מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים ט:י

תו כתב הרמב"ן וראיתי לו בספר הפלאה שמונה איסורי נזיר וכו' היה לו לשנות כל מנינו בנא ומבושל עכ"ל. כבר ישבתי שאין ענין איסורי נזיר לנא ומבושל דבאיסורי נזיר איכא קראי לחלק, משא"כ בנא ומבושל, ובררתי שיטת רבינו מהסוגיא דבב"מ (דף קט"ו) שממקום שבא עליו הרמב"ן משם נ"ל ראיה מבוררת לשיטת רבינו ולשיטת רבינו נתישבו כל קושיות התוס' דשם והסירותי מעל רבינו הרמב"ם כל קושיות הרמב"ן בדברים נכוחים וברורים למבין:

תו כתב הרמב"ן וז"ל והראוי יותר והנאות שנמנה וכו' וכ"ש בעמוני ומואבי וכו' עכ"ל. ואני העני בדעת לא זכיתי לירד לעומק המושג היא דעתו של הרמב"ן שרוצה לומר שיותר נאות וראוי למנות הדברים שנמנענו מהם לא הלאוין והמלקות, וע"כ צריך להלום דבריו אלה במאמר ר' שמלאי במכות (דף כ"ג:) דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני שס"ה לאוין כמנין ימות החמה וכו', וצ"ל אע"ג דנקט ר' שמלאי שס"ה לאוין בלישנא לא לאוין ממש קאמר אלא מניעות ר"ל דאם נפרטו ג' או ד' מניעות אע"פ שהמה עטופים על לאו אחד ג' או ד' לאוין קרינן להו ואע"פ שאין לוקין עליהם אלא אחת, א"כ תקשי עליה מאי פריך הש"ס על מ"ד המעלה איברי בעלי מומין על גבי מזבח דאין לוקין על הקטרת כולו ועל הקטרת מקצתו משום דאין לוקין על לאו שבכללות מהא דתניא המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות משום בל תקריבו בל תקדישו בל תשחטו ומשום בל תזרקו ומשום בל תקטירו כולו ומשום בל תקטירו מקצתו, לימא דבאמת הא דקאמר עובר משום ה' שמות לאו ללקות עליו ה' מלקיות אלא לומר דעובר על ה' מניעות מפני שאלו ה' מניעות נפרטו בה' שמות, וכמאמר הרמב"ן שזה לשונו שראוי שנמנה הדברים שנמנענו מהם לא הלאוין והמלקיות וא"כ כל הנפרטים אחד אחד ונזכרים בשמם נמנה עכ"פ וכו' עכ"ל. והרי הוא קורא כל מניעה ומניעה אע"פ שהמה עטופים על לאו אחד לאו שהרי הוא הולם זה במאמר ר' שמלאי שס"ה לאוין וכ"ש שיש לנו לקרוא כל מניעה שם כמו שאמר בעצמו כל הנפרטים בתורה אחד אחד ונזכרים בשמם ראוי למנות כל מניעה ומניעה אע"פ שהמה עטופים על לאו אחד, נזכרים בשמם דייקא, דבשלמא לרבינו הרמב"ם ניחא דהשוה מדותיו דאינו קורא לאו אלא הלאו המיוחד ואם עטופים הרבה מניעות בלאו אחד אינו קורא אותם אלא לאו אחד ואינו קורא שם אלא הלאו. ואם ביארו חז"ל שלוקין על כל אחת ואחת בידוע שכל אחד ואחד לאו בפ"ע והוא שם בפ"ע כפי שהשרישו לנו שאין לוקין שתים על לאו אחד בשום פנים וכמ"ש רבינו בשורש זה, וז"ל והמין השני שיבא לאו אחד יאסור דברים רבים כו' ידענו בהכרח שהם שמות הרבה וימנה כ"א ביחוד עכ"ל. הרי לך מדבריו מבואר שאם הרבה ענינים עטופים על לאו אחד ואין לוקה עליהם אלא אחת כולם לאו ושם אחד יקראו מדסיים וכשחייבו בבאור וכו' והוא שעשאן כולם בבת אחת לוקה מלקיות הרבה ידענו בהכרח שהם שמות הרבה משמע הא אם ביארו שאין לוקה אלא אחת כולם בשם אחד יקרא, משא"כ לשיטת הרמב"ן קשה כנ"ל, ודוחק גדול לי לומר דאע"ג דכל מניעה ומניעה אע"פ שהיא מהעטופים על לאו אחד כל אחת ואחת נקראת לאו בפ"ע כמו שצריך הרמב"ן לומר כן כדי להלום דבריו במאמר ר' שמלאי כנ"ל, אפ"ה בלשון התנא לשון שם הוא מורה על הלאוין המיוחדים בכל מניעה ומניעה מהעטופים על לאו אחד אינה קרויה בפ"ע שם אלא א"כ לוקין על כל אחת ואחת, כי חולשת שכלי שופט היפך זה שיותר יש לקרות כל מניעה ומניעה מהעטופים על לאו אחד אע"פ שאין לוקין עליהם שם בפני עצמה מלקרותה לאו בפ"ע שהרי אין כאן אלא לאו אחד ויש הרבה שמות שכל מניעה ומניעה נזכרה בשם וכמ"ש הרמב"ם בעצמו כנ"ל. ודוק היטב:

תו כתב הרמב"ן וכ"ש בעמוני ומואבי שאפילו כו' והוא שותה חייב על כל אחד עכ"ל. ואין אני רואה מזה שום קושיא על רבינו שהרי אין רבינו מונה כל מלאכות דיו"ט כל מלאכה ומלאכה מצוה בפני עצמה אע"פ שלוקה על כל אחת ואחת, וגם רבינו מונה הלאוין שאין בהם מלקות כלל כל אחד מצוה, ואין מנין המצות לרבינו תלוי במלקות אלא דרבינו נותן סימן אם הרבה ענינים עטופים על לאו אחד ובארו חז"ל שחייב מלקות על כל אחד ואחד אע"פ שעשאם כולם בבת אחת, הוא שיש ראיה שיש להם לימוד או קבלה שהלאו קאי על כל ענין וענין בפ"ע, שאל"כ לא היה לוקה מלאו אחד הרבה מלקיות בעשותם כולם בבת אחת, אבל מה שלוקה הרבה מלקיות בהרבה התראות אין כאן ראיה שכל אחד ואחד הוא לאו בפ"ע דלעולם מצוה אחת היא והא דלוקה הרבה מלקיות ההתראות הוא דגרמו לו המלקיות דומיא דאל תשתה אל תשתה אע"ג דליכא אלא לאו אחד לוקה כפי ההתראות ואילו שתה מאה פעמים בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת, וכן כתב רבינו בביאור בזה השורש וז"ל וכשחייבו בבאור בכל ענין וענין וכו' ידענו בהכרח שהם שמות הרבה (ר"ל לאוין הרבה) וימנה כל אחד ביחוד עכ"ל. הרי לפניך מבואר שלא נתן סימן שכל אחד ואחד מהענינים העטופים מצוה בפ"ע אלא במקום שביארו שאע"פ שעשאן כולם בבת אחת לוקה מלקיות הרבה, הא היכא שמצינו שלוקה מלקיות כפי ההתראות אינו ראיה שכל אחד מצוה בפ"ע, וא"כ הא דלוקה האשה שתים בבא עליה עמוני ומואבי בב' התראות אינו ראיה שכל אחד מצוה בפ"ע. ודוק היטב: וא"כ מנינו של רבינו דבר שבמנין ואינו בטל ולא יבוטל ולא כמו שכתב וסיים הרמב"ן שמניינו זה כולו בטעות, אבל הוא בצבא שלו אות:

תו כתב הרמב"ן היתכן שנמנה כל פאה כו' עכ"ל. כבר ביאר רבינו הרמב"ם זה יפה במצות ל"ת מ"ג ומ"ד ועיין שם:

תו כתב הרמב"ן וז"ל והשריטה באמת מצוה היא כו' עכ"ל. נ"ל שבטעם שנתן רבינו בפאות הראש ובפאות הזקן במצוה מ"ג ומ"ד מלא תעשה תסור מעליו קושיא זו:

תו כתב הרמב"ן והחובל רחיים ורכב לוקה שתים ואינה שתי מצות בחשבון עכ"ל. עיין מ"ש לעיל בסוגיא דרחיים ורכב לשיטת רבינו ולא תחול על רבינו קושיא זו דס"ל לרבינו דהא דלוקה שתים היינו משום דהויין גופין מחולקין דומיא דחובל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון כמ"ש רבינו במצות ל"ת וחובל רחיים ורכב לא הוי לרבינו לאו שבכללות כלל כמו שביארתי לעיל כל זה באר היטב תדרשנו שמה ומצאת בהם טעם לשד השמן:

ותו כתב הרמב"ן וכן נמנה האוכל שרץ הארץ במניעה אחת כו' ולוקין בו מלקיות הרבה עכ"ל. זהו לפי מה שפירשו הרמב"ן ורש"י בפירוש אכל פוטיתא, משא"כ לשיטת רבינו בפירוש פוטיתא אינו כן, עיין לעיל בריש שורש זה מה שכתבתי בזה ותמצא נחת. זהו מה שהאיר ה' עיני להסיר מעל רבינו הרמב"ם כל התלונות שהתלונן והתמרמר עליו הרמב"ן בשורש הזה, וה' יראנו מתורתו נפלאות: (בשרש י' ובשרש י"א לא חלק עליו הרמב"ן ז"ל, ושתיקה כהודאה דמיא):