו שאפי' יבוא באיסור אחד אלף לאוין אין לוקין עליו אלא אחת, והקשה עליו הרמב"ן בד"ה העיקר התשיעי יגזור בו הרב וכו' (בסימן כוכב*) וז"ל והרי הרב מביא בכאן המחלוקת שחלקו אביי ורבא בחובל רחיים ורכב ובאוכל זג שאביי מלקה אותו שתים ר"ל אחת משום לא יחבול רחיים והשנית משום לאו הכולל כי נפש הוא חובל שכולל כל כלים עושין אוכל נפש, וכן בזג אחת משום זג והשנית משום לאו הכולל מכל אשר יעשה מגפן היין אע"פ שהוא דבר אחד ושם אחד מפני שנכפל בו לאו, ורבא חולק בה מפני שהלאו השני לאו שבכללות הא אילו היה לאו מיוחד לוקה מלקות שנית בכפילו עכ"ל הרמב"ן, ותירצתי על קושיא זו וז"ל ונ"ל שכבר הבליע רבינו תירוץ קושיא זו בנעימת לשונו במצות ל"ת קע"ט וז"ל הזהירנו מאכול איזה שרץ שיהיה בלתי יחוד בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ והוא אומרו יתעלה אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ לאו זה בפני עצמו ולוקין עליו והוא דומה לאיסור כולל וכו' עכ"ל. והנה בתיבות הללו שכתב והוא דומה לאיסור כולל י"ל קושית הרמב"ן דמ"ד לוקין על לאו שבכללות עדיפא ליה ללקות שתים היכא שבאו בענין אחד שני לאוין, אחד לאו מיוחד בו והשני מלאו הכולל מהיכא שבאו שני לאוין מיוחדים בענין אחד, דכשבאו שני לאוין מיוחדים בענין אחד כפולים אמרינן דלאו השני לא בא למלקות אלא לחיזוק בעלמא אבל כשהלאו השני בא מן לאו הכולל איסורים רבים אמרינן כי היכי דבא לאו הכולל למלקות על דבר שנכלל בו ולא בא בו לאו מיוחד ה"נ בענין שבא בו לאו מיוחד מלקין אותו עוד מלקות משום לאו הכולל אותו משום דלאו הכולל בודאי למלקות בא בדבר שאין בו עוד לאו מיוחד ומיגו דבא למלקות בענין שלא בא בו לאו מיוחד בא נמי למלקות בענין שבא בו עוד לאו מיוחד והוא דומיא דאיסור כולל שכתב רבינו דאע"ג דאין איסור חל על איסור היכא דכולל איסור השני עוד דברים אחרים אמרינן דחל על איסור משום מיגו דכולל האיסור שאר דברים וחייל עלייהו חייל נמי על איסור זה וה"נ דכוותיה בלאו הכולל וכו' ע"ש. ואי ס"ד דהא דממעט חי ממלקות בתר דפרט רחמנא נא ומבושל משום דלא הוי כ"א צלי אש אלא עשה לגבי חי וחמי טבריא והא דקאמר רבא לוקה שלש מלקות השלישית משום כי אם צלי אש היינו דלא הוי כ"א צלי אש לאו אלא לנא ומבושל וכמו שהאריכו התוס' בד"ה חדא מיהא לקי הדרא קושית הרמב"ן הנ"ל לדוכתא דהרי הלאו דכי אם צלי אש אינו כולל איסורין שאין מיוחד בהן לאו דלגבי חי וחמי טבריה הוא עשה, ולא הוי לאו אלא לגבי נא ובשל שבא בהן לאו מיוחד ואמאי לקי לרבא הא הוו שני לאוין כפולין בענין אחד ולשיטת הרמב"ם לכ"ע אין לוקין שלא באו אלא לחיזוק וגם רבא דקאמר אין לוקין על לאו שבכללות לא ה"ל למימר אלא דאין לוקין על שני לאוין כפולים בענין אחד, ודוק היטב: ועלה על לבי ליישב קושיא זו, דס"ל לרבינו דודאי לת"ק דרבי דס"ל דכי אם צלי אש אתי לבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא וכו' ודאי אין סברא לומר דלהוי כי אם צלי חציו לאו וחציו עשה אלא דמסתבר דכולו הוי לאו בין לנא ומבושל בין לחי וחמי טבריא והא דכתב רחמנא בלשון עשה כי אם צלי אש ולא כתב בלשון לאו אל תאכלו ממנו נא ובשל ושאינו צלי היינו כדי לאגמורן נמי דבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא, ועיין בשיטה מקובצת שכתבו תוס' שאנץ בהדיא דהא דמוקמינן כ"א צלי אש לחי וחמי טבריא לעשה היינו משום דכתב רחמנא בלשון עשה ע"ש (בב"מ דף קט"ו:) משא"כ לרבי דמפיק מיתורא דבשל מבושל דאם אכל נא ובשל מבעוד יום חייב כמו שפירש מהרש"א והביא מכילתא דס"ל לרבי הכי בהדיא א"כ תקשי למאי נ"מ כתב רחמנא בלשון עשה וע"כ צ"ל דלענין חי וחמי טבריא הוי עשה ולא הוי כ"א צלי אש לאו אלא גבי נא ומבושל, ולפ"ז איכא למימר דהברייתא דמפיק מדפרט נא ובשל דאכל כזית חי פטור אתיא כר"י דלא ס"ל דרשא דבשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' ולדידיה ע"כ כ"א צלי אש לא הוי לאו אלא לגבי נא ומבושל אבל לגבי חי וחמי טבריא הוי עשה ובאמת מודה רבא דלרבי לא לוקה שתים אנא או אמבושל משום דהשתא לא הוי לאו דכי אם צלי אש אלא לאו כפול בדברים שבאו בהם לאוין מיוחדים והא דקאמר רבא אכל נא לוקה שתים וכו' היינו לת"ק דרבי דס"ל דרשא דבשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' דלדידיה הוי לאו דכי אם צלי בין לנא ומבושל בין לחי וחמי טבריא ושפיר הוי לאו שכולל נמי איסורים שלא בא בהן לאו מיוחד ומיגו דבא למלקות לאיסורין שלא בא בהן לאו מיוחד בא נמי למלקות לאיסורין שבא בהן לאו מיוחד דומיא דאיסור כולל כנ"ל ודוק: אמנם כדי ליישב הקושיא שהקשה הרמב"ן בהשגותיו בשורש הזה על רבינו הרמב"ם דהיכי ס"ד דנא ומבושל הוי לאו שבכללות ולא לקי אלא חדא ומ"ד חדא נמי לא לקי אנא ומבושל אפילו חדא וז"ל באמצע ד"ה וכן הגזירה שגזר הרב כו' (בציון כוכב*), ועוד ראיה ממה שאמרו בגמרא של ב"מ אמר ר"ה חבל רחיים לוקה שתים כו' ואם כדברי הרב כו' ועוד שם שנו בברייתא כו' אלא בשם הכללי כו' וכי נפש הוא חובל וכו' עכ"ל הרמב"ן, וגם כדי ליישב הקושיא שהקשו שם התוס' ר"ל בב"מ בד"ה אמר לך רבא וכו' וז"ל באמצע הדבור הנ"ל, וא"ת ואמאי איצטריך אביי הכא טעמא דאין לוקין משום דכי אם צלי אש הוי לאו שבכללות תיפוק ליה דאיצטריך לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי וכו', וי"ל דהגמ' הוא דמפרש ומפרש האי טעמא אליביה (ר"ל אליבא דאביי) משום דידע גמרא דאביי הכי אית ליה בעלמא גבי זג וחרצן ושאור ודבש, א"נ וכו'. ואנא כאצבע בקירא לסברא לא מיתבא דעתי בתירוצם זה דבשלמא לעיל בד"ה לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קמפלגי שהקשו וז"ל וא"ת טעמא דרב יהודה הוי משום דכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא ולא משום לאו שבכללות כדקאמר אביי, ותירצו וי"ל שכן דרך הגמ' דאע"פ שכבר פירש הטעם אומר לימא דכשנאמר הלימוד בבית המדרש עדיין לא נודע להם טעם המפורש אלא היה סבור דטעמא דרב יהודה משום דאין לוקין על לאו שבכללות, תירוצם עולה יפה שר"י אומר חבל רחיים לוקה אחת רחיים ורכב לוקה שתים זה היה לשון רב יהודה, ואיכא למימר שהש"ס הוא דמוסיף ומפרש ומסיק טעמא דר"י כי נפש הוא חובל לשאר דברים, משא"כ בפסחים אי ס"ד דהש"ס הוא דמסיק טעמא דאביי דאמר משום שאין לוקין על לאו שבכללות אבל אביי אמר אכל נא לוקה אחת נא ומבושל לוקה שתים א"כ למה שקלו מילוליה דאביי והוה ליה להש"ס להביא גם הלשון שאמר אביי ולפרש דטעמא דאמר אביי אכל נא לוקה אחת וכו' דאין לוקין על לאו שבכללות כמו שעשה הש"ס בב"מ שהביא הלשון שאמר רב יהודה חבל רחיים לוקה אחת וכו' ואח"כ מפרש כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתי, ודוק: והנני חוזר להראשונות שכתבתי לעיל דלמ"ד חדא נמי לא לקי, ע"כ מדפרט בנא ומבושל ש"מ דליחודי לאוי הוא דקאתי דאי ס"ד דלא ליחודי לאוי הוא דקאתי א"כ אין לוקין על נא ומבושל אפי' חדא א"כ תקשי לשתוק מנא ומבושל ולכתוב אל תאכל כ"א צלי אש דנמי נדע דנא ומבושל הוא בלאו דאל תאכל כ"א צלי אש ולא לקי עלייהו דאל תאכל כ"א צלי אש הוי לאו שבכללות, אמנם כ"ז אם אפי' אחר שפרט נא ומבושל נשאר כ"א צלי אש לאו, אבל אם נאמר דכ"א צלי אש לא אתי ללאו אלא כדמסיק הש"ס בב"מ דאתי לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי, אין הכרח מדפרט הכתוב בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי דלעולם נא ומבושל הוי לאו שבכללות ולא לקי אפי' חדא והשתא ל"ק לשתוק מנא ומבושל ולכתוב אל תאכל כ"א צלי אש, דאי הוה כתיב הכי היה גם חי וחמי טבריא בלאו ולפום דקיימינן דאחר דכתב רחמנא נא ומבושל כ"א צלי אש לא אתי ללאו כלל אלא אתי לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי וא"כ לכך פרט נא ומבושל כי היכי דלא ליהוי חי וחמי טבריא בלאו, ולעולם נא ומבושל הוי לאו שבכללות וחדא נמי לא לקי וגם לא סגי במבושל כ"א צלי אש בלא נא דהשתא הייתי אומר דגם נא אינו בלאו דכ"א צלי אש אתי לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל מבושל ועוד השתא הוי אל תאכל מבושל לאו מיוחד דכיון דכ"א צלי אש לא אתי ללאו אלא לכדתניא א"כ אין כאן שום עטיפת לאו אחר על אל תאכל אלא מבושל ותהוי לאו מיוחד וילקה עליו לכך כתב רחמנא נא ובשל ועטפם על לאו אחד כי היכי דלהוי לאו שבכללות ולא לילקי אלא חדא. והשתא מתורצת קושית הרמב"ן שהקשה לרבינו בד"ה וכן הגזירה שגזר הרב וכו' (בסימן כוכב *) וז"ל ואם כדברי הרב שאומר כי דעת רבא שאם אוכל נא ומבושל אינו לוקה אלא אחת וללשון אחרון אינו לוקה כלל היאך עלה על דעתם שרבא אמר כרב יהודה והוא מחייב ברחיים ורכב שתים, די"ל דשאלו בש"ס לימא רבא דאמר כרב יהודה היינו ללשון דחדא נמי לא לקי וא"כ מדפרט בנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי קאתי ולקי אנא ומבושל תרתי וע"כ הא דקאמר אין לוקין על לאו שבכללות היינו על לאו דכ"א צלי אש דאע"ג דנא ובשל איכתוב ליחודי לאוי אכתי כ"א צלי אש הוי לאו שבכללות, וה"נ ברחיים ורכב דע"כ רחיים ורכב ליחודי לאו הוא דמיפרט בהו דאי לאו ליחודי לאוי א"כ ארחים ורכב לא לקי אפי' חדא לא ליפרט רחיים ורכב אלא לכתוב לא תחבול כי נפש הוא חובל דנמי נדע דרחיים ורכב בלאו דלא תחבול כי נפש הוא וגם לא לקי דלא תחבול כי נפש הוא הוה לאו שבכללות, וס"ד דמקשה דהא דאמר ר"י רחיים ורכב לוקה שתים היינו אע"ג דרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתי אכתי כי נפש הוא חובל לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו דומיא דכמו שפירשתי גבי נא ומבושל כ"א צלי אש, וא"ל דגבי רחיים ורכב אי אפשר לומר דמדפרט דליחודי לאוי קאתי דאיצטריך לאגמורן דעובר על רחיים בפני עצמן ועל רכב בפני עצמו, די"ל דהמקשה לא ידע זה אלא הוה סבר דיש לידע זה מסברא בלא קרא וכמו שאכתוב קמן דהיינו דשני ליה המתרץ אליביה דאביי לגירסת הרמב"ם ואליבא דרבא לגירסת הספרים וכדמשמע מקושית התוס" בד"ה אבל כ"א צלי אש בא"ד וא"ת הא כי נפש הוא חובל לרב יהודה אתי לדברים אחרים ללקות ולא אמרינן רחיים ורכב אמרתי לך וכו' דהקושיא והתירוץ של תוס" אזלו לפום דיש להוציא מסברא לחייב על זה בפני עצמו וע"ז בפני עצמו בלא קרא דאי מקרא לא ק"מ כמ"ש מהרש"א וז"ל בא"ד ולא אמרינן רחיים ורכב אמרתי לך ולא דברים אחרים לפי התירוץ שכתבו התוס' לעיל דרחיים ורכב לא הוו שני כתובים דאיצטריכו לחייב משום שני כלים לית כאן קושיא דלא שייך רחיים ורכב אמרתי לך ולא וכו' דאיצטריכו לגופייהו וכמו שצריכין לומר לפירוש התוס' דפירשו דכי נפש הוא חובל יתורא הוא משום דלא הוו רחיים ורכב שני כתובים, משמע לרבא דקאמר אמר לך ר"י כי נפש הוא חובל לא משמע רחיים ורכב הלכך לשאר דברים הוא דקאתי משום דליכא למילף שאר דברים מרחיים ורכב דהוו שני כתובים וש"מ דליחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפ"ע ידעינן מסברא בלא קרא דאל"כ אמאי לא אתו שאר דברים מרחיים ורכב, ודוק: וזו היא שקשה על מהרש"א שכתב לפי התירוץ שכתבו התוס' לעיל דרחיים ורכב לא הוו שני כתובים וכו' מאי קאמר הא בדרב יהודה אליבא דרבא קיימינן ולדידיה ודאי הוו שני כתובים דאל"כ הוו אתו שאר דברים מרחיים ורכב כמו שפי' התוס' לאביי אליבא דרב הונא ודוק ויש ליישב, עכ"פ הנך רואה דלא פסיקא מילתא דליכא להוציא מסברא בלא קרא דחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפני עצמו, אלא י"ל דאיכא להוציא מסברא בלא קרא דחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפני עצמו כמו שהוכחתי, ודוק: וע"ז משני דלעולם ס"ל כרב הונא דכיון דחדא נמי לא לקי אלאו שבכללות ע"כ רחיים ורכב ליחודי לאוי קאתי, וכיון דמוכח דרחים ורכב ליחודי לאוי קאתי והוי כאלו כתיב לא תחבול רחיים ולא תחבול רכב הוי כאלו כתיב ג"כ לא תחבול כי נפש הוא חובל דה"ק נמי הש"ם בכריתות (דף ד') דהיכא דשלשה איסורים עטופים על לאו אחד וגילה הכתוב באחד דמיותר ליחודי לאו אמרינן דכולהו נמי מיוחדים בלאו אע"ג דהני אחריני לא מייתרי, והוא דמסיק בכריתות דף הנ"ל ע"א וז"ל ואב"א היינו טעמייהו דרבנן כדאמר ליה רב מרי לרב זביד אלא מעתה אליה דחולין תיתסר, א"ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשלשתן בעינן וליכא הלכך כי אתא שור וכשב ועז למשרי אליה דחולין הוא דאתא, ור' ישמעאל אמר לך א"כ לימא קרא כל חלב שור כשב ועז למה לי ש"מ לחלק, והנה י"ל אכתי מנ"ל לר"י דיתורא דעז אתי לחלק בשלשתן, אימא עז דמייתר מיחייב חדא שור וכשב דלא מייתרי דאיצטריכו למשרי חלב אליה דחולין לא מיחייב אלא חדא א"נ לא מיחייב כלל למ"ד לאו שבכללות חדא נמי לא לקי, אע"כ דהרבה איסורין העטופים על לאו אחד ואייתר חד ליחודי ביה לאו, אמרינן מדהאי ליחודי לאו כולהו נמי ליחודי לאו אע"ג דלא מייתרי וכדאמר הש"ס (ב"מ פ"ו:) גבי רך וטוב מדטוב לדרשא רך נמי לדרשא, ואע"ג דלעיל שדיתי ביה נרגא מהא דפריך הש"ס בכריתות (דף ה') קושיא כזו גבי לחם וקלי וכרמל דמפיק התם קלי מבינייהו ואייתר קלי לחלק ופריך הש"ס ואימא קלי דמייתר מיחייב חדא, אכולהון מיחייב חדא, ומשני א"כ נכתוב קרא לחם כרמל וקלי או נכתוב קלי לחם וכרמל אמאי כתב לקלי באמצע וכו', חזינן דלא מיתבא דעתיה דהש"ס לענין ליחודי לאוי בדמדקלי לחלק כולהו נמי לחלק אלא במה דכתב לקלי באמצע, י"ל דהרי גבי פלוגתא דחלב שור וכשב ועז משני הש"ס תרי שינויי, אחד דפלוגתא ר' ישמעאל וחכמים, דר"י סבר למידין לאו מלאו בין מלאו בין מלאו דכרת, וחכמים סבירי לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן, והשני הוא האיבעית אימא דהיינו טעמייהו דרבנן כדאמר ליה רב מרי לרב זביד וכו', ור"י אמר לך א"כ לימא קרא כל חלב שור וכשב, ועז למה לי ש"מ לחלק, ובאמת י"ל דבהכי פליגי הני תרי שינויי, דלשינויא קמא לא אמרינן מדעז לחלק שור וכשב נמי לחלק, ולכך משני דפלוגתתם דר"י וחכמים באם ילפינן לאו מכרת, והאיבעית אימא ס"ל דאמרינן שפיר מדעז לחלק שור וכשב נמי לחלק, ודוק: וא"כ י"ל דקושית הש"ס דפריך גבי קלי אזלא לשינויא קמא דמשני גבי פלוגתא דר"י וחכמים דפליגי באם ילפינן לאו מכרת, אבל לשינויא דמשני א"כ לכתוב כל חלב שור כשב, ועז למה לי ואמרינן מדעז לחלק אינך נמי לחלק, באמת לא קשה מידי, ודוק: ולעיל בתירוצי על הקושיא שהקשיתי על הרמב"ן יישבתי באופן אחר ע"ש, ומש"ה חבל רחיים ורכב לוקה שלש דמדרחיים ורכב ליחודי לאוי כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי וכדמשני הש"ס בכריתות הנ"ל, ודקאמר רבא לגירסת הרמב"ם ואביי לגירסא שלפנינו גבי נא ומבושל אין לוקין על לאו שבכללות, לאו משום דס"ל דנא ומבושל ליחודי לאוי קאתי משום דמייתרי אבל כי אם צלי אש דלא מייתר לא אתי ליחודי לאו ולכך אין לוקין על כי אם צלי אש דלא ס"ל האי סברא דבכריתות הנ"ל דמדהאי ליחודי לאו קאתי אינך נמי ליחודי לאו קאתי דדכוותיה גבי רחיים ורכב אע"ג דרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתו לא אמרינן מדרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתו כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאו קאתי ולא לקי אכי נפש הוא חובל, אלא גם רבא לגירסת הרמב"ם ואביי לגירסה שלפנינו מודה דאמרינן הסברא מדהאי ליחודי לאוי קאתי אינך נמי ליחודי לאוי, אלא טעמיה דאמר בנא ומבושל אין לוקין על לאו שבכללות משום דכי אם צלי אש מיבעי ליה לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' ולפ"ז לא מוכח מידי מדפרט הכתוב בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתו כנ"ל והלכך נא ומבושל הוי לאו שבכללות וחדא נמי לא לקי, משא"כ כי נפש הוא חובל דיתורא הוא שדינן ארחיים ורכב וכמו שפירש רש"י וגבי רחיים ורכב מוכח שפיר דרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתו למ"ד חדא נמי לא לקי כנ"ל, ומדרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתו כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי קאתי ולכך מודה דלקי שלש גבי רחיים ורכב, ודוק: ובזה נסתלקה קושיית התוס' שהקשו בב"מ (דף קט"ו:) בד"ה אמר לך רבא דאמאי איצטריך אביי טעמא דאין לוקין משום דכי אם צלי אש לאו שבכללות תיפוק ליה דאיצטריך לכדתניא, דלכל הנ"ל הרי עיקר טעמיה דס"ל דנא ומבושל הוי לאו שבכללות היינו משום דכי אם צלי אש מבעי ליה לכדתניא וכנ"ל, ודוק: וגם נסתלקה קושית הרמב"ן מעל רבינו שהכריח מהא דקאמר הש"ס בב"מ (בציון כוכב *) ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"ה כו' וסיים ואתה למד מזה וכו', דלפי מה שפירשתי אדרבה מהא דמשני אמר לך רבא וכו' אלא כ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא וכו' מוכרח דהא דקאמר בפסחים אין לוקין על לאו שבכללות הוא לאו דנא ומבושל דהשתא ניחא הא דקאמר בב"מ דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא ובפסחים אמר טעמא דאין לוקין על לאו שבכללות משום דעיקר טעמיה דקאמר בפסחים אין לוקין על נא ומבושל משום דהוי לאו שבכללות הוא מטעמיה דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא דהשתא אין הכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי ולכך אין לוקין כנ"ל, משא"כ לשיטת הרמב"ן קשיא קושית התוס' הנ"ל: וגם נתישבה הקושיא שהקשה הרמב"ן (בציון כוכב *) וז"ל ואם כדברי הרב שאומר כי דעת רבא וכו' והוא מחייב ברחיים ורכב שתים עכ"ל, דלכל הנ"ל שפיר עלה על דעתם דרבא לגירסת הרמב"ם אמר כר"י, לפום מה דלא אסיק אדעתיה דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא והוה ס"ל דכ"א צ"א ללאו אתי וא"כ למ"ד חדא נמי לא לקי מוכרח דמדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי וכן מדפרט ברחיים ורכב ש"מ דליחודי לאוי קאתי אלא ס"ד דלא אמרינן הסברא מדהאי ליחודי לאוי קאתי האי נמי ליחודי לאוי קאתי אע"ג דלא מייתר וא"כ הוה כ"א צלי אש וכי נפש הוא חובל לאו שבכללות דלא מייתרי ליחודי לאוי דאיצטריכו לשאר דברים ואין לוקין עליהם, ובאמת לפום ס"ד הוה סבר דהא דקאמר בפסחים אין לוקין על לאו שבכללות הוא הלאו דכי אם צלי אש, ומשני דלעולם הסברא דמדהאי ליחודי לאוי קאתי האי נמי ליחודי לאוי קאתי אע"ג דלא מייתר והא דקאמר בפסחים אין לוקין על לאו שבכללות לאו אלאו דכי אם צלי אש קאי אלא אלאו דנא ומבושל משום דאין הכרח מדפרט הכתוב בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי וטעמא דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא וכמו שהארכתי לעיל, ודוק: ולא תימא דכל מה שפירשתי הוא דוקא למ"ד חדא נמי לא לקי אלא מצינא לפרש ככל הנ"ל אפי' למ"ד חדא מיהא לקי דכל כמה דלא הוה ידעינן דכי אם צלי אש מיבעי ליה לכדתניא כל שישנו בקום אכול צלי וכו' הוה משמע אפי' למ"ד חדא מיהא לקי דמדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי הוא דקאתי דאי לאו ליחודי לאוי הוא דקאתי מיפרט בנא ומבושל למה לי, דא"ל דאיצטריך למיפרט נא ומבושל כי היכי דלילקי תרתי אם אכל נא וחי, ומבושל וחי, דאי לא הוו אתו אלא מלאו דאל תאכלו כ"א צלי אש לא הוה לקי אנא וחי אלא אחת משום דלא אתו אלא מלאו אחד, דז"א דהשתא נמי דמיפרט ואחי נמי חייב אפ"ה אם אכל נא ומבושל וחי אינו לוקה לשיטת הרמב"ם אלא אחת למ"ד חדא מיהא לקי כיון דכולם עטופים על לאו אחד, וא"כ מיפרט בנא ומבושל למה לי א"ו דליחודי לאוי קאתי, משא"כ בתר דמשני דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא אין הכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי כמ"ש לעיל בלמ"ד חדא נמי לא לקי, וא"כ כל מה שפירשתי למ"ד חדא נמי לא לקי הפירוש ההוא עולה כהוגן גם למ"ד חדא מיהא לקי, ודוק: והא דקתני בברייתא דמנא ומבושל ממעט חי היינו לפום מאי דמפיק כ"א צלי אש לכדתניא וכו' וה"פ אילו לא נאמר נא ומבושל אלא הוה כתיב אל תאכל כי אם צלי אש יכול אכל כזית חי יהא חייב דהשתא ע"כ כ"א צלי אש לאו הוא דאל תאכל אכי אם צלי אש קאי לכך כתב רחמנא נא ומבושל דהשתא אל תאכלו ממנו אנא ומבושל קאי וסמיכת דכי אם צלי אש לאו ללאו אתי אלא לכדתניא כל שישנו וכו', ולכך חי פטור, ומיהו כי אם צלי אש הוי עשה, אלא דילפינן הא דתניא כל שישנו בקום אכול צלי וכו' מדסמכה רחמנא עשה דכי אם צלי לנא ומבושל והיינו דסיים בברייתא יכול יהא מותר ת"ל כי אם צלי אש דצלי אש הוי עשה, ודוק: ולא תקשי לך הא ע"כ מוכרח מדברי רבינו הרמב"ם דהא דלקי שתים ארחיים ורכב לאו משום דמייתרי רחיים ורכב ליחודי לאוי דהא כתב במצות ל"ת רמ"ב דאיצטריך למיפרט רחיים ורכב כדי להורות דמי שחבל שני כלים שבשניהם יושלם לעשות אוכל נפש דסד"א דאינו עובר עליו אלא משום כלי אחד ביארו לנו שהוא חייב משום שני כלים, ואם כן אין ראיה מדפרט הכתוב רחיים ורכב דאתו ליחודי לאוי למלקות דלמא להכי פרט דעובר בלאו על כל אחד ואכתי לא לקי אלא חדא משום דהוי לאו שבכללות, ודע שאין זה דומה למ"ש לעיל והוכחתי דאין סברא לאוקמי יתורי דלאוין לשני איסורי לאוין, דבשלמא התם אי נמי לא הוה כתיב קלי הייתי יודע דקלי בלאו מבינייהו דלחם וכרמל והלכך אין סברא לומר דכתב קלי כדי שיעבור על קלי שני איסורי לאוין, משא"כ הכא גבי רחיים ורכב אי לא כתיב נמי רכב לא הייתי יודע דאם חבל רחיים ואח"כ רכב דאיכא שום איסור ברכב ולכך ודאי צריך קרא לאשמועינן דאיכא איסור לאו ברכב, ודוק, דזה שכתב רבינו במצות ל"ת רמ"ב היינו למסקנא דגמרא ויתבאר ממה שאפרש הסוגיא דבב"מ לשיטת רבינו: אמנם כדי שלא יהא פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר ומי מצית אמרת דה"פ במה דמשני אבל כי אם צלי אש לכדתניא דלעולם מודה רבא לגירסת הרמב"ם ואביי לגירסא שלפנינו דחבל רכב ורחיים דלוקה שלש משום דמדרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתי כי נפש הוא חובל נמי ליחודי קאתי, והא דאמר בפסחים אין לוקין על לאו שבכללות היינו על נא ומבושל וטעמא משום דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא, ואם כן אין הכרח דהא דפרט בנא ומבושל ליחודי לאוי קאתי דנהי דיהבינן דכי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי קאתי והוי כאלו כתיב לא תחבול כי נפש הוא חובל, אכתי כי היכי דס"ל דאין לוקין אנא ומבושל משום דשניהם עטופים על לאו אחד והוי לאו שבכללות כ"ש דראוי לומר שלא ללקות אלא תחבול כי נפש הוא חובל שהרי הרבה איסורים דהיינו כל שאר דברים ממיני כלי אוכל נפש כלולים בו, וא"כ היכי מצי מודה דהואיל ורחיים ורכב ליחודי לאו קאתי כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי קאתי והלכך לוקה ג' משום כי נפש הוא חובל נמי, מאי הוה דמיחד לאוי בכי נפש הוא חובל אכתי הרבה איסורין כלולים דהיינו כל שאר דברים וכי היכי דס"ל דאין לוקין אנא ומבושל משום דשניהם כלולים בלאו אחד כ"ש שמן הראוי שלא לילקי אכי נפש הוא חובל כנ"ל, אי משום הא לא איריא והוא דהרמב"ן כתב בשרש הזה, וז"ל והמין הראשון הוא הלאו הכולל דברים רבים וכו' וכן המגפף והמנשק והסך והמלביש והמנעיל שם אחד להם דהיינו עבודה שמם אבל כוונתם כו' ולבסוף פירש פלוגתת השני לשונות ר"ל דחדא מיהת לקי, ולשון דחדא נמי לקי, דהלשון דחדא מיהת לקי ס"ל אע"ג דאין לוקין על לאו שבכללות דלא תאכלו על הדם ודלאו הנדרש על כל שבקדש פסול ליתן ל"ת על אכילתו, הכא בלאו הכולל דכי אם צלי אש לקי, דבשלמא לא תאכלו על הדם ולאו הנדרש לכל שבקדש פסול, דין הוא שלא ללקות עליו כלל, משום דהלאוים כוללים ענינים שאין ענינם וטעם איסורן שוה, משא"כ לאו הכללי הזה דכי אם צלי אש ראוי ללקות עליו כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורן שוה והשם הכולל אותן שאינו צלי אש כדברי אביי לגירסת הרמב"ם אלא שאין ראוי להלקות בו עם לאו הפרט שילקה שתים וכו' עכ"ל עם קצת תוספת ביאור להקל על המעיין, הרי מבואר דאי הוה כתיב לא תחבול כי נפש הוא חובל, לא הוה כלל לאו שבכללות כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורן שוה והשם הכולל אותן כלי שעושים בו אוכל נפש, דומיא דמה שפירש הרמב"ן בכי אם צלי אש והוי ממש כלאו דנבילה ולאו דלא תעשה מלאכה דיו"ט, משא"כ נא ומבושל העטופים על לאו אחד לפום דהוו לאו שבכללות נכללים בלאו זה ענינים שאין ענינם וטעם איסורן שוה שזה אסור משום נא וזה אסור משום מבושל ואין שם אחד כולל אותם והלכך ראוי שאין ללקות עליו כל זמן דליכא יתורא דאתו ליחודי לאו, ודוק: @11והריני מנהיר לך דברי כי היכי דלא תקשי לך אחרי שאני אומר דאי הוה כתיב לא תאכל כ"א צלי אש, ולא תחבול כי נפש הוא חובל, לא הוי לאו שבכללות כמ"ש בשם הרמב"ן, א"כ איך מצינו למימר דלמ"ד חדא נמי לא לקי דמדפרט נא ומבושל ורחיים ורכב דליחודי לאוי קאתי דהשתא אדרבה איכא למימר דלכך פרט נא ומבושל ורחיים ורכב וכללם בלאו אחד כי היכי דלהוי לאו שבכללות ולא לילקי עלייהו, דאי לא היה פורטם אלא הוה כתיב אל תאכלו כי אם צלי אש הוה לקי, משום דכי אם צלי אש לא הוי לאו שבכללות כיון שטעם איסורן שוה. אשכילך ואורך דהכי אני אומר, דאי ס"ד דנא ומבושל הוי לאו שבכללות ולא לקי אפילו חדא, א"כ לישתוק מנא ולא לכתוב אלא אל תאכלו ממנו מבושל כי אם צלי אש דהשתא הוה ידעינן דנא אסור בלאו מכי אם צלי אש ולא לקי כלל משום דמבושל וכי אם צלי אש המה עטופים על לאו אחד והוי לאו שבכללות, ומדפרט נמי נא ש"מ דליחודי לאוי קאתי ומדנא ליחודי לאוי קאתי צלי אש נמי ליחודי לאוי קאתי כמו שהבאתי ראיה מגמ' דכריתות הנ"ל דמדעז ליחודי לאוי קאתי שור וכשב נמי ליחודי לאוי קאתי אע"ג דלא מייתרי, וכן ברחיים ורכב כי נפש הוא חובל אי ס"ד דרחיים ורכב הוה לאו שבכללות ואין לוקה אפילו חדא לישתוק מרחיים ולכתוב לא תחבול רכב כי נפש הוא חובל, דהשתא נדע דחובל רחיים בלאו מכי נפש הוא חובל ולא לקי כלל משום דרכב וכי נפש הוא חובל עטופים על לאו אחד והוי לאו שבכללות ואפילו חדא לא לקי ומדפרט נמי רחיים ש"מ ליחודי לאוי קאתי ומדרחיים ליחודי לאוי רכב וכי נפש וגו' נמי ליחודי לאוי קאתי כנ"ל, ודוק: ועתה אפרש הסוגיא דב"מ (דף קט"ו:) לשיטת רבינו הרמב"ם על הסדר. דהש"ס דקאמר לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ור"י קמיפלגי דאמר אביי (לגירסת רבינו הרמב"ם והרמב"ן) אכל נא לוקה שתים משום נא ומשום כי אם צלי אש, מבושל לוקה שתים וכו', נא ומבושל לוקה שלש משום נא ומבושל ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש, רבא אמר (לגירסת רבינו הרמב"ם והרמב"ן) אין לוקין על לאו שבכללות לימא רבא (לגירסת רבינו) דאמר כר"י ואביי (לגירסת רבינו) דאמר כר"ה, דסלקא דעתיה דכי נפש הוא חובל הוא לאו, וס"ד נמי דהא דחייב על רחיים ורכב משום שני כלים יש להוציא מן הסברא בלא קרא כמ"ש והוכחתי לעיל מהתוס' ומהרש"א, וגם ס"ד דכי אם צלי אש הוא לאו, וע"כ מדפרט ברחיים ורכב ובנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי קאתי כמו שבררתי לעיל בין למ"ד על לאו שבכללות חדא מיהא לקי בין למ"ד חדא נמי לא לקי כנ"ל, וא"כ ע"כ הא דאמר רבא לגירסת רבינו בפסחים אין לוקין על לאו שבכללות קאי על לאו דכי אם צלי אש דאע"ג דפרט בנא ומבושל ליחודי לאוי אפ"ה לא אמרינן מדהני ליחודי לאוי קאתי כי אם צלי אש נמי ליחודי לאוי קאתי, דהנך דמייתרי אמרינן ליחודי לאוי קאתי משא"כ כי אם צלי אש דלא מייתר לא אמרינן דליחודי לאוי קאתי והוי לאו שבכללות, והיינו נמי טעמא דרב יהודה דס"ל דאין לוקין אכי נפש הוא חובל אע"ג דע"כ רחיים ורכב מייתרי ליחודי לאוי אפ"ה לא אמרינן מדהני ליחודי לאוי קאתו כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי קאתי, דהנך דמייתרי אמרינן בהו דליחודי לאוי קאתו, משא"כ כי נפש הוא חובל דלא מייתר לא אמרינן ביה דליחודי לאוי קאתי והוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו, והיינו דס"ד דש"ס למימר דאביי ורבא בפלוגתא דר"ה ור"י קמיפלגי, וע"ז משני אמר לך אביי (לגירסת רבינו) אנא דאמרי אפילו לרב יהודה ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע רחיים ורכב, הילכך לשאר דברים הוא דאתא. וכדי לברר לך בירור שלם בכוונת תירוץ זה של הש"ס אעתיק לשון הרא"ש בפירוש תירוץ זה של הש"ס הובא בשיטה מקובצת וז"ל אמר לך רבא אנא דאמרי וכו' תימה דהא זג וחרצן נמי נחלקו וכו' ככתוב בתוס', וי"ל דודאי כי נפש הוא חובל לא משמע לאו אי אתי לשאר דברים שאין במשמעותו לשון לאו אלא נתינת טעם בעלמא, אבל כל אשר יעשה מגפן היין כיון דבלשון לאו נאמר יש להעמיד ללאו גם לזג וחרצן, ועוד יש לפרש דיחויא דרבא הכי, אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא טפי שפיר מלנא ומבושל דנוקמיה ביה ונפיק הני, כך יש במשמעותו נא ומבושל כמו שאר דברים אחרים, וכן יש לומר בזג וחרצן למאי אתא מכל אשר יעשה מגפן היין דנוקמיה טפי מזג וחרצן, ולא דמי לרחיים ורכב דמשמע טפי לשאר דברים מרחיים ורכב דודאי אי הוה כתיב כל שנפש הוא חובל הוה משמע שיהיו רחיים ורכב כמו שאר דברים אבל השתא דכתיב כי נפש הוא חובל לא משמע אלא נתינת טעם לרחיים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש עכ"ל: והנה מתוך דברים אלה אברר תירוץ הש"ס לשיטת רבינו, דה"פ אמר לך אביי (לגירסת רבינו) אנא דאמרי אפילו כר"י, ע"כ ל"ק ר"י התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע רחיים ורכב הלכך לשאר דברים הוא דאתי, וכיון דאתי לשאר דברים ודאי כי נפש הוא חובל לא משמע לאו שאין במשמעותו לשון לאו אלא נתינת טעם לרחיים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש כמו שפי' הרא"ש, אלא כדי שלא תקשי על זה אי ס"ד דכי נפש הוא חובל הוא רק נתינת טעם לרחיים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש ולא לאו, תקשי לא לכתוב כלל רחיים ורכב אלא לכתוב לא תחבול כל שנפש הוא חובל, וא"ל דאיצטריך כי היכי דלילקי תרתי ארחיים ורכב דאי לא הוה כתיב אלא לא יחבול כל שנפש הוא חובל לא הוה לקי ארחיים ורכב תרתי כיון דמחד לאו דלא יחבול כל שנפש הוא חובל נפקי ולכך כתב רחיים ורכב לחייב על רחיים בפני עצמן, אי בעינא אמינא דבאמת היינו דקאמר הש"ס ע"כ לא קאמר רב יהודה אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע רחיים ורכב ר"ל דאי הוה כתיב ולא יחבול כל אשר נפש הוא חובל לא הוה משמע דחייב על רחיים ורכב תרתי משום דהוו אתו מחד לאו והלכך צריך למיפרט רחיים ורכב, והשתא דע"כ צריך למיפרט דרחיים ורכב הלכך כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא כלומר דלאו ללאו אתי אלא לנתינת טעם לרחיים ורכב ולומר שמטעה זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהם אוכל נפש כמו שפירש הרא"ש. אמנם האמת אינו כן לדעת רבינו הרמב"ם דס"ל דאע"ג דהוה אתי מלאו אחד אפ"ה חייב על כל כלי וכלי כמו שביאר במצות ל"ת רמ"ב, והנה אעתיק לך פה לשונו שם, וז"ל הזהירנו מחבול כלים שעושין בהם בני אדם הכנת מזונותיהם כגון כלי הטחינה והלישה והבישול וכו' וזולת זה מה שיקבצהו שם דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל ונשאר שנבאר לך אמרם הנה וחייב משום ב' כלים שנאמר לא יחבול רחיים ורכב כי זה יבא לחשוב שהן ב' מצות וכ"ש באמרם וחייב על הרחיים בפני עצמן, וענין זה המאמר כל מי שימשכן כלי שעושין בו אוכל נפש עובר על מצות ל"ת כמו שהתבאר ומי שמשכן כלים רבים כל אחד מהן עושין בו אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי כגון שימשכן כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי עשיית הפת וזה מה שאין צריך לו ביאור, שהוא כמי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון שהוא עובר על כל בגד ובגד, ואמנם השאלה במי שחבל שני כלים בשניהם יחד יעשה אוכל נפש, אם נאמר אחר שהאוכל אמנם תשלם עשייתו בשניהם הנה שניהם כלי אחד או אחר שהם שני כלים יהיה חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו, וביארו לנו שהוא חייב עליהם משום שני כלים ואע"פ שבהקבץ שניהם תעשה המלאכה כעין רחיים ורכב שלא תעשה הטחינה באחד לבדו עכ"ל. הנה מבואר ממה שכתב ומי שמשכן כלים רבים וכו' כגון כלי הלישה וכלי עשיית הפת שחייב על כל כלי וכלי וזה אין צריך ביאור ודימה לחובל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון שהוא עובר על כל בגד ובגד שגם אי הוו אתו מלאו אחד הוה חייב על כל כלי וכלי שהרי דימה לחובל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון שהוא עובר על כל בגד ובגד והלא בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון מחד לאו קאתי וכתב וזה אין צריך ביאור, וא"כ לשיטת רבינו אי הוה כתיב לא יחבול כל אשר נפש הוא חובל נמי הוה ידעינן דחייב על כל כלי וכלי וצריך לפרש לדברי רבינו דה"ק עד כאן ל"ק ר"י התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע רחיים ורכב, ר"ל דאע"ג דהוה ידעינן א"נ הוה כתיב לא יחבול כל אשר נפש הוא חובל דחייב על כל כלי וכלי אפ"ה לא הוה ידעינן דחייב על כל כלי וכלי בשני כלים בשניהם יחד יעשה אוכל נפש דומיא דרחיים ורכב, דה"א אחר שהאוכל תשלם עשייתו בשניהם הנה שניהם כלי אחד ומש"ה צריך למיפרט רחיים ורכב, וכיון שכן תו לא ק"מ אי נמי כי נפש הוא חובל אינו לאו אלא נתינת טעם ולא בא להוסיף שום לאו דלישתוק מרחיים ורכב דאיצטריך לאגמורן דאפי' בשני כלים יחד יעשה אוכל נפש דחייב על כל כלי וכלי, והיינו דסיים הלכך כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתי ר"ל שהוא רק נתינת טעם לרחיים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהם אוכל נפש, ודוק. ואם כך דרכה של תורה אבינך דבר עמוק בדברי רבינו, דלפ"ז לא הוי רחיים ורכב לאו שבכללות דהרי כי נפש הוא חובל אינו לאו אלא נתינת טעם לרחיים ורכב כנ"ל ומשום רחיים ורכב העטופים על לאו אחד לא הוי לאו שבכללות משום דכדי שיהא חייב על הרחיים בפני עצמו ועל הרכב בפני עצמו אין אנו צריכין לשון לאו גבי רכב אלא אי נמי הוה גלי לן רחמנא דרכב הוא כלי בפ"ע בלא לשון לאו היינו לוקין על הרחיים בפ"ע ועל הרכב בפ"ע דעל שני כלים לוקין על כל אחד בפ"ע מלאו אחד דומיא דבגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון כמו שדימה רבינו הרמב"ם וביאר רבינו דזה מה שאין צריך לו ביאור, אלא כל עצמנו שלא היינו יודעין דרכב הוא כלי בפ"ע ולגלוי זה אין אנו צריכין לאו דאי נמי גלי לן רחמנא דרכב הוא כלי בפני עצמו בלא לשון לאו נמי היינו לוקין על רחיים בפ"ע ועל הרכב בפ"ע מלאו אחד. והיינו טעמא דרבינו אינו מונה רחיים ורכב שתי מצות כמו שביאר ואמר דליחייב על כל כלי וכלי זה מה שאין צריך לו ביאור, דמבואר מדבריו הא הוה צריך ביאר ליחייב על כל כלי וכלי היה ראוי למנות רחיים ורכב שתי מצות משום דהיינו צריכין לשון לאו גם לרכב, משא"כ השתא דליחייב על כל כלי וכלי מלאו אחד זה מה שאין צריך לו באור אין ראוי למנות רחיים ורכב שתי מצות דלעולם מצוה אחת הן ולא בא רכב אלא לגלויי דהוא כלי בפ"ע, ולגלויי זה אין אנו צריכין לשון לאו דאי נמי הוה גלי לן קרא דרכב הוא כלי בפ"ע בלא לשון לאו נמי היינו לוקין על רחיים בפ"ע ועל רכב בפ"ע מלאו אחד כמו שלוקין על כל כלי וכלי מלאו אחד דומיא דבגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון. וזה ברור ומבואר באר היטב בדברי רבינו הרמב"ם והבן זה: @11וממוצא הדברים תבין דאע"ג דפסקינן דנא ומבושל הוי לאו שבכללות ולא לקי עלייהו אלא חדא אין מן הקושיא ממה דלוקה על רחיים ורכב שתים כמו שהקשה הרמב"ן על רבינו הרמב"ם דרחיים ורכב לא הוי לאו שבכללות כמו שבארתי והא דלוקה על רחיים בפ"ע ועל רכב בפ"ע היינו משום דאפי' מלאו אחד לוקה על כל כלי וכלי בפ"ע דומיא דבגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ורכב לא אתי רק לגלויי דרכב נמי הוי כלי בפ"ע ולגלויי זה אין אנו צריכין לשון לאו כמו שבררתי לעיל, ודוק: אמנם לרב הונא דס"ל חבל רחיים ורכב לוקה שלש משום רחיים ומשום רכב ומשום כי נפש הוא חובל ולפום דבעינן למימר דרבא לגירסת הרמב"ם דקאמר גבי נא ומבושל אין לוקין על לאו שבכללות לרב נמי קאמר, ע"כ צ"ל דדייק גבי רחיים ורכב דלא הוי לאו שבכללות הכי דאי ס"ד דרחיים ורכב הוי לאו שבכללות וחדא נמי לא לקי תקשי מיפרט ברחיים ורכב למה לי הכי ה"ל למיכתב לא תחבול כי נפש הוא חובל, ואי משום דאי הוה כתיב הכי לא הוה לאו שבכללות מאחר דענינם וטעם איסורן שוה שהוא משום כלי אוכל נפש והוי כלאו דנבילה ולא תעשה מלאכה דיו"ט כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן, אכתי ה"ל למיכתב לא יחבול רחיים כי נפש הוא חובל ולשתוק מרכב, אלא מדפרט נמי רכב ש"מ ליחודי לאוי קאתי ומדהאי ליחודי לאוי קאתי אינך נמי ליחודי לאוי קאתי כמו שהבאתי מגמרא דכריתות מדעז ליחודי לאוי קאתי שור וכשב נמי ליחודי לאוי קאתו אע"ג דלא מייתרי, ע"כ צריכין אנו לומר דס"ל דמסברא הוה ידעינן דרכב הוא כלי בפ"ע דאל"כ לא הוה מצי דייק מדכתב רחמנא נמי רכב דליחודי לאוי קאתי, דהא איצטריך רכב לאגמורן ולגלויי לן דרכב הוא כלי בפ"ע ואם חבל רחיים ואח"כ רכב דעובר עליו איסור לאו, ודוק: והפירוש בגמרא במאי דקאמר אמר לך רבא לגירסת רבינו הרמב"ם אנא דאמרי אפי' לרב הונא כבר פירשתי לעיל דה"ק דלעולם גם רבא מודה ברחיים ורכב מדרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתי כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאו קאתי והא דקאמר בנא ומבושל אין לוקין על לאו שבכללות היינו טעמא דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא כל שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא וכל שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא, וא"כ אין הכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי, והוי נא ומבושל לאו שבכללות ואין לוקין עליו, ועיין לעיל כי שם בארתי כל הצורך, ודוק: אמנם קשה לי על מ"ש רבינו במצות ל"ת רמ"ב וז"ל, וענין זה המאמר כל מי שימשכן כלי שעושין בו אוכל נפש וכו' ומי שמשכן כלים רבים כל אחד מהן עושין בו אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי כגון שמשכן כלי הלישה וכלי הלחם וזה מה שאין צריך לו ביאור שהוא כמי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון שהוא עובר על כל בגד ובגד, והא בשמעתין משמע דאין לוקין על כל כלי וכלי מלאו אחד דהרי ר"ה אומר חבל רחיים ורכב לוקה שלש משום רחיים ומשום רכב ומשום כי נפש הוא חובל, ואי ס"ד דלוקין על כל כלי וכלי מלאו אחד א"כ ה"ל לר"ה למימר חבל רחיים ורכב לוקה ארבע א' משום רחיים ב' משום רכב ותרתי משום כי נפש הוא חובל דמשום כי נפש הוא חובל לוקה על כל כלי וכלי מלאו אחד, ודוק: והנראה לי בישוב קושיא זו הוא דקשיא ליה לרבינו הרמב"ם הא דקאמר בגמרא דב"מ (דף קט"ז.) תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב שתים, זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת, ותניא אידך חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא יחבול רחיים ורכב מה רחיים ורכב שהם מיוחדים שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו וע"ז בפני עצמו אף כל דברים שהם שני כלים מיוחדים ועושין מלאכה אחת חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, ונדחק רש"י בפירוש סייעתא זו מהני ברייתות לרב יהודה, והתוס' פירשו בענין אחר ונדחק מהרש"א לפרש בכוונת דבריהם, ומפרש רבינו הרמב"ם דתניא כוותיה דרב יהודה אזיל למאי דמוקי הש"ס דרבא לגירסת רבינו דאמר אין לוקין על לאו שבכללות אפי' לרב הונא נמי קאמר ולפי מה שפירשתי לעיל, וע"ז קאמר הש"ס דלפום מאי דמוקמת דרב הונא נמי ס"ל אין לוקין על לאו שבכללות והא דמחייב חבל רחיים ורכב שלש היינו מדפרט רחמנא ברחיים ורכב ש"מ דליחודי לאוי הוא דקאתי ומדרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתו כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי קאתי ומש"ה לוקה שלש, תניא כוותיה דרב יהודה דהרי לרב הונא דדייק מדפרט ברחיים ורכב ש"מ ליחודי לאוי קאתי ע"כ צ"ל דמסברא בלא קרא ידעינן בשני כלים מיוחדין עושין מלאכה אחת שעובר משום שני כלים דאי צריך לזה קרא א"כ לא מצי דייק מדפרט רחיים ורכב ש"מ דליחודי לאוי קאתו, דרחיים ורכב לא מייתרי דאיצטריך לאגמורן דשני כלים מיוחדים עושין מלאכה אחת עובר ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע כמו שבררתי לעיל, והנה בברייתא מפורש דהא דחייב על שני כלים מיוחדין והן עושין מלאכה אחת ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע מקרא הוא דילפינן ולא מסברא דהא קתני בהדיא בברייתא חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא יחבול רחיים ורכב מה רחיים ורכב שהם מיוחדין שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב ע"ז בפ"ע ועל זה בפ"ע אף כל דברים וכו', ואי ס"ד דכי נפש הוא חובל הוא לאו א"כ הוי לאו שבכללות דשניהם עטופים על לאו אחד ר"ל רחיים ורכב וכי נפש הוא חובל. והשתא לא מצית אמרת מדפרט רחיים ורכב ש"מ ליחודי לאוי קאתי וכנ"ל דהא לפום ברייתא זו רחיים ורכב לא מייתר דאיצטריך לאגמורן דשני כלים מיוחדין עושין מלאכה אחת דעובר איסור לאו על זה ואיסור לאו על זה וא"כ אמאי קתני חייב שתים אלא ע"כ דכי נפש הוא חובל הוא רק נתינת טעם כנ"ל ומשום רחיים ורכב לא הוה לאו שבכללות מאחר דלהא שלוקין על כל כלי וכלי מלאו אחד זה מה שאין צריך לו ביאור ואין צריך לזה קרא כמו שכתב רבינו במצות ל"ת רמ"ב הנ"ל ולא איצטריך קרא אלא לגלויי דשני כלים מיוחדים עושין מלאכה אחת דכל אחת מהן היא כלי בפ"ע ולגילוי זה אין צריך לשון לאו כמו שהארכתי לעיל, ודוק: וגם מברייתא קמייתא נמי איכא סייעתא לרב יהודה דקתני חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב שתים זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת, וקשיא הא דקתני זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת מאי קמ"ל בזה פשיטא מהיכא תיתי דחבל זה בעצמו ליחייב שתים, אע"כ דילפינן שאר דברים מרחיים ורכב במה מצינו וסד"א דליחייב נמי משום כי נפש הוא חובל קמ"ל דאינו חייב, ותקשי באמת אמאי אינו חייב אי משום דאין לוקין על לאו שבכללות והיינו הוא דקמ"ל דאין לוקין על לאו שבכללות א"כ חבל זוג של ספרים אמאי חייב שתים הא רחיים ורכב נמי הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו, א"ו דקמ"ל דכי נפש הוא חובל אינו לאו אלא נתינת טעם ומשום רחיים לא הוי לאו שבכללות כנ"ל דלהא דחייב על כל כלי וכלי מלאו אחד לא צריך קרא כנ"ל בשם הרמב"ם במצות ל"ת רמ"ב ולא צריך קרא אלא לגלויי דשני כלים מיוחדין עושין מלאכה אחת הויין כל אחד כלי בפני עצמו ולגילוי זה לא צריך לשון לאו כנ"ל, ודוק היטב: והיותר נ"ל בישוב קושיא הנ"ל שהקשיתי על רבינו הרמב"ם דודאי להא דלוקין על כל כלי וכלי מלאו אחד לא צריך קרא דגופין מחלקין כמו ששנינו בכריתות (דף ט"ז) דהבא על חמש נשים נדות בהעלם אחת דחייב חטאת על כל אחת ואחת משום דגופין מחולקין וכל מה שמחלק לחטאת מחלק למלקות כמ"ש הרמב"ן בשרש הזה סוף מין השני מלאוין שבכללות אלא דרב הונא דס"ל דאין חייב על כל כלי וכלי מלאו אחד י"ל דס"ל דטעמא דבא על חמש נשים נדות בהעלם אחת דחייב על כל אחת ואחת משום שהוא גרם להם כדאיתא התם בדף הנ"ל. ופירש"י משום שהוא גרם לנשיו שכל אחת מחוייבת חטאת הוא נמי חייב, וגבי כל כלי וכלי לא שייך הוא גרם להם לכן אין מחלקין, אמנם שם בדף הנ"ל נדחה האי סברא דהוא גרם להם דקאמר התם א"ל רבא לרב נחמן ומי אמרינן הואיל והוא גרם להם והתניא הוא בהעלם אחת וכו' ומסיק אלא אימא הואיל והוא גופין מחולקין, וכיון דטעמא דהואיל והוא גרם להם נדחה ונשאר קיים הטעם דגופין מחולקין לכן כתב רבינו דלהא דחייב על כל כלי וכלי מלאו אחד לזה ל"צ קרא דהויין גופין מחולקין דומיא דבגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון, ודוק היטב: עוד אחת והיתה לבאר לך, דלפי מה שפירשתי דמ"ד חדא נמי לא לקי אנא ומבושל עיקר טעמיה משום דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא, וא"כ אין הכרח מדפרט נא ומבושל דליחודי לאוי קאתי וא"כ הדרא קושית הרמב"ן א"כ ה"ל להש"ס להקשות אהאי מ"ד דאנא ומבושל חדא נמי לא לקי מברייתא דתנו רבנן אכל כזית נא מבעוד יום פטור כזית נא משחשיכה חייב דהא ע"כ מדפוטר אכזית נא מבעוד יום ס"ל דכ"א צלי אש אתי לבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא, ואפ"ה תני משחשיכה חייב, דבשלמא מברייתא דלמטה דקתני מה ת"ל כ"א צלי אש כל שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא לק"מ דהתם לא קתני חייב ואיכא למימר ישנו בלאו דאל תאכל נא ואינו חייב מלקות משא"כ בהאי ברייתא קתני חייב. והנה לדעתי שהרמב"ן הקשה בכיון מהאי ברייתא דקתני אכל כזית נא מבעוד יום פטור משחשיכה חייב ולא הקשה מברייתא מוקדמת בש"ס דיכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל נא ובשל מבושל נא ובשל אמרתי לך ולא חי משמע דאנא ובשל חייב, א"ו דמשם לא היה בכחו להקשות דהייתי אומר דהא ברייתא אתיא כרבי דפליג ולא ס"ל דכ"א צלי אש אתי לבשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' דהרי קאמר אקרא אני בשל ופליג את"ק וס"ל דאפי' נא מבעוד יום חייב כמ"ש מהרש"א והביא ברייתא מפורשת דרבי פליג וא"כ כ"א צלי אש ללאו אתי וא"כ שפיר מוכרח מדפרט בנא ומבושל ש"מ דליחודי לאוי קאתי משא"כ מהאי ברייתא דתני אכל כזית נא מבעוד יום פטור כזית משחשיכה חייב פריך שפיר דהאי תנא ע"כ ס"ל דכ"א צלי אש אתי לבשעה שישנו ואפ"ה קתני נא משחשיכה חייב, ודוק: אמנם הנראה לי בישוב קושיא זו הוא דהתוס' בב"מ (דף קט"ו:) בד"ה אבל כ"א צלי אש הקשו וז"ל וא"ת והא איצטריך לכדתניא כדאמר אביי ותירצו וי"ל דרבא עביד היקשא מצלי אש דכתיב בקרא דלקמיה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וסמיך ליה אל תאכלו ממנו נא וגו' ונדחקו מאד בתירוץ קושייתם שהקשו על תירוץ זה דהא בברייתא דפסחים נקט קרא דכ"א צלי אש, ואני אומר דודאי דוחק גדול למימר דהברייתא דנקט כ"א צלי אש אע"ג דלא מיניה יליף, אמנם ודאי די"ל תירוצם דהברייתא דאכל כזית נא מבעוד יום פטור משחשיכה חייב יליף הלימוד דכל שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא וכו' מקרא דלקמיה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וסמיך ליה אל תאכלו ממנו נא, וא"כ אייתר כ"א צלי אש ללאו ושפיר מוכרח דמדפרט נא ובשל דליחודי לאוי קאתו ולקי אנא ובשל תרתי ומאן דאמר דאנא ומבושל חדא נמי לא לקי היינו לברייתא דעביד היקשא מכ"א צלי אש, ודוק היטב: והנ"ל בהכרח דהברייתא דאכל כזית נא מבעוד יום פטור משחשיכה חייב עביד היקשא מקרא דלקמיה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וסמיך ליה אל תאכל נא הוא מדלא מייתי פלוגתא דרבי דאמר אקרא אני בשל כמו דמייתי באידך ברייתא א"ו דברייתא דאכל כזית נא מבעוד יום פטור מצי אתיא כרבי דמפיק יתורא דבשל מבושל לחייב אמבושל מבעוד יום דיתורא דבשל מבושל ריבה לחייב על מבושל מבעוד יום אבל היקשא דצלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וסמיך ליה נא במקומו עומד והלכך פוטר אכל כזית נא מבעוד יום, משא"כ באידך ברייתא דעביד היקשא מכ"א צלי אש דסמיך למבושל שפיר פליג רבי דע"כ לא מצי אתיא כ"א צלי אש לבשעה שישנו בקום אכול צלי דהרי מבושל חייב מבעוד יום, ואי היקשא דכ"א צלי אש לא קאי אלא אנא א"כ ה"ל לאסמוכי לנא ולא למבושל והכי ה"ל למיכתב אל תאכלו ממנו בשל מבושל ונא כ"א צלי אש, ודוק היטב: ובהכי ניחא לי הא דקאמר רבי לפירוש מהרש"א אקרא אני בשל מה ת"ל מבושל שיכול אין לי אלא שבשלו משחשיכה ר"ל שאכל מבושל משחשיכה בשלו מבעוד יום מנין ר"ל שחייב אם אכל כזית מבושל מבעוד יום ת"ל מבושל, ולכאורה קשיא דמהיכא תיתי תיסק אדעתין דיהא חייב אם אכל משחשיכה ופטור אם אכל מבעוד יום דאיצטריך קרא דמבושל, דהרי אדרבא יותר מסתבר שיהא חייב על אכילתו מבעוד יום מעל אכילתו משחשיכה כדאמר בהאי ברייתא יכול אכל כזית נא מבעוד יום יהא חייב ודין הוא ומה בשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' ועל אכילתו משחשיכה קאמר דהסברא נותנת שהוא פטור כדקתני או לא בשעה שאינו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שישנו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא ואל תתמה שכן הותר מכללו אצל צלי, א"ו דרבי יליף היקשא דבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא ובשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא מקרא דלקמיה צלי אש ומצות וסמיך ליה אל תאכל נא וס"ד דהאי היקשא אתי נמי למבושל לכך איצטריך רבויא דמבושל לחייב על מבושל מבעוד יום, ודוק: מיהו בלא"ה נמי ניחא דרבי ה"ק יכול אכל מבושל מבעוד יום יהא פטור משום דסמך ליה כי אם צלי אש ועבדינן היקשא כל שישנו בקום אכול צלי וכו' ת"ל מבושל לחייב אמבושל מבעוד יום והשתא ע"כ כי אם צלי אש לא להיקשא אתי אלא לעשות כי אם צלי אש ללאו, ודוק: והנראה לי עיקר במה שתפס רבינו לעיקר האי לישנא דחדא מיהת לקי היינו משום דנקטינן לעיקר דלא אמרינן מדהאי ליחודי לאוי אידך נמי ליחודי לאוי אע"ג דלא מייתר מדפריך גבי קלי בכריתות דף הנ"ל ודלמא קלי דמייתר מיחייב חדא אכולהון מיחייב חדא והוצרך הש"ס לשנויי מדכתב לקלי באמצע אבל לא אמרינן מדקלי ליחודי לאוי לחם וכרמל נמי ליחודי לאוי, והנה הרמב"ן הקשה על שיטת רבינו דס"ל דנא ומבושל הוי לאו שבכללות א"כ למ"ד חדא נמי לא לקי תקשי מברייתא דאכל כזית נא מבעוד יום פטור כזית נא משחשיכה חייב, ויישבתי דס"ל למ"ד חדא נמי לא לקי דהברייתא דאכל נא מבעוד יום פטור משחשיכה חייב עביד היקשא מקרא דלקמיה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וסמיך ליה אל תאכל נא ואייתר כי אם צלי אש ללאו והשתא מוכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי, אך אכתי קשיא דלמא לעולם נא ומבושל הוי לאו שבכללות והא דקשיא א"כ לכתוב רחמנא אל תאכל כי אם צלי אש דז"א דאי הוה כתיב אל תאכל כי אם צלי אש אז לא הוי לאו שבכללות דהוה דומיא דלאו דנבילה ולא תעשה מלאכה דיו"ט כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ולכך כתב רחמנא נא ומבושל דהשתא הוי לאו שבכללות, וע"כ צ"ל דאכתי לכתוב רחמנא מבושל וכי אם צלי אש דנמי הוי לאו שבכללות דמבושל וכי אם צלי אש עטופים על לאו אחד נא למה לי אלא ליחודי לאו. והנה לפום דנקט הש"ס דכריתות גבי קלי לעיקר דלא אמרינן מדהאי ליחודי לאוי קאתי אינך נמי ליחודי לאוי קאתי, א"כ נשארו מבושל וכי אם צלי אש לאו שבכללות וכיון שכן תקשי על רבי מנליה ללמוד מיתורא דבשל מבושל דאכל כזית מבושל מבע"י חייב דלמא לעולם פטור והא דאיצטריך יתורא דמבושל דלמא ליחודי לאו למבושל נמי א"ו דחדא מיהא לקי ואם כן אי ס"ד דנא ובשל הוי לאו שבכללות וחדא מיהא לקי לא ליכתוב כלל נא ומבושל והוה נמי לוקה רק אחת מלאו דאל תאכלו ממנו כי אם צלי אש דאי נמי הוה אכיל נא וצלי לא לקי אלא אחת כיון דאתו מלאו אחד וגם ליכא למימר דלכך פרט נא ובשל דלילקי תרתי אם אכל נא וחי דהרי קיימינן בשיטת רבינו דס"ל דנא ומבושל הוי לאו שבכללות כמ"ש לעיל, וכאן לא שייך למימר דגופין מחלקין ללקות על כל אחד ואחד כמו גבי חובל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון, די"ל דהא דחייב על אכילת נא ומבושל היינו אם אכל מפסח אחד, דאילו משני פסחים אינו חייב דבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא ומשני פסחים אינו בקום אכול צלי דאסור לימנות על שני פסחים. ודע דאי נמי הוה כתיב אל תאכל כי אם צלי אש הייתי יודע דבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא, דאל"כ למה שלל במותר ה"ל למיכתב אל תאכל כל שאינו צלי כמ"ש זה הרבה מהקדמונים וגם התוס' דקדקו זה וכתבו דמטעם זה הוי כי אם צלי אש עשה משום שלא כתב ואינו צלי כמו שהבאתי לעיל. ועיין בפרק גיד הנשה (דף פ"ד) דלא חשיב גופין מחולקים אפי' כזית גיד מירך ימין וכזית גיד מירך שמאל כיון דמחדא בהמה אתו ומדפרט נא ומבושל ש"מ תרווייהו ליחודי לאוי קאתו וא"כ שפיר דייק רבי מיתורא דבשל מבושל לחייב על כזית מבושל מבעוד יום, ודוק היטב: ובהא דלעיל נתישבה הקושיא שהקשיתי לשיטת רבינו מ"ד לוקין על לאו שבכללות ולוקה על נא ומבושל שלש משום נא ומשום מבושל ומשום כי אם צלי אש היכי ממעט לעיל מדפרט נא ומבושל אכל כזית חי דפטור דלמא לעולם חייב ונא ומבושל איצטריך ללקות שלש, ולפי הנ"ל ניחא דמ"ד אנא ומבושל לוקה שלש מוקי ברייתא דיכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל נא ובשל נא ובשל אמרתי לך כברייתא דמפיק היקשא דכל שישנו בקום אכול צלי אש מכי אם צלי וה"ק יכול אכל כזית חי יהא חייב ר"ל אי לא הוה כתיב נא ובשל אלא אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש הייתי אומר דאחי נמי חייב דהא כי אם צלי אש בודאי לאו הוא דאל תאכלו ממנו אמאן תרמייה לכך כתב רחמנא אל תאכלו ממנו נא ובשל כי אם צלי אש דהשתא אל תאכל אנא ומבושל קאי וכי אם צלי אש לא ללאו אסמכיה אלא להיקשא דכל שישנו בקום אכול צלי וכו' כנ"ל, ודוק: והא דקאמר דלוקה שלש משום כ"א צלי אש היינו לסתמא דברייתא דאם אכל כזית נא מבע"י פטור כזית משחשיכה חייב דעביד היקשא דכל שישנו בקום אכול צלי וכו' מקרא דלקמיה צלי אש ומצות וסמיך ליה אל תאכלו ממנו נא ואייתר כ"א צלי אש ללאו, והראיה דהא ברייתא מקרא דלקמן עביד היקשא מדלא מייתי עלה פלוגתא דרבי כדמייתי באידך ברייתא כמ"ש לעיל, ודוק היטב: ועיין לקמן אכתוב טעם למה שפסק רבינו כלישנא דעל נא ומבושל חדא מיהא לקי. הנה פטרתי את רבינו מכל קושיות הרמב"ן שהקשה על שיטת רבינו ועלתה שיטתו כהוגן בלי שום גמגום בסייעתא דשמיא: תו כתב הרמב"ן וז"ל המין הראשון הוא הלאו הכולל דברים אין ענינם וטעם איסורם שוה כו' ענינם חלוקין לגמרי וכו' וכן המגפף וכו' וסיים וכגון זה לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו כלל עכ"ל, ולזה מסכים גם רבינו הרמב"ם שעל לאו דלא תאכלו על הדם אין לוקין על שום אחד כמו שבאר בחבורו הגדול וכן המגפף והמנשק וכו' ביאר בפ"ג מהל' ע"א סוף הלכה ו' וז"ל המגפף עכו"ם והמנשק לה והמכבד וכו' וכל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בלא תעשה שנאמר לא תעבדם ודברים אלו בכלל עבודה הן ואעפ"כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש עכ"ל. והנה קשה לי הא גבי נא ומבושל פסק דאע"פ שהוא לאו שבכללות חדא מיהא לקי, ואמאי לא פסק כן נמי גבי לאו שבכללות דלא תאכלו על הדם ולאו שבכללות דלא תעבדם, ואי מחלק דשאני נא ומבושל כיון דמפורשים משא"כ לא תעבדם דאינו מפורש וכן לא תאכלו על הדם שאני שהוא לאו הכולל דברים אין ענינם וטעם איסורן שוה והכתוב אסרם כולם בלאו אחד ושם אחד שהוא לא תאכלו על הדם כמ"ש הרמב"ן ולא דמי לנא ומבושל דאע"פ שהם עטופים על לאו אחד לא כללם בשם אחד אלא פרט כל אחד בשמו, תקשי איך כתב אחר שביאר בנא ומבושל פלוגתא דאביי ורבא, דרבא פסק דאין לוקין על לאו שבכללות הילכך אין לוקין על נא ומבושל אלא אחת, ואביי ס"ל דלוקין על לאו שבכללות ולוקין על נא ומבושל שלש, וכבר ידעת שהתבאר בגמרת סנהדרין אין לוקין על לאו שבכללות, מאי מייתי ראיה מסנהדרין דהרי בסנהדרין (דף ס"ג) לא נתבאר אלא שאין לוקין על לאו דלא תאכלו על הדם כלל, ועל המגפף והמנשק וכו' היוצאים מלא תעבדם, דלמא הא דפסקו בסנהדרין דאין לוקין על לאו שבכללות היינו על לאו שאינו מפרש איסוריו כלל או לאו שכולל דברים רבים אין ענינם וטעם איסורן שוה בשם אחד, משא"כ בלאו כמו נא ומבושל אע"ג דשניהם עטופים על לאו אחד כיון דפרט הכתוב האיסורים ולא כללם בשם אחד לוקה עליו על כל אחד, ונ"ל דזהו מה שהקשה הרמב"ן על רבינו שפסק כמ"ד חדא מיהא לקי והא בגמרא כך התבאר שאין לוקין על לאו שבכללות, והשיב עליו בעל מגילת אסתר דזהו במין הראשון של לאו שבכללות כמו לא תאכלו על הדם, ולא הבין שהרמב"ן מקשה לשיטת רבינו שהוא מביא מגמ' דסנהדרין ראיה דקיימא לן אין לוקין על לאו שבכללות דנא ומבושל ש"מ דרבינו אין מחלק בלאוין שבכללות, ודוק: ומה שנראה לי בזה הוא, דס"ל לרבינו דבשלמא גבי נא ומבושל ללקות על אחד מהן הוה מפרש לאויה כלאו דחסימה, אמנם ללקות שתים לא הוי כלאו דחסימה, דגבי לאו דחסימה אין לוקין על לאו אחד אלא מלקות אחת משא"כ לא תעבדם אפילו ללקות על אחד מהן לא הוה כלאו דחסימה לפי שאינן בפירוש כמ"ש רבינו הבאתי לשונו לעיל, ולאו דחסימה הוא בפירוש, וכן לא תאכלו על הדם לא הוי דומיא דלאו דחסימה אפילו ללקות על אחד מהן דלא תאכל על הדם כולל דברים אין ענינם וטעם איסורן שוה בשם אחד משא"כ לאו דחסימה אינו כולל אלא שם אחד, אמנם כ"ז למ"ד דעל נא ומבושל לוקה חדא דבעי שיהיה דומיא דלאו דחסימה, משא"כ מ"ד דעל נא ומבושל לוקה שתים ותקשי דהא ללקות שתים לא הוי דומיא דחסימה דגבי חסימה אין לוקין על לאו אחד אלא מלקות אחת וכאן אמרת דלילקי על לאו אחד ב' מלקיות וע"כ צ"ל דמאן דס"ל לוקין על לאו שבכללות לא בעי שיהיה דומיא דחסימה וכיון דלא בעי דומיא דחסימה א"כ מן הדין לסברתו ללקות גם על לאו דלא תאכלו על הדם, ועל הלאו דמגפף ומנשק וכו' שהוא לא תעבדם, ומדחזינן דפסק הש"ס בסנהדרין דאין לוקין על לאו דלא תאכלו על הדם ועל לאו דמגפף ומנשק שהוא לא תעבדם ש"מ דבעי דומיא דחסימה א"כ דברי האומר לוקין על לאו שבכללות נדחו לגמרי, ודוק: אלא דמ"ד חדא לא לקי פליג וס"ל דלענין מלקות אחת נמי לא הוי נא ומבושל דומיא דחסימה כיון דעכ"פ עטוף שני איסורים לאו דחסימה לא ייחד אלא אחד, ובהא לא פסק כהאי לישנא, אלא פסק דלענין ללקות מלקות אחת אנא ומבושל הוי דומיא דחסימה, ולכאורה היה אפשר לומר במה שתפס רבינו לעיקר האי לישנא דאמר חדא מיהא לקי הוא משום דסתמא דגמרא נקט לעיקר האי לישנא בחולין (דף ק"ג) אכל אבר מן החי ובשר מן החי לר"י חייב שתים לרשב"ל אינו חייב אלא אחת וזהו כמ"ד חדא מיהת לקי דלמ"ד חדא נמי לא לקי לא ה"ל למינקט אינו חייב אלא אחת אלא ה"ל למימר אינו עובר אלא אחת, ומיהו זה יש לדחות דדלמא איידי דנקט בדר' יוחנן חייב שתים נקט נמי בדר"ל חייב אחת ועוד משום דבעי למירמי דר"ל ור"ל בהדיא אמר אינו חייב אלא אחת, וגם מגמ' דכריתות אין להביא ראיה מדפריך (דף ה') ואימא קלי דמייתר מיחייב חדא אכולהון מיחייב חדא מדקאמר אכולהון מיחייב חדא ש"מ דחדא מיהא לקי דאל"כ אכולהון עובר חדא מיבעי ליה למימר, דיש נמי לדחות דנקט ודלמא אקלי דמייתר חייב חדא דגבי קלי ניחא לשון חייב נקט בכולהון נמי לשון חייב, ודוק: תו כתב הרמב"ן בד"ה וכן הגזירה שגוזר הרב (בסימן כוכב*) וז"ל ובגמרא נזירות מפרש עוד דאמרינן התם אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים כו' ועוד שנינו משנה כו' וזו תשובה מפורשת על דברי הרב עכ"ל. והנה השגתו הזאת צריך ביאור דלכאורה אין שום השגה מזה על רבינו מדהא דלקי אענבים לחים ויבשים תרתי לק"מ דמדהוה ליה למכתב וענבים לא יאכל דהוה במשמע בין לחים בין יבשים, ומדפרט ענבים לחים ויבשים ש"מ ליחודי לאו הוא דקאתי, כמ"ש התוס' בנזיר (דף ל"ח:) בד"ה ועל זה בעצמו וז"ל לחים ויבשים קרא יתירא הוא דלכתוב ענבים ולחים ויבשים במשמע אלא לחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו, שאם אכל ענבים לחים ויבשים בהתראה אחת שהתרו אל תאכל ענבים ואפילו שהן מין אחד וטעם אחד עכ"ל. וע"כ צ"ל דקושיתו אזלא מחרצנים וזגים דלקי תרתי והלא המה עטופים על לאו אחד, ומה שתירץ בעל מגילת אסתר דגם גבי זגים וחרצנים ידעינן לחלק מבנין אב דענבים לחים ויבשים דה"ק בברייתא מכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, דבריו אינן מחוורין דהבנין אב הזה לא מהני אלא לדברים שאינן לאו שבכללות כגון ענבי וחמרא חדתי דס"ד כיון שטעמן שוה לענבים והוי כענבים ואינו חייב אלא אחת כיון דאתי מלאו אחד דענבים קמ"ל קרא דבתר שמא אזלינן והשם מחלקן דמדקרו ליה חמרא הוא בכלל לאו דיין לא ישתה ואתו מתרי לאוין מיוחדים ענבים מלאו דענבים וחמרא חדתא מלאו דיין לא ישתה ר"ל לאו המיוחד שלא ישתה יין והוא לדעת רבינו וכל משרת ענבים לא ישתה ועיין במצות ל"ת ר"ב, משא"כ היכא דפרט הכתוב ב' איסורים ועטפם על לאו אחד ע"ז אין לוקין אלא חדא דלכך עטפם הכתוב כדי שלא ילקה אלא אחת דאל"כ על כל לאוי שבכללות ילקה תרתי מהאי בנין אב דהרי קתני בברייתא מכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה כל איסורים שבתורה דייקא. אמנם הראב"ד בפ"ה מהל' נזירות ה"ט בהשגות כתב וז"ל א"א זה אינו מחוור והלא שני שמות הן ולמדו לכל איסורי נזיר מלחים ויבשים, דמשמע דדוקא לאיסורי נזיר למדו ולא לכל התורה כולה, ועיין מה שאכתוב בסמוך, אלא דקשה אפילו לשיטת הראב"ד דבנין אב לא מהני אלא לאיסורי נזיר אי ס"ד דמהני אפילו ללאוי שבכללות א"כ כשהקשו בירושלמי הביאו הרמב"ן מין השני מלאוי שבכללות דזג וחרצן להוי לאו שבכללות ותירץ דמדלא כתיב חרצנים וזג אלא כתיב מחרצנים ועד זג ש"מ לחלק, ואי כבעל מגילת אסתר ה"ל לשנויי מבנין אב הנ"ל, ודוק: א"ו דלענין לאו שבכללות לא מהני האי בנין האי בנין אב אלא כמו שפירשתי, וא"כ קושית הרמב"ן חזקה מזג וחרצן דלקי תרתי ולשיטת רבינו דס"ל דנא ומבושל נקרא לאו שבכללות ולא לקי אלא חדא א"כ אזג וחרצן למה לוקה שתים הלא המה עטופים על לאו אחד כמו נא ומבושל, ודוק: והואיל ואתא לידן אמינא ליישב השגת הראב"ד בפ"ה מהל' נזירות הלכה ט' שהשיג על מ"ש רבינו נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא אחת וכו' וז"ל בהשגות אמר אברהם זה אינו מחוור והלא שני שמות הן ולמדו כל איסורי נזיר מלחים ויבשים מה הללו שהן מין אחד והן שני שמות וחייבין ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו אף כל וכו' ויין וחומץ ב' שמות הן כדאיתא בבא בתרא וכו', אמנם בהא שפירשתי דמרבה מבנין אב אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות חייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפ"ע, דדוקא אם ניזל בתר שמא ניתו מתרי לאוין כגון ענבי וחמרא חדתא דאם אזלינן בתר שמא אתי מתרי לאוין דענבי אתי מענבים לא יאכל וחמרא חדתא אתי מלאו המיוחד ליין לא ישתה כנ"ל ולא אתי הבנין אב אלא לאגמורן דלא תימא דחמרא חדתא כיון דטעמו ענבים היינו ענבים וא"כ חמרא חדתא וענבי מחד לאו אתו ולא לקי אלא חדא קמ"ל דבתר שמא אזלינן ומאחר דקרו ליה חמרא לא אתו מלאו דענבים לא יאכל, אלא מלאו המיוחד לא ישתה יין, ולכך לקי תרתי, והיינו דמסיים בגמרא לאתויי ענבי וחמרא חדתא, ודוק: משא"כ יין וחומץ כיון דלא אתו אלא מלאו אחד כמו שביאר רבינו אין שמות מחלקין למלקות דלא אגמרן אלא דוקא אם אזלינן בתר טעמא ניתו מלאו אחד ואם ניזל בתר שמא ניתו משני לאוין היינו דאגמרן דניזל בתר שמא ואתו משני לאוין ודוק, ולשיטתו קשה אמאי סיים בגמ' לאתויי ענבי וחמרא חדתא ושביק לחומץ ויין, ודוק: והנני חוזר להראשונות דקושית הרמב"ן היא מזג וחרצן כנ"ל, אלא דאכתי קשיא מאי קשיא ליה מזג וחרצן, הא הוא בעצמו הביא לשון הירושלמי בסוף המין השני מלאו שבכללות שלו, וז"ל ועוד מקשה שם והא כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל מעתה כיון שחזר וכלל לא יהא חייב אלא אחת, אמר לון אילו כתיב חרצנים וזג יאות, כיון דכתיב מחרצנים ועד זג ליחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע עכ"ל, וא"כ אין כאן קושיא מחרצן וזג לנא ומבושל, דשאני זג וחרצן דכתיב ועד זג לחלק, משא"כ בנא ומבושל דליכא קרא לחלק, והנראה ברור בכוונת קושית הרמב"ן דמקשה לפום תלמודא דידן דקאמר בנזיר (דף ל"ד:) ועד זג אמר רבינא לאתויי דבין הביניים וכן (בדף ל"ח:) פריך רבינא לרב אשי והא שייר דבין הביניים ופירש"י כדאמרינן לעיל ועד זג לאתויי דבין הביניים, חזינן דתלמודא דידן מפיק ועד זג לבין הביניים ולא לחלק ואפ"ה תני במתניתין דחייב על החרצנים בפ"ע ועל הזגים בפ"ע, ורב פפא בהקשותו על מ"ד לוקין על לאו שבכללות מתני ליה בברייתא חמש להכריח דאין לוקין על לאו שבכללות ולמ"ד אין לוקין על לאו שבכללות הוה ניחא ליה חמש, חזינן דאפילו לפום מה דאין לוקין על לאו שבכללות לוקין על זג וחרצן שתים. זו היא קושייתו בבירור: אמנם אני רואה דרבינו בחבורו הגדול בפ"ה מהל' נזירות לא הביא הא דבין הביניים, ולא הביא אלא מה שהביאו מכעין הפרט דפרי שהוא בוסר, וכבר הרגיש בזה הרב בעל כ"מ וז"ל ולא חשש רבינו לכתוב ענבים דכרין ולא שבין הביניים, ותירצו משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הן עכ"ל, וכל רואה דבריו אלו ישפוט שאין תירוצו מספיק לשיטת רבינו דס"ל דאי הוה חייב על חומץ בפ"ע הוי נמי שיורא, ועיין לקמן בציון ג' כוכבים כזה ?): וכדי לעמוד על עומק דעתו של רבינו הרמב"ם אעיר קושיא גדולה בדבריו שסותרין זה את זה בתוך כדי דבור, וגם סותרין דבריו שכתב פה בשרש הזה למה שכתב במצות ל"ת ר"ג ור"ד ור"ה ור"ו, והוא דרבינו הרמב"ם כתב בשרש הזה וז"ל ושם נאמר ג"כ אמר אביי אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות רוצה לומר מכל אשר יעשה מגפן היין שיחשוב אביי שלוקין עליו, מדכתב רוצה לומר מכל אשר יעשה מגפן היין משמע הא על זג וחרצן דלוקה שתים מודה רבא שלוקה משום זג ומשום חרצן, ולא פליג אלא על מלקות השלישית שהיא משום מכל אשר יעשה מגפן היין, דקאמר אביי שלוקה נמי משום מכל אשר יעשה ורבא פליג ואומר דמשום מכל אשר יעשה מגפן היין אין לוקין שהוא לאו שבכללות, וסמוך לזה כתב וז"ל ואחר שהתבאר שאמרו אל תאכל נא ובשל מצוה אחת וכן כל לאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין על הנזיר מצוה אחת מפני שהם כולם פרט כמו שהתבאר בגמרא עכ"ל, הרי שחזר ממה שכתב לעיל וגזר אומר דכל הלאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין על הנזיר המה מצוה אחת, אתמהא, ובלי ספק אצלי שלשון הזה של רבינו הביא להרמב"ן להאמין שרבינו סובר שעל זג וחרצן אינו לוקה אלא אחת, ובמצות ל"ת ר"ג ור"ד ור"ה ור"ו הנ"ל, חזר וכתב בבירור שלוקין על ענבים לחים בפ"ע ועל יבשים בפ"ע ועל הזגין בפ"ע ועל החרצנים בפ"ע והביא ראיות בעינן ובעצמן שהביא הרמב"ן בהשיגו על רבינו. וקודם שאבאר דברי רבינו באור שלם אבאר תחילה מה היא כוונת רבינו באמרו וכן כל לאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין על הנזיר מצוה אחת מפני שהוא פרט, היאך נמשך ממה שהם פרט שיהיו כל הלאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין מצוה אחת, והוא שהתוס' בנזיר (דף ל"ד:) בד"ה מחרצנים ועד זג למה לי הקשו וז"ל וא"ת הא שפיר איצטריך דאפילו חרצנים וזג אסר רחמנא ואע"פ שאינן ראויין לאכילה, וגם איצטריכו למלקות כדאמר לקמן אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים עכ"ל. והנה הקושיא הראשונה שהקשו והא שפיר איצטריך דאפילו זג וחרצן אסר רחמנא ואע"פ שאינן ראויים לאכילה, יש ליישב, רק רגע אדבר דהא משמע משמעתין דאי הוה כתיב פרט ואח"כ כלל ולא אגמרן רחמנא דדיינינן בכלל מוסיף על הפרט, הוה דיינינן בכעין הפרט, ולא באין בכלל אלא מה שבפרט, דהא קאמר הש"ס וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל מחרצנים ועד זג, ואי ס"ד דפרט והדר כלל באין בכלל אלא מה שבפרט דיינינן א"כ היכי ה"מ לרבות כל מילי הא אין בכלל אלא מה שבפרט ולא הוה מצי לאתויי אפילו גוהרקי וענבין דכרין אלא ודאי דאי לאו דכתיב זג וחרצן לומר לך כל מקום שאתה מוצא וכו' הוה דיינינן פרט וכלל בכעין הפרט והא דקיימא לן אין בכלל אלא מה שבפרט היינו בכלל ופרט דכשהפרט בסוף משמע שהוא פירושו של הכלל, משא"כ שהפרט קודם להכלל כמ"ש התוס' בנזיר (דף ל"ה:) בסוף ד"ה איכא דאילו פרט וכלל, וכן משמע בהדיא בלשון הגמ' לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למושכו לדונו כעין הפרט, הרי לך מבורר אי לאו דאגמרן רחמנא במה דכתב זג וחרצן דאי אתה רשאי למושכו לדונו כעין הפרט הוה דיינינן בכעין הפרט וזה ברור, וא"כ ה"פ וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר ר"ל כל הכתובים בהדיא וגוהרקי וענבי דכרין זג וחרצן למה לי ואי משום דאיצטריך לאסור אפילו זג וחרצן ואע"פ שאין ראויים לאכילה לשתוק מזג ולכתוב חרצן לפני הכלל והוה אתי זג בכעין הפרט, וע"ז משני דלולא דכתיב זג וחרצן בתר כללא הוה כלל מוסיף על הפרט והוה מרבינן אפילו עלין ולולבין, והשתא דכתב לפרטא בתרא הוצרך למיכתב נמי זג דאע"ג דהשתא נמי דרשינן פרט וכלל ופרט בכעין הפרט לא הוה מרבינן אלא בכעין הפרט דחומץ שהוא ראוי לאכילה דהא בפרט וכלל ופרט לא מרבינן כולי האי כמו בכלל ופרט וכלל כדאמר הש"ס (בדף ל"ה:) וז"ל מכדי תרין כללי ופרטא ותרין פרטי וכללא כעין פרטא דיינינן מאי איכא ביני וביני איכא דאלו תרין כללי ופרטא אי איכא פרטא דדמיא ליה אפילו בחד צד מרבינן תרי פרטי וכללא איכא פרטא דדמי משני צדדין מרבינן בחד צד לא מרבינן, ודוק: אמנם קושיא השניה של התוס' שהקשו דאיצטריכו למלקות קושיתם חזקה וקשיא מנלן למימר דכתב רחמנא זג וחרצן לפרטא בתרא דלמא לאו משום פרטי איכתבו אלא לאגמורן דעל זג וחרצן לוקה שתים, וי"ל שרבינו הרמב"ם הוקשה לו קושיא זו, והוה ניחא ליה דע"כ האי תנא דדריש בכללי ופרטי גבי איסורי כל היוצא מגפן היין על הנזיר ס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות ולכך דריש זג וחרצן לפרטא, ואע"ג דאכתי קשה מנליה דאייתר זג וחרצן לפרטא דלמא אייתר זג וחרצן ליחודי לאוי, י"ל דס"ל להאי תנא הואיל ואיכא למימר דאייתר זג וחרצן ליחודי לאוי, ואיכא למימר דלא משום יחודי לאוי פרט זג וחרצן אלא משום פרטא, הואיל ומלקות כמיתה וגבי מיתה היכא דאיכא למידרש לקולא ולחומרא אי אתה רשאי למושכו להחמיר עליו כדאמר הש"ס בסנהדרין (דף נ"ב:) וכמ"ש הרמב"ן דמלקות כמיתה והשיג מטעם זה על רבינו שפסק כמ"ד חדא מיהא לקי דמלקות הוי כמיתה וה"ל לפסוק לקולא כמ"ד חדא נמי לא לקי עיין בהשגות הרמב"ן לעיל בשורש הזה ומש"ה דריש לפרטא שהוא לקולא, ודוק: וכן גבי ענבים לחים ויבשים נמי קשיא קושיא זו מנלן דמשום פרטא איכתבו הא איצטריכו כדי שילקה שתים אלחים בפ"ע ואיבשים בפ"ע. ועיין בתוס' ד"ה מיין ושכר שכתבו דאע"ג דהש"ס נקט פרטא מיין ושכר לא מיין ושכר אתי הפרט דיין ושכר איצטריך לדרשא בנזיר (דף ד'.) ע"ש, אלא הפרט דפרי אתי מענבים לחים ויבשים וכן ממשרת ענבים לא יאכל לא אתי הפרט דזה בודאי למלקות איכתיב שהרי הוא לאו מיוחד ולקי עליה לכולי עלמא, וע"כ צ"ל כנ"ל דס"ל להאי תנא דדריש ענבים לחים ויבשים לפרטא אין לוקין על לאו שבכללות, והשתא אע"ג דאיכא למימר דאייתר לחים ויבשים ליחודי לאוי ס"ל להאי תנא כיון דאיכא למימר דאייתר לחים ויבשים ליחודי לאוי ואיכא למימר דלאו משום לאוי איפרטו אלא משום פרטא כיון דמלקות כמיתה כמ"ש הרמב"ן הנ"ל אי אתה רשאי להחמיר עליו אלא להקל כנ"ל, ודוק: ונ"ל דהיינו דקאמר רבינא בתר דסיים הש"ס לפרושי פרטא וכללא ופרטא ועד זג לאתויי דבין הביניים דלכאורה מצאה הקפידה לנוח מאי שייטיה דרבינא הכא, אלא הוא הדבר שכתבתי דאי הוה אתי זג וחרצן ליחודי לאוי ליכא למימר שהוא פרטא כנ"ל, אלא כל עצמו של התנא דדריש לפרטא היינו משום דכיון דאיכא למימר דאתי ליחודי לאוי ואיכא למימר דלא ליחודי לאוי אתי אלא לפרטא נקטינן לקולא כנ"ל, אך ע"ז קשה דהא ע"כ זג וחרצן ליחודי לאוי קאתי מדכתיב ועד זג כמו שהביא הרמב"ן בשם הירושלמי העתקתי לשונו לעיל, ולזה בא רבינא ליישב דהאי תנא דדריש בכללא ופרטא לא ס"ל הא דירושלמי דועד זג אתי לחלק לחייב על חרצן בפ"ע ועל זג בפ"ע אלא אתי ועד זג לאתויי בין הביניים, ודוק: והיינו דכתב רבינו בשרש הזה וכן כל לאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין מצוה אחת מפני שהן כולם פרט, וכיון שהם פרט ע"כ לא אתו לחים ויבשים ליחודי לאוי וכן זג וחרצן לא אתו ליחודי לאוי דאל"כ אלא דאתו ליחודי לאוי מנליה להאי תנא למימר שהמה פרט כמו שהארכתי לעיל ודוק היטב: ולפ"ז צ"ל דהא דתני במתניתין וחייב על הענבים בפ"ע ועל החרצנים בפ"ע לאו דברי ת"ק הן דקתני אינו חייב אלא עד שיאכלו מן הענבים כזית דהא תנא דריש בכללא ופרטא וע"כ צ"ל דלא ה"ל חרצנים וזג ליחודי לאוי קאתי כנ"ל אלא סיומא דדברי ר"ע הן דר"ע דריש כל התורה בריבוי ומיעוט כדאיתא בשבועות (כ"ו) ומאן דדריש כל התורה בריבוי ומיעוט דריש איסורי נזיר במיעט וריבה כמ"ש התוס' בנזיר (דף ל"ה) בד"ה וכ"ת משום דלדידיה אייתר זג וחרצן ליחודי לאוי דלפרטא בתרא לא איצטריך דהא דריש במיעט וריבה, א"נ דהא דלא דריש ר"ע כאן בפרט וכלל ופרט כמו שדורש בכל התורה פרט וכלל ופרט דהא אפי' מאן דלא דריש כלל ופרט וכלל אלא ריבה ומיעט וריבה פרט וכלל ופרט דריש כדמוכח משמעתיה עיין בתוס' הנ"ל היינו משום דס"ל דועד זג אתי לחייב ע"ו בפני עצמו ר"ל על חרצנים בפ"ע ועל זגים בפ"ע כמו שהביא הרמב"ן בשם הירושלמי ולא ס"ל דרשא דרבינא דועד זג לאתויי דבין הביניים וא"כ ליכא הוכחה שהוא משום פרטא איכתבו אלא י"ל דנכתוב זג וחרצן ללקות שתים, ודוק: אמנם כ"ז מקמי דחדית לן הש"ס האיבעית אימא בנזיר (דף ל"ה.), אבל בתר דחדית לן הש"ס האיבעית אימא כרבנן דאי ס"ד כדאמר ר' אליעזר בן עזריה ליכתב רחמנא להאי מחרצנים ועד זג גבי פרטא למאי הלכתא כתבה רחמנא בתר כלל ש"מ למידייניה בכלל ופרט, י"ל דגם תנא דקתני עד שיאכל כזית ענבים ודריש בפרט וכלל ופרט נמי מצי סבר דועד זג לא אתי לבין הביניים אלא לחלק לומר דחייב על חרצנים בפ"ע ועל זגים בפ"ע, והשתא לא קשיא א"כ מנליה למימר פרטא בתרא דלמא לא משום פרטא איכתב חרצן וזג אלא כדי לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע דהשתא אע"ג דועד זג אתי לחלק אעפ"כ מוכרח דהוי נמי פרטא בתרא, דאל"כ לכתביה רחמנא להאי מחרצנים ועד זג גבי פרטי למאי הלכתא כתב בתר כלל ש"מ למידייניה בכלל ופרט, ולא קשיא נמי אימא כולה להכי הוא דאתי לפרטא בתרא ולא לחלק, דא"כ לכתוב רחמנא מחרצנים וזג ועד זג למה לי אלא לחלק כדאיתא בירושלמי הנ"ל, וכן ענבים לחים ויבשים י"ל דס"ל דאתו לחייב על לחים בפ"ע ועל יבשים בפ"ע ואפ"ה משמע ליה דאתי לפרטא קמא דאי רק לחלק ולא לפרטא קמא וא"כ דיינינן בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ליכתביה לכל הני בתר כלל למאי הלכתא כתביה רחמנא קמי כלל ש"מ דלפרטא קמא נמי אתי, וגם ליכא לאקשויי דלמא כולה להכי הוא דאתי ר"ל לפרטא קמא ולא לחלק א"כ לשתוק מלחים ויבשים אלא לכתוב ענבים לא יאכל והוה נמי משמע לפרטא קמא דאי לא אתי אלא למלקות ה"ל למיכתב בתר כללא כנ"ל, ודוק: וכיון שכן נתישב הא דלא הביא הרמב"ם דבין הביניים, והוא דאחרי שרב פפא בנזיר (דף ל"ח) בהקשותו על מ"ד לוקין על לאו שבכללות הוה מתני חמש אע"ג דלא תני בברייתא חמש כלל כדמסיק הש"ס ש"מ דס"ל דלכ"ע לוקה חמש ר"ל על לחים בפ"ע ועל יבשים בפ"ע ועל זגים בפ"ע ועל חרצנים בפ"ע דאל"כ ה"ל למיתני רק שלש ולהקשות ואי ס"ד לוקין על לאו שבכללות לילקי שש, וכיון דר"פ ס"ל לפשוט דלכ"ע לוקין על חרצנים בפ"ע ש"מ דלא דריש ועד זג לבין הביניים דאי דריש א"כ תקשי מנליה דלת"ק דמתני' דקתני אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית דדריש בפרט וכלל ופרט דלוקה על חרצנים בפ"ע ונהי דס"ל כאיבעית אימא וא"כ ע"כ אי נמי חרצנים וזג אתו ליחודי לאוי אכתי מוכרח דאתי נמי לפרטא בתרא דאל"כ לכתוב גבי פרטא מקמי כללא, אכתי תקשי דלמא כולה לפרטא בתרא אתי ולא לחלק כדפריך הש"ס הכי על ר"א ב"ע, ואין לומר אי רק משום פרטא בתרא אתי לא לכתוב רק חרצנים ולשתוק מזג דהוה אתי בכעין הפרט, כבר כתבתי לעיל בישוב קושיא ראשונה של תוס' דאי לא הוה כתיב זג לא הוה אתי בכעין הפרט דפרט וכלל ופרט לא מרבינן כולי האי כמו בכלל ופרט וכלל ולא הוה מרבינן אלא דומיא דפרטא קמא שהוא חומץ שהוא ראוי לאכילה, א"ו דלא דריש ועד זג לבין הביניים אלא לחלק ולומר דחייב על חרצן בפ"ע ועל זג בפ"ע, ודוק היטב: והא דפריך בנזיר (דף ל"ח:) והא שייר דבין הביניים רבינו הרמב"ם אינו מפרש כמו שמפרשים התוס' דפריך אמ"ד דלא יחל לא הוי שיור אמאי שייר בין הביניים, אלא רבינו ס"ל דודאי על רב פפא דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות לא קשיא מידי דלא דריש ועד זג לבין הביניים אלא דריש ועד זג לחלק לומר שחייב על הזגים בפ"ע ועל החרצנים בפ"ע כנ"ל, אלא דהכי פריך על רב פפא דפריך אי הכי לילקי שש הא מצי לשנויי תנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר שייר בין הביניים, דנהי דעלה על דעתך דלא יחל לאו שיורא הוא, אכתי דקארי ליה מאי קארי ליה הא מאן דאמר לוקין על לאו שבכללות ע"כ לא צריך קרא דועד זג לחלק וע"כ דריש לבין הביניים ומצי לשנויי לך שייר בין הביניים, ומשני לא תני מידי חמש וכדמסיק אנא סברי לאו גמרא היא בידיה והדר ביה ר"ל אע"פ שידעתי שיכול לתרץ קושייתי אמרתי אם מסברא דנפשיה קאמר ולא מפי הקבלה מרבו אז בקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ הברייתא כמ"ש התוס' (ל"ט.) בד"ה והא אותביה חמש, אלא דהמקשה נכנס בתוך דברי רב פפא ולא שבקיה לסיומי למילתיה ובשמעו מרב פפא תחילת דברי פיהו דאמר תנא לא תני מידי חמש הקשה לו והא אותביה חמש ועוד וכי מאחר דלא תני מ"ט אותביה כלומר א"כ לא היה לך שום התחלת קושיא וא"כ לא די שלא תירצת אלא הוספת קושיא, וכהנה רבות סוגיות שהמקשה נכנס לתוך דברי המתרץ וק"ל: ואע"פ שלפ"ז קשה אמאי אמר לא תניא מידי חמש, דבשלמא לשיטת רש"י ותוס' דהקושיא אזלא לרב פפא דס"ל דלא יחל דברו לא הוי שיורא א"כ קשיא עליה דר"פ הא שייר דבין הביניים ומאי שייר דהאי שייר ולכך הוכרח לשנויי דבאמת לא תני חמש ויכולני לומר דבאמת חייב שש גם משום דבין הביניים ולא בדיתי מלבי למיתני חמש אלא מפני שסברתי שמאחר דמסברא דנפשיה קאמר לא ידחוק לתרץ ובקל יחזור מדבריו משא"כ לשיטת רבינו שהנני מפרש דעל רב פפא לק"מ אלא דכל עיקר הקושיא היתה דקארי מאי קארי הא יכיל לשנויי לך לפום דס"ל דלוקין על לאו שבכללות וא"כ ע"כ ועד זג לבין הביניים אתי דשייר נמי בין הביניים ה"ל לרב פפא לשנויי בקיצור יודע הייתי שיכול לשנויי הכי אלא הקשיתיו מפני שסובר הייתי דלא גמרא היא בידיה אלא מסברא דנפשיה קאמר ובקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ הברייתא לדבריו, י"ל דכיון דרב פפא בעצמו קאמר לא תניא מידי חמש כדקאמר אלא אמר רב פפא, קושטא דמילתא קאמר דלא תניא מידי חמש, ותדע דהרי לשיטת התוס' נמי קשיא דלפום שכתבו בד"ה שייר בל יחל, בל יחל לאו שיורא הוא דכי קתני מילתא דליתא בשאר איסורים אלא בנזיר בל יחל שייך בשאר איסורין נמי, וא"ת וכי נאמר כן כדי להקשות לאביי. וי"ל דקאמר הכי משום דלא תקשי לרבא מאי שייר דהאי שייר דשייר בל יחל וכו' ע"ש, א"כ אמאי הוצרך רב פפא למימר דלא תניא מידי חמש ה"ל לקיים מאמרו דתני חמש והא דקשיא לדידיה דקאמר בל יחל לאו שיורא הוא א"כ מאי שייר דשייר בין הביניים ליתרץ דבאמת גם אני סובר דבל יחל שיורא הוא כמו דאיתא מן הקושיא על אביי שאומר דבל יחל שיורא הוא כמ"ש התוס' וכי נאמר כן כדי להקשות והא דדחיתי את אביי ואמרתי דבל יחל לאו שיורא הוא היינו דסובר הייתי לאו גמרא היא בידיה וכשאדחה אותו דבל יחל לאו שיורא הוא משום דכי קתני מידי דליתא בדוכתא אחריתי לא יחל דברו איתא בנדרים בקל יחזור מדבריו, אע"כ דבאמת הו"מ ר"פ לשנויי הכי אלא דקושטא דמילתא קאמר דלא תני מידי חמש, ודוק: ואין להקשות דאכתי קשה לשיטת רבינו שפירש שהמקשה דפריך והא אותביה חמש דלא ידע הא דמסיק אמר רב פפא אנא סברי לאו גמרא הוא וכו' הו"ל להקשות על הא דאמר אלא אמר ר"פ לא תני מידי חמש מאי קאמר דהרי לפום דלא ידע מסקנא דר"פ דאנא סברי לאו גמרא הוא וכו' אין שום הבנה למאי דתירץ ר"פ לא תני מידי חמש דבשלמא לשיטת רש"י ותוס' דהא דמקשה והא שייר דבין הביניים על ר"פ פריך מאי שייר דהאי שייר יש הבנה לתירוצו דלא תנא מידי חמש אלא דקשיא קושית המקשה והא אותביה חמש וכו' אבל לפי מה שפירשתי אין שום הבנה לתירוצו דאלא אמר ר"פ חמש וא"כ ה"ל להקשות מאי קאמר: ומה שנ"ל בישוב קושיא זו הוא דהרי יש להקשות על פירוש רש"י ותוס' שפירשו לא תני מידי חמש דתניא בברייתא סתם לוקה, א"כ מאי קמ"ל התנא דהרי כל עיקר מה דאתי לאשמועינן דלוקה על כל אחד ואחד ולא אמרינן שהוא לאו שבכללות ולא לקי על לחים ויבשים אלא חדא ועל זג וחרצן חדא ושיטת רבינו בפירוש קושיא זו והא שייר דבין הביניים שפירשתי דהקושיא אזלא דקארי לה מאי קארי לה הא מ"ד דס"ל לוקין על לאו שבכללות ע"כ דריש ועד זג לבין הביניים דלחלק ולומר שלוקה על חרצנים בפ"ע ועל הזגים בפ"ע לא צריך דהא אית ליה לוקין על לאו שבכללות ונהי דס"ד דמשום לא יחל לא הוי שיורא אכתי הא מצי לשנויי לך תני ושייר ומאי שייר דהאי שייר שייר בין הביניים מחוורת טפי משיטת התוס' שפירשו דהקושיא אזלא על ר"פ דס"ל דלא יחל לא הוי שיורא והא שייר דבין הביניים ומאי שייר דהאי שייר, דלשיטת התוס' קשיא מאי משני ר"פ אנא סברי לאו גמרא היא בידיה לכך בדיתי מלבי והוספתי על לשון הברייתא חמש ולהקשות לאביי לראות אם מדעתו אמרה למימרא דידיה דאז בקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ הברייתא לדבריו כמו שפירשו התוס' דמאי דוחק הוא שמתרץ תנא ושייר דהא אי נמי יחזור מדבריו ויודה דאין לוקין על לאו שבכללות אכתי צ"ל תנא ושייר דהא תקשי והא שייר בין הביניים וא"כ אדרבה הא עדיפא ליה לומר דלוקין על לאו שבכללות ושייר לאו דמכל אשר יעשה מגפן היין ומאי שייר דהאי שייר שייר בין הביניים משיאמר אין לוקין על לאו שבכללות ויצטרך לשנויי על הא דשייר בין הביניים דשייר נמי לא יחל אע"ג דהוא קצת דוחק הואיל ואיתא בשאר איסורין וכדדחי הש"ס כן באמת אי משום לא יחל לאו שיורא הוא, ועוד קשה באמת אמאי משני לעיל דשייר נמי לא יחל ולא תירץ דשייר נמי בין הביניים, אמנם לשיטת רבינו שפירשתי ניחא דאי הוה ס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות לא הוה צריך כלל לומר תנא ושייר דמאן דאית ליה אין לוקין על לאו שבכללות וס"ל דעל זג וחרצן לוקה שתים ע"כ צ"ל דועד זג אתי לחלק כנ"ל וא"כ ליכא לימוד כלל לרבות בין הביניים, ודוק: וגם הא דמשני לעיל שייר נמי בל יחל ולא משני שייר בין הביניים היינו דאילו הוה משני רק שייר בין הביניים לא הוה אלא תירוץ לקושית רב פפא, ולא הוה ק"מ על ר"פ דלדידך דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות א"כ אמאי שייר בין הביניים דלר"פ דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות וס"ל על זג וחרצן לוקה שתים מפיק ועד זג לחלק כשיטת הירושלמי ולית ליה כלל בין הביניים משא"כ כשתירץ לו דשייר לא יחל לא די שלא תירץ קושית ר"פ אלא הוי אפי' תיובתא לר"פ לדידך דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות א"כ תקשי מאי שייר דשייר לא יחל עד שהוצרך ר"פ לשנויי אי משום הא לאו שיורא הוא כי היכי דלא תקשי עליה מאי שייר דשייר לא יחל כמו שפירשו התוס' בד"ה שייר בל יחל, ודוק: ובחידושי הלכות שלי ישבתי ישוב נכון וחריף דלא כפירש"י ותוס' ונאות הוא לשיטת הרמב"ם שפירשתי אלא מפני האריכות איני מעתיקו פה: ומיהו למה שתירץ בעל כ"מ ? דהא דלא חשש רבינו לכתוב עינבי דכרין ולא שבין הביניים משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הן, יש להביא ראיה מדברי התוס' שהקשו בנזיר (דף ל"ח:) בד"ה ולילקי שש מכל אשר וגו' וא"ת וליחשוב התנא נמי שכר וחומץ, וי"ל דהא לאו שיורא הוא אלא משייר מיניה אבל בהנך דחשיב התנא יש למנות כל המלקיות שבהן עכ"ל, ואי ס"ד דבין הביניים אינן בכלל ענבים בלשון התנא א"כ מאי פריך רבינא מפרזקיא לרב אשי והא שייר דבין הביניים ופירשו התוס' דהקושיא אזלא למ"ד דלא יחל לאו שיורא אמאי שייר בין הביניים הא בין הביניים לאו שיורא הוא, דלא הוי שיורא אלא בהנך דחשיב התנא ולא מני כל המלקיות, אבל מה שמשייר מינים שהיה עוד חייב עליהם מלקות לאו שיורא הוא, ועוד הא שייר נמי שכר וחומץ, א"ו דבין הביניים הם בלשון התנא בכלל ענבים וא"כ מאחר דחשיב התנא ענבים היה לו לחשוב נמי לאו דבין הביניים, ודוק: אמנם כ"ז לשיטת התוס' דס"ל דלא הוי שיור אלא מה שלא מנה כל המלקיות במה דחשיב התנא אבל מה שאינו מונה שכר וחומץ לאו שיורא הוא, משא"כ לשיטת רבינו דס"ל דאם היה חייב מלקות בפני עצמו אחומץ הוי נמי שיורא לא מוכח מידי, ועיין במצות ל"ת ר"ו שרבינו מכריח דעל חומץ אינו חייב מלקות בפ"ע מדלא משני הש"ס שייר חומץ, הרי לך מבואר דאי הוה חייב על חומץ בפ"ע הוה שיורא וא"כ אי נמי בין הביניים לא הוה בלשון התנא בכלל ענבים אפ"ה פריך שפיר והא שייר בין הביניים, ודוק היטב: ואחרי הודיעך כל זאת דברי רבינו עולים כהוגן בלי שום סתירה בדבריו. דהא דכתב ר"ל מכל אשר מגפן היין הא בזג וחרצן דלוקה שתים מודה היינו לפי המסקנא בגמ' בתר דחדית הש"ס האיבעית אימא הנ"ל ומדהוה תני רב פפא חמש משמע דכ"ע מודים דלוקה על זג וחרצן שתים משום דועד זג אתי לחלק כנ"ל, והא דכתב וכן כל לאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין מצוה אחת היינו לפום מה דהוה קיימינן עד דלא חדית לן האיבעית אימא וע"כ היינו צריכין לומר דהאי תנא דדריש פרט וכלל ופרט ס"ל דאין לוקין על זג וחרצן משום דהוי לאו שבכללות כמו שבארתי לעיל והוה ס"ל דעד זג לאתויי דבין הביניים כנ"ל ומביא ראיה דאע"ג דהאיסורים מפורשים אפ"ה אמרינן דהוי לאו שבכללות כיון שהם עטופים על לאו אחד כדמוכח ממה דהוה קיימינן עד דלא חדית לן הש"ס האיבעית אימא, ולמסקנא דנקטינן דזג וחרצן לקי תרתי לאו משום דכיון דהאיסורים מפורשים אע"פ שהם עטופים על לאו אחד לא הויין לאו שבכללות, אלא הטעם משום דועד זג אתי לחלק כמו שכתב הרמב"ן בשם הירושלמי, והיינו טעמא דלא הביא רבינו בחיבורו הגדול דבין הביניים דלמסקנא ע"כ צריכין אנו לומר דעד זג אתי לחלק ולא לבין הביניים ודוק היטב: ובחידושי על חיבורו הגדול של רבינו ישבתי נמי הא דלא הביא רבינו עינבי דכרין ואין ענין למה שאנו עומדים בו לכן לא העתקתי פה: ומעתה מבואר מעצמו שסרה קושית הרמב"ן שהקשה מזג וחרצן לנא ומבושל, דשאני זג וחרצן דכתב רחמנא ועד זג לחלק כדאיתא בירשלמי שהביא הרמב"ן בעצמו, והא דאמר רבינא ועד זג לאתויי לבין הביניים דהוצרך רבינא לומר דבר זה לתנא דדריש בפרט וכלל ופרט וע"כ צ"ל דס"ל דעל זג וחרצן אין לוקין משום דהוי לאו שבכללות דאי לוקין לא הוה מצי למימר דזג וחרצן הוא פרט אחרון כמ"ש לעיל, וע"ז הוקשה לרבינא הא ע"כ על זג וחרצן לוקה שתים מדכתב רחמנא ועד זג כמ"ש בירושלמי, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מנליה למימר דזג וחרצן איכתוב משום פרט אחרון דלמא לכך איכתוב כדי שילקה על זג וחרצן שתים, וע"ז קאמר דהאי תנא לא ס"ל כהירושלמי דועד זג לחלק אלא לאתויי דבין הביניים, והא דתני במתניתין ולוקה על החרצנים בפ"ע ועל הזגים בפ"ע הוא סיום דברי ר"ע דדריש בכל התורה בריבוי ומיעוט כנ"ל, ובאמת ר"ע לא דריש ועד זג לבין הביניים אלא לחלק כהירושלמי, אבל לאחר שחידש לן הש"ס האיבעית אימא הנ"ל דאע"פ שלוקין על זג וחרצן שתים אפ"ה מוכח דלפרטא בתרא נמי אתא, דאל"כ לכתוב מקמי כללא, ולפי מה דמוכח מדהוה תני רב פפא חמש דכ"ע ס"ל דלוקין על זג וחרצן שתים ע"כ צריכין אנו למימר דכ"ע ס"ל דעד זג אתי לחלק ולא לבין הביניים כמו שהארכתי לעיל, ודוק: ומעתה ההיא דירושלמי דקאמר דועד זג אתי לחלק ולומר דלוקין על החרצנים בפ"ע ועל הזגים בפ"ע הוי סייעתא לשיטת רבינו ותיובתא לשיטת הרמב"ן, דאי ס"ד ככללא דכייל הרמב"ן במין השלישי מלאו שבכללות שלו דכל לאו שיש בו כלל ופרטים בתחילה או בסוף כגון הלאו שפורט נא ומבושל וכולל אל תאכלו כי אם צלי אש וכן בנזיר כולל מכל אשר יעשה מגפן היין, ולדברי הכל הפרטים יתירים ולוקין על כל אחד ואחד, א"כ למה ליה להירושלמי למימר דעד זג לחלק אמאי לא משני כיון דאיכא כלל בתחילה א"כ הפרטים הם יתירים ולוקין אליבא דכ"ע כמ"ש הרמב"ן, א"ו שהוא כשיטת רבינו דגבי זג וחרצן לא הוה אמרינן דהפרטים יתירים דהייתי אומר דהוצרכו לפרטא בתרא לכך איצטריך עד זג לחלק וככל מה שכתבתי לעיל, ודוק היטב:
תו כתב הרמב"ן וכן חלקו הם עצמם אביי ורבא בפ"ה של מנחות וכו' ואינו מתיחד בשם אחד כלאו דחסימה עכ"ל. וצריך ביאור למה מיאן בגירסת רבינו וגם צריך ביאור למה שמסיים ולרבא אינו לוקה על לאו שבכללות לפי שעירוב שאור מן המדרש לא תקטירו, ולכאורה דבריו תמוהים דבהדיא קאמר הש"ס דעירובין נתרבו מכי כל כדתני עירובו מנין ת"ל כי כל, ולא מדרשא דלא תקטירו, אמנם זה פשוט דה"פ לפי שעירוב השאור נתרבה מן המדרש דכי כל ללא תקטירו, והמדרש ההוא כולל עירוב שמות חלוקין ואיסורין חלוקין וכו', ולפ"ז י"ל דלא ניחא ליה בגירסת רבינו דחשיב ד' מלקיות משום דגבי דבש לא כתיב כי כל אלא וכל וא"כ ליכא לרבות עירוב דבש ושאור, ולא מרבינן אלא עירוב שאור ודבש דכי כל גבי שאור כתיב, ועיין בתוס' במנחות (דף נ"ח:) שג"כ הוה קשיא להו האי קושיא וז"ל בסוף ד"ה המעלה משאור ומדבש שכתבו ואע"ג דלא כתיב בדבש כי כל, אי משום הא מיאן בגירסת רבינו כבר תירצו שם התוס' דוי"ו דוכל דבש מוסיף על ענין ראשון ע"ש. וגם אני רואה מדקדוק לשונו של הרמב"ן שכתב והן שלש מלקיות לאביי כמו שאמר בדין נא ומבושל, דלכאורה למאי נ"מ הביא דמיון דנא ומבושל, שהוא מפרש המעלה שאור ודבש ר"ל שהעלה שאור בפני עצמו ודבש בפני עצמו בהתראה אחת אע"פ שלא עירבם חייב שלש וכמו דהוה ס"ד דתוס' לפרש כן, עיין בד"ה הנ"ל שכתבו קצת היה נראה לפרש שכל אחד לבדו ואשאור לחודיה לוקה משום שאור ומשום כי כל שאור וכו' דאכולהו קאי לא תקטירו ואע"ג דמכי כל דרשינן עירובין מ"מ משמע בין מעורבין בין שאינן מעורבין ומש"ה לקי אשאור תרי ואדבש תרי עכ"ל. והרמב"ן נמי מפרש הכי אלא שאינו מסכים עם התוס' שכתבו דגם אדבש לחודיה תרי, דס"ל דכיון דלא כתיב כי כל גבי דבש לא לקי אדבש אלא חדא, אבל אשאור שפיר לקי תרתי משום שאור ומשום עירוב שאור ודבש ר"ל הדרש שמרבה עירוב שאור ודבש כמו שמפרשים התוס' בס"ד, דמהאי דרשא נמי משמע שאור שאינו מעורב כמ"ש התוס' וז"ל מ"מ משמע בין מעורבין בין שאינן מעורבין, ולכך דימה הרמב"ן זה לנא ומבושל שאע"פ שנא ומבושל כל אחד בפני עצמו אפ"ה הוי כי אם צלי אש דמרבה כל מיני בישולין שאינן צלי והוי בכלל זה נא ומבושל נמי לאו לנא ומבושל ולקי מכלל זה מלקות שלישית משום כי אם צלי אש וה"נ דכוותיה בכי כל אע"ג דמרבה עירובין מ"מ שאינו מעורב נמי משמע והדין נותן שילקה מלקות שלישית גם מריבוי זה דכי כל, ודוק: ואם לזה כיון הרמב"ן כבר דחו התוס' שם הפירוש הזה, ופירשו בפירוש הש"ס דמיירי שמעלה שאור בפ"ע ודבש בפ"ע ושאור ודבש מעורבין זה בזה שלוקה ד' אחת משום שאור ואחת משום דבש ואחת משום עירובי שאור ואחת משום עירובי דבש, ואע"ג דלא כתיב בדבש כי כל וי"ו מוסיף על ענין ראשון, ואפשר דגם רבינו מפרש כן שהרי לא העתיק אלא לשון הגמרא, ודוק: