מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים ט:א

כתב הרמב"ן וז"ל אלא שכבר נשתבש בשיטה זו וכו' ואם נכפלו במצוה כו' נלקה אותו כמנין הלאוין וכו' עכ"ל. והנה לפי מה שס"ל להרמב"ן בפירוש פוטיתא דלוקה ד' נמלה ה' צרעה ו' כפירוש רש"י שבשרץ המים באו שני לאוין אחד בפרשת שמיני ואחד במשנה תורה, ובשרץ הארץ באו ג' לאוין, וב' לאוין כלליים שכוללים כל השרצים בין דים בין דיבשה ובכל לאוין הכפולים אין בהם תוספת ענין אף אם היינו מודים בפירושם, נ"ל דאכתי אין ראיה לסתור ראיית רבינו שדקדק מלשון הש"ס דקאמר היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי כי כל לאו שלא בא לתוספת ענין הנה יקרא יתר כלומר שהוא נכפל, ממאי דקאמר רבינא לר"א ואימא לעבור עליו בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' וכו', דמשמע שעל לאוין הכפולים לוקין כמו שלוקין ד' על פוטיתא וה' על נמלה ושש על צרעה, די"ל דאע"ג דקאמר אביי לשון לוקין ד' וה' ושש, אפ"ה לא קא חשיב אלא ארבעה לאוין בפוטיתא וה' בנמלה וששה בצרעה, ולשון לוקה לאו דוקא כמו דמשני הכי במכות (דף י"ז:) על מאי דקאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר' שמעון לוקה חמש דחמשה איסורין הוו, ופירש"י משום חמשה איסורין קאמר ולא ללקות עליהן, ולשון לוקה לאו דוקא, ועיין בתוספות במכות (דף י"ח:) ד"ה כל שבקדש פסול וז"ל, וא"ת אמאי לא משני מש"ה לא לקי דהוי לאו שבכללות וכו'. וי"ל דלפירש"י ניחא דפירש דלוקה דקאמר אינו רוצה לומר כי אם איסור בעלמא ומש"ה פריך נהי דמלקות לא הוי משום לאו שבכללות מ"מ איסורא מיהא איכא ולילקי דקאמר לאו דוקא עכ"ל התוספות. והכא יש לתקן לשון לוקה חמש טפי שפיר מהתם דאילו התם ר"ל במכות גבי לר"ש לוקה חמש דקאמר רבא צ"ל דלשון לוקה לגמרי לאו דוקא, ואילו הכא איכא למימר דלשון לוקה ארבע דפוטיתא וה' דנמלה ושש דצרעה ה"ק, אם התרו לאוכל פוטיתא באחד מארבעה לאוין לוקה ר"ל בין שהתרו לו על לאו הנאמר בשמיני לוקה עליו בין שהתרו לו על לאו דמשנה תורה לוקה בין שהתרו לו על לאו דלא תשקצו בכל שרץ השורץ לוקה בין שהתרו לו על לאו דולא תטמאו לוקה, וכן בנמלה וכן בצירעה ודוק: ואע"ג דכתב הרמב"ם וז"ל אם לא תמצאנו יאמרו לוקה ב' או ג' כי אז ימנה כל אחד ביחוד כי לא ילקה אחד שתי מלקות על שם אחד וכו' א"כ ש"מ דאינו תופס בשום מקום לשון לוקה ב' וג' ללאו דוקא דאי יש לתפוס א"כ מנ"ל ללמוד מלשון לוקה ב' וג' למנות כל אחד ביחוד דלמא נקט לשון לוקה בלאו דוקא, די"ל דודאי היכא דליכא הוכחה דנקט לשון לוקה בלאו דוקא יש לנו לומר דדוקא נקט דמהיכא תיתי דנימא דלאו דוקא נקט, אבל היכא דיש הוכחה דלאו דוקא נקט לשון לוקה אינו כ"כ מהדוחק כמו שבאמת משני הש"ס במכות כנ"ל, והכא יש לנו הוכחה דלאו דוקא נקט לוקה חמש מדמדמי הש"ס לוקה ד' דפוטיתא ללעבור עליו בשני לאוין דבשר קדש שעל שני לאוין אלו בודאי אין לוקה שתים כמו שמכריח רבינו מלשון התירוץ דמשני לא מוקמינן בלאוי יתירי כנ"ל, ש"מ דקים ליה לרבינא דלאו דוקא נקט אביי לישנא דלוקה ד' בפוטיתא וה' בנמלה וכו': אמנם לשיטת רבינו שפירש בפוטיתא לוקה ד' ונמלה ה' וצירעה שש, שכל השרצים הללו המה גופים מורכבים שהפוטיתא מורכבת מעוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, והנמלה היא המתילדת מעפושי הפירות שאינה פרה ורבה וגם היא שרץ המים ושרץ הארץ ושרץ העוף ולפיכך חייב עליה משום שרץ שפורש מן האוכל ואחד משום שורץ על הארץ ואחד משום רומש על הארץ שהוא לאו מיוחד לשרץ שאינו פרה ורבה, ואחד משום שרץ העוף ואחד משום שרץ המים, והצרעה המתילדת מן העפושים ג"כ נוספת על אלו היותה ג"כ עוף טמא ושרץ העוף וכו' ע"ש במצות ל"ת קע"ט, וס"ל שבכל ג' לאוין הנאמרים בשרץ הארץ אין בהם לאו יתר אלא כל אחד מהן אזהרה בענין מיוחד, דכל השורץ על הארץ בא להזהיר על התולעים והחיפושים שהמה שרצים שפרים ורבים כמו שביאר רבינו במצות ל"ת קע"ו, ולאו דלא תטמאו את נפשותיכם בכל השורץ הרומש על הארץ בא להזהיר על השרצים שאינן פרין ורבין כמו שביאר במצות ל"ת קע"ז, והלאו השלישי דכל השרץ השורץ על הארץ בא להזהיר מלאכול השרצים המתהוים ומתילדים בפירות ומעת שילכו על שטח הפירות ואע"פ שלא פירשו לארץ כמו שביאר במצות ל"ת קע"ח, וג"כ ס"ל לרבינו שאין בשרץ המים לאו זולת הלאו הכללי והוא לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, שכלול בו בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ, והא דכתיב בפרשת שמיני ושוב נכפל במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וגו' ושקץ יהיה לכם מבשרם לא תאכלו לא איירי פשטא דקרא אלא בדגים טמאים, אבל בשרצי המים שאינן בצורת דגים אין בהם לאו גמור מפורש אלא הלאו הכללי הנ"ל כמבואר בדברי רבינו במצות ל"ת קע"ט הנ"ל, ובפ"ב מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ב, וכל הארבע מלקיות שלוקין בפוטיתא המה משום שמות מחולקים שהורכבו בפוטיתא, וכן בנמלה וכן בצירעה, ודקאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה ה' צרעה לוקה ו' בדוקא קאמר, קשיא עליה דרבינו תרתי, חדא מה שהקשה עליו הרמב"ן דע"כ מוכרח דריבוי הלאוין מרבין המלקיות מדאמר רבינא לר"א ואימא לעבור עליו בשני לאוין ר"ל דהאוכל קדש בטומאת עצמו עובר בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' וכו', ומדמדמי רבינא הב' לאוין דאוכל בשר קדש בטומאת עצמו ללוקה ד' דאוכל פוטיתא וכו' דקאמר אביי, ש"מ דגם על שני לאוין דאוכל בשר קדש בטומאת עצמו ראוי ללקות שתים כמו שביאר הרמב"ן ז"ל, והשתא ליכא לשנויי כמו שתירצתי לעיל דלוקה ד' וה' וו' דקאמר אביי לאו דוקא קאמכ אלא איסורי לאוין קחשיב כדמשני הכי הש"ס במס' מכות כנ"ל דהא לדברי רבינו מבואר דאביי דקאמר באוכל פוטיתא לוקה ד' וכו' בדוקא קאמר: ותו קשיא באמת מאי מייתי רבינא ראיה לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין מהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' וכו' דלמא שאני באוכל פוטיתא ואינך שאין שם לאו יתר בכל הד' דפוטיתא וה' דנמלה ושש דצירעה, שהרי שם לוקה משום ד' ענינים המורכבים בפוטיתא, וה' בנמלה, וו' בצירעה כמו שביאר רבינו במצות ל"ת קע"ט, משא"כ הכא אלו היינו אומרים באוכל בשר קודש בטומאת עצמו שעובר בב' לאוין היינו צריכין לומר שעובר בב' לאוין על ענין אחד ודוק: כדי ליישב קושיות הללו צריך אני ליישב תחלה מה שהקשה הרמב"ן על פירוש רבינו הרמב"ם בפוטיתא, (ועיין לקמן בד"ה והפירוש שפירש הרב וכו' בציון כוכב *) וז"ל הרמב"ן, כי אמר שהפוטיתא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, ואינה אלא שרץ המים וכו' אבל מן הדגים וכו' ולא יהיו בכלל שרץ השורץ על הארץ עכ"ל. וקודם שאבא ליישב אבאר תחילה דעת רבינו הרמב"ם שכתב במצות ל"ת קע"ח וז"ל הזהירנו מלאכול תולעים המתילדים בפירות ובזרעים ומעת שילכו ויצאו על שטח אותן הזרעים או אותן הפירות, ואפילו מצינו אותם אח"כ תוך הזרע או תוך הפרי אינו מותר לאכול ומי שאכלם לוקה, והוא אמרו לכל השרץ השורץ על הארץ וכו' עכ"ל, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל בשורש הזה (אצל ציון כוכב *) הנרשם למעלה באותו ענין) וז"ל, וטעות אחרת במאמרו שהשרץ השורץ על הארץ שהווה בפרי לוקה בו משום לאו מיוחד וכו' דהא בהני קראי תרווייהו על הארץ כתיב בהו וכו' עכ"ל. והנראה מה שס"ל לרבינו אע"ג דכתיב בהני קראי תרווייהו על הארץ, אין פירושם שוה, אלא חד על הארץ פירושו על אויר הארץ, ומש"ה תולעת שפירש עצמו מן הפרי והלך וריחש על שום דבר אע"פ שאינו גוף הארץ אפ"ה לוקה, ומ"מ לא סגי בלא שריצה ורחישה על שום דבר דשרץ השורץ כתיב דמשמע דבעי שריצה ורחישה על שום דבר באויר העולם ולזה מרמז על הארץ ר"ל על אויר הארץ, וקרא תניינא דכל השורץ על הארץ בא להוסיף לאו לפירש עצמו מן הפרי והלך וריחש על שום דבר באויר העולם והוסיף עוד להלוך על גוף הארץ ממש שילקה שתים משום שני שמות, שם האחד דשורץ באויר העולם שהוא הפירוש דעל הארץ קמא, ושם השני דכל השרץ השורץ על הארץ שפירושו על גוף הארץ ממש ודוק: ועתה אפרש הא דבעי רב יוסף לאויר העולם מהו, ודבעי רב אשי לגג תמרה מהו לגג גרעינתה מהו מתמרה לתמרה מהו, לשיטת רבינו, והוא דרב יוסף מספקא ליה אי קרא דלכל השרץ השורץ על הארץ דמתרגמינן על אויר הארץ מקפיד נמי על שריצה על שום דבר באויר הארץ, או דלמא דלא בעינן שריצה ממש אלא שיהא ראוי לשרוץ כמו שפירש"י, ורב אשי דבעי לגג תמרה מהו לגג גרעינתה מהו, אינו מפרש רבינו כפירש"י דמבעיא ליה א"א היינו רביתיה אלא פשיטא דלא היינו רביתיה וכמ"ש הרשב"א בחידושיו למס' חולין וז"ל ואע"ג דאיבעיא לן בפירש מגרעינה לגרעינה (נ"ל דצ"ל ע"ג גרעינתה ומתמרה לתמרה כדאיתא בש"ס) לאו היינו רביתיה אלא בעוד שהוא מהלך בתוך החור שנתגדל שם אבל כשיצא מחורו שבגרעינה ועלה לגג הגרעינה הרי זה כיוצא מתוך הבור ושורץ חוץ לבור עכ"ל הרשב"א. והנה לפי דברי הרשב"א אלה קשיא א"כ מאי קא מיבעיא ליה לרב אשי לגג תמרה מהו, הרי פירש מן האוכל למקום דלאו רביתיה והוי כיוצא מן הבור על שפת הבור כמ"ש הרשב"א דבודאי עובר על שרץ השורץ על הארץ כדאמר רב הונא דלמא פריש לעיל מצבייתא והוי עובר משום שרץ השורץ על הארץ, וע"כ צ"ל בפירוש הבעיא דרב אשי לגג תמרה מהו וכו' דהכי קא מיבעיא ליה לרב אשי, דרב אשי נסתפק בקרא דלכל השרץ השורץ על הארץ דדרשינן לתולעת הפורש עצמו מן הפירות, אי דוקא קפיד קרא שישרוץ ר"ל שילך דוקא על גוף הארץ ממש, אבל אם פירש עצמו מן הפרי וריחש על שום דבר שאינו גוף הארץ אע"ג דלאו היינו רביתיה אפ"ה אינו לוקה דעל הארץ על גוף הארץ ממש דוקא, ולפ"ז אם פירש על גג תמרה אע"ג דלאו רביתיה כמ"ש הרשב"א אפ"ה אינו לוקה כיון דלא רחיש על גוף הארץ דוקא, או דלמא לכל השרץ השורץ על הארץ לא קפיד קרא אלא שישרוץ על שום דבר באויר העולם והיינו על הארץ ר"ל באויר הארץ, וא"כ כשפירש על גג תמרה לוקה. ותו קא מיבעיא ליה בדרך אם תמצא לומר דלא בעינן על גוף הארץ דוקא, דקרא דלכל השרץ השורץ על הארץ פירושו שכל ששורץ על שום דבר באויר הארץ, אכתי מיבעיא ליה אם פירושו דאויר הארץ דוקא שיצא חוץ לפרי לאויר העולם, או דלמא לא בעינן שיצא חוץ לפרי לאויר העולם, אלא אפילו אם יצא מן הגרעינה ששם מקום גידולו כמו שפירש"י והרשב"א הנ"ל לגג הגרעינה שהוא מקום דלאו רביתיה כמ"ש הרשב"א וריחש עליו בתוך הפרי מבפנים נמי באויר הארץ קרינא ביה שהרי הפרי הוא באויר הארץ, והיינו דכתב רבינו הרמב"ם בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות כשהביא הבעיא דרב אשי בזה הלשון או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים, מבפנים דייקא, מפני שהוא ז"ל מפרש כהרשב"א דכשיצא התולעת על גג הגרעינה לאו היינו רביתיה, ואי ס"ד דהגרעינה בחוץ ר"ל באויר העולם א"כ מאי קא מבעיא ליה לפום מאי דקאי באם תמצא לומר דלא בעינן על הארץ דוקא אלא אפילו אם פירש ורחש על שום דבר באויר העולם דלוקה, והרי גם גג הגרעינה הוא על דבר אחר דלאו היינו רביתיה, א"ו דקא מיבעיא ליה אם הגרעינה בפנים בתוך הפרי וכמו שפירשתי דלא בעינן דיצא לחוץ לפרי לאויר העולם אלא אפילו אם יצא מן הגרעינה על גג הגרעינה שהוא לאו מקום רביתיה נמי ריחש על דבר אחר בתוך אויר הארץ קרינן כיון דהפרי היא באויר הארץ ולאפוקי אם הפרי צף על המים וריחש על הגרעינה ואפשר אפילו על שטח הפרי לא קרינן על הארץ כיון דהפרי לאו באויר הארץ אלא באויר המים, וכמו דבעי הש"ס למימר בחולין (דף קכ"ז.) גבי עכבר דהשורץ על הארץ אתי למעוטי אם ירד לים דלא יטמא, אי לאו דכתיב השורץ יתירה, משא"כ הכא דאין תיבת השורץ יתירה, דבשלמא התם גבי שמנה שרצים שהמה שרצים המתהוים בארץ שבאמת אסורים ומטמאים אע"פ שלא ריחשו בארץ כדמרבינן התם (דף קכ"ו:) מהטמאים לרבות ביצת השרץ שרקמה וא"כ תיבת השורץ מיותר משא"כ הכא גבי תולעים שפירשו מן הפרי כל זמן שלא ריחשו אינן אסורין לפום חלוקה דפירשה מתה דאינה אסורה, וא"כ איצטריך תיבת השורץ לאגמורן דבעינן רחישה ושריצה בשום דבר ודוק: ושוב הוסיף לספוקי בדרך את"ל דבעינן דוקא שיצא לאויר העולם אכתי מספקא ליה אי בעינן יציאה לאויר כמשמעות על הארץ וגם שתהיה הרחישה על שום דבר באויר העולם דוקא, א"ד כל שיצא לאויר העולם אע"ג שריחש אח"כ אפילו שלא באויר העולם נמי אסור כגון שיצא מתוך הפרי לתוך פרי אחר דרך אויר העולם דהשתא יצא לאויר העולם ולא ריחש באויר העולם אלא בתוך הפרי האחר, והיינו שכתב רבינו בפ"ב מהל' מאכלות אסורות שכשהביא הבעיא דר"א מתמרה לתמרה מהו בזה הלשון, או שיצא מתוך האוכל לתוך אוכל אחר, הרי שדקדק לכתוב מתוך האוכל לתוך האוכל תוך תוך דייקא, ודלא כמו שפירש"י שפירש מתמרה לתמרה מהו לא שרץ על גבה אלא מזו על זו. אמנם באמת לשון זה של רש"י קשה לי שסיים מי אמרינן כיון דלאו היינו אמה שורץ קרינא ביה או דלמא אויר העולם בעינן, דלכאורה למה שפירש אלא מזו על זו דמשמע מתמרה זו על תמרה זו מבחוץ היינו אויר העולם, ומאי או דלמא על אויר בעינן דקאמר, ונ"ל דבאמת גם ברש"י צריך לגרוס מתמרה לתמרה מהו לא שרץ על גבה אלא מזו לזו, והיינו שיצא מתוך תמרה זו לתוך תמרה זו ולא שרץ באויר העולם ודוק. כן נ"ל ברור בפירוש הבעיא דרב אשי לשיטת רבינו הרמב"ם והרשב"א: והנה לפי פירושי זה הבעיא הראשונה דרב אשי שהיא לגג התמרה מהו שפירשתי לשיטת רבינו והרשב"א דמספקא ליה לרב אשי בקרא דלכל השרן השורן על הארץ דדרשינן לתולעת שפירש עצמו מן האוכל אי קפיד קרא שישרוץ וירחש דוקא על גוף הארץ ממש דוקא, או דלמא דלא קפיד קרא אלא שישרון אחר שפירש עצמו ממקום רביתיה על שום דבר באויר העולם אע"פ שאינו גוף הארן ממש, כבר נפשטה בעיא זו מהא דאמר רב הונא לא לישפי אינש שיכרא בצבייתא באורחא דלמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא, שמע מינה דהשורץ על הארץ לאו דוקא על גוף הארץ ממש אלא אפילו אם שרצו וריחשו על שום דבר באויר הארן אע"פ שאינו גוף הארץ ממש נמי אסורין ולוקין עליהם דהרי צבייתא לאו גוף הארץ נינהו, וא"ל דרב הונא נמי מספקא ליה וכדבעי רב אשי לפרושי בשיטת הרמב"ם והרשב"א, ומשום ספיקא דלמא הפירוש על הארץ דאף אם ריחש אחר שפירש אפילו על דבר אחר באויר הארץ אע"פ שאינו גוף הארץ נמי אסורים קאמר רב הונא והוי עובר משום השרץ השורץ על הארץ, דא"כ הכי ה"ל למימר ודילמא עובר על שרץ השורץ על הארץ, מאי והוי עובר דמשמע דבודאי עובר, ועוד נפשטה הבעיא דלגג תמרה לפי פירושי לשיטת רבינו הרמב"ם והרשב"א מסייעא דמייתי רב חסדא לרב הונא מברייתא דתני כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן משמע דאפילו יבחושין הנמצאין על המסננת אסורין, ומסננת לאו גוף הארץ היא, ומשום ודאי הוא, דהא ברייתא תני כל השרץ השורץ לרבות יבחושין שסיננן, ודוק: ובזה ניחא לי הא דכשהביא רבינו בפ"ב מהל' מאכלות אסורות הני בעיי דרב יוסף ודרב אשי דלא הביא הבעיא דרב אשי דלגג התמרה מהו, והא לך לשונו דלשם בהלכה י"ו פירשו לאויר העולם ולא נגעו לארץ או שפירשו מקצתן או שפירשו אחר שמתו (והיא בעיא דרב יוסף) או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים או שיצא מתוך האוכל לתוך אוכל אחר (והיא בעיא דרב אשי) כל אלו אסורין מספק ואין לוקין עליהם עכ"ל, הרי לפניך דלא הביא הא דבעי רב אשי לגג תמרה מהו בתוך הספקות, אלא הוא הדבר אשר כתבתי דס"ל דבעיא זו דלגג תמרה מהו כבר נפשטה מדרב הונא וסייעתא דרב חסדא ולא סלקי בתיקו אלא הנך אחרנייתא שהביאן רבינו ודוק. כל זה נראה ברור בדעת רבינו: וזו היא שלא השגיח בעל מג"א בהשגחה נכונה בדברי רבינו הרמב"ם וז"ל וגם אני תמה עליו הרבה שהרי בהלכות מאכלות אסורות בפ"ב כתב וז"ל פירשו לאויר ולא נגעו בארץ וכו' כל אלו אסורים מספק ואין לוקים עליהם הרי שביא שאין לוקין עליהן עד שיפרשו לארץ עכ"ל. ולא ראה יפה דהרי רבינו השמיט הא דעל גג התמרה, דודאי לפ"ז דעתו מבוארת דכל שהלכה אחר שפירשה עצמה מן האוכל אפילו על דבר אחר שאינו מגוף הארן ממש אלא באויר הארן לוקה עליה מן התורה, ולא הכניס בספק אלא באם לא הלכה כלל על הארן ולא על דבר אחר כגון שפירשה מתה או שפירשה מקצתה או שבאה באויר העולם חיה ולא ריחשה על שום דבר, או ששרצה וריחשה על שום דבר אחר אבל לא באויר העולם, אבל כשפירשה מן האוכל לאויר ושרצה וריחשה באויר העולם אפילו על דבר אחר שאינו מגוף הארץ ממש זה לא הכניס בספק, ודוק היטב: וכיון שכן נתישבה הקושיא שהקשה הרמב"ן ז"ל על שיטת רבינו, וכתב וא"כ כשהוסיף להלוך עוד על הארן אין בו לאו משם אחר נוסף בו כלל דהא בהני קראי תרווייהו על הארץ כתיב בהו, דודאי איכא לשיטת רבינו הרמב"ם לאו ושם אחר נוסף כשהוסיף להלוך עוד על גוף הארץ ממש, א' משום תולעת שפירש עצמו מן האוכל ממקום גידולו ויצא לאויר העולם וריחש על שום דבר אחר באויר העולם ואפילו על שטח הפרי עצמו דלאו היינו רביתיה כמ"ש הרשב"א הנ"ל ואע"פ שלא ריחש על גוף הארץ ממש, והוא אמרו לכל השורץ על הארץ שפירושו השורץ על שום דבר והוא באויר הארץ, וכשהוסיף להלך על גוף הארן ממש נתוסף בו לאו ושם אחר והוא כל השרץ השורץ על הארץ שהוא לאו נוסף לשרץ השורץ על גוף הארץ ממש, וזה ברור בשיטת רבינו: והנה לשיטת רב אשי שמסתפק דדלמא שני הלאוין ר"ל הלאו דלכל השרץ השורץ על הארץ, ולאו השני דכל שרץ השורץ על הארץ תרווייהו דוקא בגוף הארן ממש מיירו אבל תולעת שפירש עצמו מן האוכל ויצא לאויר העולם וריחש על שום דבר אחר שאינו גוף הארן באויר העולם אינו אסור, צ"ל באמת כשיטת הרמב"ן דתולעת שפירש עצמו מן האוכל וריחש באויר העולם על שום דבר אחר שאינו גוף הארן ממש והוסיף להלך עוד על הארץ ממש אינו לוקה שתים לשיטת רבינו הרמב"ם דס"ל שאין ריבוי הלאוין מרבין המלקיות דהרי שניהם ר"ל שני הלאוין משם אחד שהוא בגוף הארץ ממש דוקא, ובזה יבא הכל לכלל ישוב, די"ל דבאמת יש תרי מיני פוטיתא בעולם, אחד הוא שרן דג טמא כמו שפירש"י והרמב"ן ז"ל, ומין השני מורכב מעוף טמא ושרן העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, והש"ס דמקשה בעירובין ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו וכו' ואם איתא פוטיתא נמי לילקי משום שרץ השורץ על הארץ, היינו לפום מאי דמספקא לרב אשי בפירוש קרא דלכל שרץ השורץ על הארץ דאיירי בתולעת שפירש עצמו מן האוכל דלמא דוקא קפיד קרא שירחש על גוף הארץ ממש, ולפי חלוקה זו תולעת שפירש עצמו מן האוכל לאויר העולם וריחשה באויר העולם על שום דבר שאינו מגוף הארץ ממש והוסיף להלך עוד על גוף הארץ ממש אינו לוקה שתים, כנ"ל לשיטת רבינו דהשתא הני תרי קראי שם אחד נינהו, ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, לוקה לאו דוקא אלא איסורי לאוין קחשיב ולא מלקיות ממש, משום דלפום מה דקיימינן דאפילו כשהוסיף להלך עוד על גוף הארן ממש אינו לוקה אלא אחת, א"א לאשכוחי בנמלה חמש מלקיות ממש, ובצרעה שש מלקיות ממש, דהא דקא מני רבינו הרמב"ם בנמלה חמש מלקיות ממש ובצרעה שש מלקיות ממש, היינו לפום מה דקיימינן דתולעת שפירש עצמו מן האוכל לאויר העולם וריחש על שום דבר באויר העולם אע"פ שאינו גוף הארץ ממש והוסיף להלך עוד על גוף הארץ לוקה שתים, דוק בדברי רבינו במצות ל"ת קע"ט, משא"כ לפום מה דקיימינן דאף כשהוסיף להלך עוד על גוף הארץ ממש אינו לוקה אלא אחת לא משכחת לה ה' מלקיות ממש בנמלה ולא שש מלקיות בצרעה לשיטת רבינו דס"ל שאין ריבוי הלאוין מרבין המלקיות, ומאחר דלפום חלוקה זו אביי לא קחשיב אלא איסורי לאוין ולא מלקיות ממש, ע"כ מוכרח דפוטיתא דאיירי בה אביי לאו פוטיתא המורכבת מעוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, דאי בפוטיתא המורכבת הלזו מיירי אביי, א"כ ה"ל למיחש בפוטיתא חמשה איסורי לאוין, והוא, משום עוף טמא לאו אחד, והב' לאו דשרץ העוף, ושני לאוין דשרץ הארץ, דלפום חלוקה זאת דאינו אסור עד שישרוץ וירחש על גוף הארץ ממש איכא בשרץ הארץ שני איסורי לאוין, והה' לאו דשרץ המים, והא לך בפוטיתא המורכבת חמשה איסורי לאוין, א"ו דאיירי בפוטיתא שהוא שרץ דג טמא דליכא ביה אלא ד' איסורי לאוין כמו שפירש"י והרמב"ן ז"ל דהיינו ב' לאוין דשרץ דג טמא, אחד בפרשת שמיני, והב' במשנה תורה, וב' לאוין הכללים, אחד אל תשקצו בכל שרץ השורץ, והב' לא תטמאו, ואע"ג דלשיטת רבינו הרמב"ם לא תטמאו אינו לאו גמור אלא טעם המצוה כמו שביאר בשורש החמישי, י"ל היינו לפום קושטא דמילתא, אבל לפום חלוקה זו דתרי לאוין דשורץ על הארן על גוף הארץ ממש דוקא, היה סובר שמא בא בפרוש מקובל לאביי ולא תטמאו בהם אינו לטעם אלא לאו גמור, ולפום חלוקה זו דמוכרח דאביי מפוטיתא שהוא שרץ דג טמא מיירי פריך ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו וכו' אפוטיתא לילקי נמי משום שרץ הארץ, ר"ל דהשתא לא יתישב לאביי דמני ד' איסורי לאוין בפוטיתא ולא יותר בין דאיירי מפוטיתא המורכבת, בין דאיירי מפוטיתא שהוא שרץ דג טמא, ומשני רבינא וכו', והשתא איכא למימר דדגים לאו גידולי קרקע נינהו ויתישבו דברי אביי דקא מני בפוטיתא ד' איסורי לאוין ולא יותר היינו דאיירי אביי מפוטיתא שהוא שרן דג טמא כנ"ל, ודוק: וכל זה לחלוקה דהני תרי קראי דשרץ השורץ על הארץ קפיד רחמנא דוקא שישרוץ וירחוש על גוף הארץ ממש, אמנם לפום מה דאיפשיט מדרב הונא וסייעתא דרב חסדא, דאף אם פירש התולעת מן האוכל לאויר העולם וריחש על שום דבר באויר העולם אע"פ שאינו מגוף הארץ דאסור ולוקה עליו האוכלו מן התורה וכשהוסיף להלך עוד על הארץ לוקה שתים כנ"ל, שפיר מצינו למימר דאביי דקאמר אכל פוטיתא לוקה ד', נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, דמלקיות ממש קאמר דהשתא שפיר מצינו חמש מלקיות ממש בנמלה ושש מלקיות ממש בצרעה כמו שביאר היטב רבינו במצות ל"ת קע"ט, ופוטיתא דאיירי בה אביי היינו פוטיתא דמין השני שמורכבת מעוף טמא ושרן העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, דאית בה ארבע מלקיות ממש ותו לא, ודוק: והא דפירש רבינו דיש מינים מורכבים בעולם ולא הניח כפשטא כמו שהבינו לפי החלוקה דהני תרי קראי דהשורץ על הארץ דוקא בשורץ ורוחש על גוף הארן דוקא היינו משום דהשתא לפום מה שפירש רבינו שיש מינים מורכבים אין אנו צריכין לומר דהדר אביי ממאי דקאמר בעירובין דדגים גידולי קרקע נינהו, דהשתא שפיר קאי אביי בשיטתיה דדגים גידולי קרקע נינהו ובאמת לאביי לוקה על שרץ דדג טמא לשיטת רבינו שתים, אחת משום שרץ דדג טמא ואע"פ שנכפל הלאו בשרץ דג טמא אחד בפרשת שמיני ואחד במשנה תורה אפ"ה אינו לוקה אלא אחת לשיטת רבינו דאין ריבוי בלאוין מרבין המלקיות, והב' לוקה משום שרץ הארץ דדגים נמי שרץ הארן קרינן בהו דדגים גידולי קרקע נינהו, ואביי איירי מפוטיתא המורכבת שיש בה ארבע מלקיות ממש כמו שביאר רבינו ואילו הוה מיירי מפוטיתא דשרץ דג טמא לא הוה מצי למימר אלא לוקה שתים ולכן ניחא ליה טפי למינקט פוטיתא המורכבת דמצי למימר בה לוקה ארבע מלקיות ממש. ובזה נתישבה גם קושיא הראשונה שהקשיתי מאי מייתי רבינא ראיה לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין מהא דקאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' כמו שהארכתי לעיל, די"ל דודאי לפום קושטא דמילתא דאיפשיט מדרב הונא וסייעתא דרב חסדא דלכל השרץ השורץ על הארץ דאיירי מתולעת הפורש מן האוכל אע"פ שלא ריחש אחר שפירש לאויר העולם אלא על דבר אחר שאינו מגוף הארץ אסור ולוקה האוכלו מן התורה ולפ"ז לוקה ארבע דאמר אביי בפוטיתא וחמש בנמלה לוקה ממש קאמר ואיירי אביי ממינים המורכבים באמת אין ראיה ממאי דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' לקושית רבינא ואימא לעבור עליו בשני לאוין. והא דמביא רבינא ראיה לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין ממאי דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' היינו משום דא"ל רבינא לרב אשי דייקא, ר"ל דרבינא הקשה לרב אשי לדידך דמספקא לך אי הני תרי קראי דהשורץ על הארץ על גוף הארץ ממש קא קפיד רחמנא, והיינו דקא מיבעיא לך בחולין (דף ס"ז) לגג תמרה מהו כמו שפירשתי לשיטת רבינו הרמב"ם ולשיטת הרשב"א כנ"ל ולפום חלוקה זאת ע"כ אביי דקאמר אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' איסורי לאוין הוא דקחשיב ולא מלקיות ממש, אית ליה ראיה מהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין, ודוק היטב: ובזה תבין כוונת השגת הראב"ד שהשיג על רבינו בפ"ב מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ג וז"ל ההשגה, לוקה חמש כתב הראב"ד המאסף הזה אסף דברים שאינם בעולם שלא שמענו מעולם נמלה גדלה במים וכו' ואילו מצאו חכמים מין זה לא היו משנים מפוטיתא לנמלה וכו', והנה אין הבנה לדברי הראב"ד אלה שכתוב ואילו מצאו חכמים מין זה לא היו משנים מפוטיתא לנמלה דהרי הוכרחו חז"ל לשנות מפוטיתא לנמלה ומנמלה לצרעה לפום מה שביאר רבינו במצות ל"ת קע"ט דבפוטיתא איכא הרכבה מארבעה מינין ולוקה עליה ארבע מלקיות ובנמלה איכא הרכבה מחמשה מינין ולוקה עליה חמש מלקיות ובצירעה איכא הרכבה מששה מינין ולוקה עליה שם מלקיות, ואילו לא היו משנים מפוטיתא לנמלה לא היה יכול לומר לוקה חמש. אמנם לכל הנ"ל ניחא דהרי לשיטת רבינו שפירש דהפוטיתא מורכבת מעוף טמא ושרן העוף ושרץ הארץ ושרץ המים קשיא קושית הרמב"ן מהא דעירובין (דף כ"ח) דקאמר הש"ס ואי ס"ד דגים גידולי קרקע נינהו אפוטיתא נמי לילקי משום שרץ הארץ, וע"כ צ"ל לשיטת רבינו כמו שתירצתי דתרי מיני פוטיתא איכא בעולם, אלא דהש"ס פריך לפום מאי דמספקא ליה לרב אשי דדלמא הני תרי קראי דהשורץ על הארן על גוף הארן ממש קא קפיד רחמנא, ולפום חלוקה זו ע"כ איירי אביי מפוטיתא שהיא שרץ דג טמא דאי מפוטיתא המורכבת איירי אביי תקשי א"כ ה"ל לאביי למיחשב חמשה איסורי לאוין באכל פוטיתא כמו שהארכתי לעיל, וע"ז פריך הראב"ד דאכתי אמאי ניחא ליה להש"ס אי איירי אביי בפוטיתא שהיא שרץ דג טמא משום דהשתא שפיר דקחשיב אביי בפוטיתא שהיא שרץ דג טמא ארבעה איסורי לאוין ולא יותר כנ"ל הא עדיין קשיא אמאי משנה אבי מפוטיתא לנמלה לאשכוחי מין שיש באוכלו חמשה איסורי לאוין הוה ליה לאביי לשנות בשם פוטיתא עצמו והכי ה"ל למימר האוכל פוטיתא שהיא שרן דג טמא עובר ארבעה איסורי לאוין, והאוכל פוטיתא המורכבת עובר בחמשה איסורי לאוין, א"ו דמעולם לא מצאו חכמים מינין אלו המורכבים ודוק היטב: ולשיטת רבינו יש ליישב ע"פ מ"ש רש"י בעירובין (שם) פוטיתא שרן המים קטן שאין בו כזית ואפ"ה כיון דבריה היא אכילה היא ולוקה בה ארבע מלקיות, ולפ"ז י"ל דהוה ניחא ליה לפום מה דהוה ס"ל דאביי איסורי לאוין קחשיב הא דלא משנה מפוטיתא לפוטיתא המורכבת, די"ל דפוטיתא המורכבת הוא שרץ גדול ואין כ"כ רבותא דעובר עליה בחמשה איסורי לאוין, משא"כ נמלה הוא שרץ קטן ודוק. ולפום קושטא דמילתא ניחא דבא לחשוב מלקיות ממש, ודוק היטב: ממוצא הדברים תבין דאף אי יהבינן להו שיטתייהו דהנך דפליגי עליה דרבינו בפירוש פוטיתא ומפרשים דפוטיתא ואינך אינם מינים מורכבים אפ"ה אין בכדי לעקור השורש שהשרש לנו רבינו בשרש הזה שאין ריבוי הלאוין מרבין המלקיות ודקדק כן מלשון הש"ס דקאמר לא מוקמינן בלאוי יתירי מהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' משום די"ל דלוקה ארבע דאמר אביי בפוטיתא וחמש בנמלה ושש בצרעה, לאו דוקא לוקה ממש אלא איסורי לאוין הוא דקחשיב, כמו דמשני הש"ס במס' מכות (דף י"ז:) כמו שהבאתי לעיל. ולקמן אישב שאר קושיות הרמב"ן שהקשה על פירוש רבינו בפוטיתא לוקה ארבע ובנמלה חמש ובצרעה לוקה שש בס"ד:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ואם נכפלו במצוה מן המצות כו' אף כל שהיא הנאת הגוף וכו' עכ"ל. דכתב זה כדי ליישב הקושיא שהקשה רבינו במצות ל"ת קע"ט על שיטת המפרשים ואומרים ששרץ העוף או שרץ הארץ לוקה שתים, וז"ל רבינו במצוה הנ"ל, התראה אלו שקבעו זה השרש הנפסד יסברו שמי שלובש שעטנז לוקה שתים בעבור שבאו בו שני לאוין, לא ראיתים מעולה יסברוהו זה אבל יגנו אותו אילו אמרו אדם אחר ולא יגנו את עצמם באמרם ששרץ העוף או שרץ הארץ לוקה שתים אחת בעבור הלאו המבואר בו ואחת משום אל תשקצו וזה מן הביאור בענין לא יעלם מהנער הסכל עכ"ל. ולקמן הוסיף הרמב"ן בביאור תירוץ קושיא זו וז"ל (בד"ה אבל הרב כו' בסימן כוכב *) והלעג שלעג עליהם הרב והחריש וכו' והשני להתיר בשאין בו הנאה לגוף וכמו שבארתי למעלה עכ"ל, (ועיין לקמן בציון כוכב בד"ה אבל הרב לא דקדק כו'). והנראה בקושית רבינו הרמב"ם דהוא מקשה לשיטת המפרשים שריבוי הלאוין מרבים המלקיות ש"מ שלא ניחא להם לומר שיכתוב הכתוב לשון לאו אם אין לוקין עליו א"כ מהראוי היה לסברתם לומר דהלובש שעטנז ילקה שתים, ומה תאמר דאיצטריכו שני הלאוין אחד לאסור העלאה והשני להתיר בשאין בו הנאה, דמשום היתר בשאין בו הנאה לא הוה צריך הכתוב לכתוב לא תלבש שעטנז בלשון לאו, אלא הוה ליה למיכתב היתר באין בו הנאה באיזה לשון שאינו לשון לאו, מאחר שלשיטתם הם מקפידים בלשון לאו ללקות ולא ניחא להם שיבא לשון לאו לחיזוק בלא מלקות ודוק: תו הקשה הרמב"ן על שיטת רבינו לקמן וז"ל * ואני תמה על הרב כי היה ראוי לפי דבריו שיהא המעלה עליו כלאים לוקה אחת וכו' ומכללם בא מלקות אחת וכו' עכ"ל. (עיין גם בד"ה אבל הרב לא דקדק במקום ציון שני כוכבים), הנה לפי מה שכתבתי בכוונת קושית רבינו נתישבה גם תמיהה זו, דודאי גם רבינו מודה בזה שמאחר שההעלאה ולבישה הוצרכו ללמד זה על זה אינם לאוין נכפלין למלקות לפי ששניהם השלימו הענין, וכמו שכתב רבינו בשורש הזה וז"ל אמנם כשלא יהיה שם ענין נוסף דע באמת שלא נכפל אלא לחוזק וכדי שיודע ג"כ שזה הענין עון גדול מאד וכו' או שילמד ממנו ג"ש עכ"ל. הרי מבואר מדבריו שכתב או נכפל להשלים דין המצוה שמודה למ"ש הרמב"ן דכשבא שום לאו להשלים הענין אין ראוי ללקות עליו, ולא הקשה אלא לשיטתם דלא ניחא להו שיבא לשון לאו לחיזוק כמו שהמה מודים דלשון עשה באה לחיזוק כמבואר ממצות ציצית שבאה בה חמש עשין, ובמצות תפילין שמונה עשין לחיזוק ומקפידים בלשון לאו ללקות, אין סברא זו דבא להשלים הענין בכלאים מצלת משלא ילקה שתים כמ"ש לעיל דמשום היתר בשאין בו הנאה לא הוה צריך הכתוב לא תלבש שעטנז בלשון לאו אלא ה"ל למיכתב היתר באין בו הנאה באיזו לשון שאינו לשון לאו כנ"ל ודוק: אמנם מדברי רבינו בחבורו הגדול בפ"י מהל' כלאים נראה שהלבישה מעשה נוסף על ההעלאה וגם דין בפני עצמו יש בלבישה מה שאין בהעלאה דאילו בלבישה אסור אפי' בלא הנאה ובהעלאה אינו אסור אלא במקום שיש לו בהעלאה הנאה מהנאת הגוף כמו שאביא לשונו, ולפ"ז לא באה לבישה רק לגלויי על ההעלאה דאינו אסור בלא הנאה לחוד אלא באה ללאו בפני עצמו לאסור לבישה אפי' בלא הנאה, וז"ל רבינו בפ"י מהלכות כלאים הלכה י"ח לא ילבש אדם כלאים עראי ואפי' ע"ג עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפי' להעביר את המכס ואם לבש כן לוקה, ובהלכה ט"ז כתב תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני וכו' וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתיפם מן החמה ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו. והואיל ואתא לידן שפר קדמי לכתוב פה מה שנ"ל בישוב הני תרי פסקי דרבינו שנראים לכאורה כסותרים זה את זה, והוא דהר"ש והרא"ש כתבו דמתניתין דלא ילבש כלאים ואפי' להעביר את המכס ס"ל כהאי תנא דדבר שאין מתכוין אסור ופליג אמתניתין דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ואילו רבינו פסקה לזו ולזו, וכתב הרב בעל כ"מ ליישב זה וז"ל ונראה שטעמו משום דס"ל דאפי' ר"ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז, אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין. והקשה בעצמו על תירוצו זה מהא דהגוזל בתרא (דף קי"ג) וז"ל ואע"ג דבהגוזל בתרא קאמר על האי מתניתין דלא ילבש אדם כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' להעביר את המכס מתני' דלא כרבי עקיבא דתני' אסור להעביר את המכס ר"ש אומר משום רבי עקיבא מותר להעביר את המכס, בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מ"ס דבר שאין מתכוין מותר ומ"ס דבר שאין מתכוין אסור אלא להעביר את המכס מי שרי, ויש לדחות ולומר דסבר רבינו דלא בעא גמרא לנחותי לחלק כמו שחלקתי בין דרך לבישה לשלא דרך לבישה, ונקט דרך קצרה לומר דבשאינו מתכוין פליגי ואע"ג דלקושטא דמילתא לא בהכי פליגי לא חש מאחר דלא אתי אלא לאקשויי דלהעביר המכס מי שרי ושפיר דמי לידחק שלא להוציא סתם מתני' מהלכה עכ"ל. הרואה יראה כמה קושייתו חזקה על תירוצו שרוצה לתרץ, וכמה יש בישובו מן הדוחק כאשר הודה בעצמו וכתב ויש לדחוק, גם מה שתירץ הש"ך בש"ע י"ד סי' ש"א וז"ל אלא נ"ל שדעתו (ר"ל דעתו של הרמב"ם) דשאני לעיל סעיף ה' דכיון שלובשה בכוונה דרך מלבוש כדי שיפטר בכך מן המכס לפי שאין נותנין מכס מהמלבושין וא"כ הוי דבר שמתכוין דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש, אבל הכא אין כוונתו אלא שיראו הבגדים ויקנו עכ"ל הש"ך. גם הוא לא נמלט מהקושיא שהקשה בעל כ"מ על פירוש עצמו, הלא הש"ס הנ"ל קאמר דמ"ס דבר שאין מתכוין מותר, משמע דמתניתין דלא ילבש לא אתיא כרבי עקיבא משום דסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר, אבל כת"ק דס"ל דבר שאין מתכוין אסור אתיא מתני' דלא ילבש כו', אלמא אפי' בלבישה להעביר את המכס מיקרי דבר שאין מתכוין, וכר"ע לא אתיא משום דס"ל דבר שאין מתכוין מותר, וכיון דמשמע דאפי' להעביר בו את המכס מיקרי דבר שאינו מתכוין אע"ג דלהעביר המכס מתכוין ללבישה כמ"ש הש"ך ע"כ משמע דעיקר איסור דלבישת שעטנז משום הנאת הגוף ומש"ה למ"ד דבר שאין מתכוין מותר מותר לפטור בו את המכס שהרי אינו מתכוין להנאת הגוף אלא להנאת ממון, הדרא קושיא לדוכתא אמאי פסק אסור להעביר בו את המכס אחר דפסק דמוכרי כסות מוכרין כדרכן משום דדבר שאין מתכוין מותר, הא להעביר בו את המכס נמי דבר שאין מתכוין הוא, ואע"ג דמכוין להנאת ממון בלבישתו, אכתי אינו מתכוין להנאת הגוף, וכבר ביררתי דעיקור איסור לבישת כלאים הוא משום הנאת הגוף כנ"ל. ודוק היטב: וא"ל דה"ק הש"ס דמ"ס דבר שאין מתכוין ר"ל להנאת הגוף מותר, ומ"ס דבר שאין מתכוין ר"ל להנאת הגוף אסור, כיון דמתכוין ללבישה, אבל דבר שאין מתכוין לא להנאת הגוף ולא ללבישה בשביל הנאת ממון לכ"ע מותר, דאין לשון הש"ס סובל פירוש הדחוק הזה, דא"כ עיקר חסר מן הספר, דבשלמא א"א דכל עיקר איסור לבישת שעטנז הוא משום הנאת הגוף אין צריך להזכיר הנאת הגוף בפירוש, ודי באמרו דבר שאין מתכוין ר"ל למה שהוא עיקר איסור לבישת שעטנז, משא"כ אם איכא פלוגתא משום מאי אסור ללבוש שעטנז דמ"ס משום הנאת הגוף ומ"ס אפי' בדליכא הנאת הגוף אלא מתכוין ללבישה בשביל שום הנאה אחרת, א"כ אמאי קאמר הש"ס מ"ס דבר שאין מתכוין סתמא, הכי ה"ל למימר מ"ס דבר שאין מתכוין להנאת הגוף מותר ומ"ס אפי' אינו מתכוין להנאת הגוף אלא מתכוין ללבישה אפי' בשביל הנאה אחרת אסור ודוק: ותו קשיא לפי מ"ש רבינו לא ילבש אדם כלאים עראי ואפי' ע"ג י' בגדים שאינו מהנהו כלום וכו'. א"כ מנין הוציאו חז"ל דבהעלאה בלא הנאת הגוף ליכא איסורא הלא כל עיקר שהוציאו חז"ל דאין איסור בהעלאה בלא הנאת הגוף הוא מדומיא דלבישה כדאמר הש"ס ביבמות וז"ל הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך ה"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית בה הנאה, וכיון דאמרת דלבישה אסורה אפי' בלא הנאה א"כ בהעלאה מנ"ל דליכא איסורא בלא הנאה. והנראה בישוב תרי פסקי רבינו הרמב"ם דלא להוו סתרי אהדדי ובשאר קושיות שהקשיתי הוא, ואגב תירוצי זה יתורץ קושיא שהקשה הרא"ש על הרי"ף והרמב"ם שפסקו דציצית בשאר מינין שאינם צמר או פשתים אינו אלא מדרבנן ולקמן אביא לשון הקושיא, דאיתא בגמ' דיבמות (דף ד':) על הא דלא דריש ר' יהודה סמוכין אלא במשנה תורה, וקאמר הש"ס אב"א משום דמופנה מכדי כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך לא תלבש שעטנז למה לי ש"מ לאפנויי, ופריך הש"ס הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך ה"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות, כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית בה הנאה, ואי כתב רחמנא לא תלבש ה"א דוקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה דלא נפיש הנייתה לא, וכתב רחמנא לא יעלה עליך, ומשני א"כ לכתוב רחמנא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים למה לי מכדי כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים, צמר ופשתים דכתב רחמנא למה לי, ש"מ לאפנויי, ופריך ואכתי איצטריך סד"א העלאה דלא נפיש הנייתה אבל לבישה דנפיש הנייתה כל תרי מיני אסור כתב רחמנא צמר ופשתים, ומשני א"כ לשתוק קרא מיניה ותיתי שעטנז שעטנז מהעלאה וכו', ופריך תינח לתנא דבי ר' ישמעאל ר"ל דאייתר ליה צמר ופשתים משום דכ"מ שנאמר בגד צמר ופשתים הוא והוה אתי לבישה מהעלאה בג"ש אלא לרבנן דלית להו כל מקום שנאמר בגד הוא צמר ופשתים וא"כ צמר ופשתים לא מיותר מנא להו דאתי עשם ודחי לא תעשה. וכתבו התוס' לרבנן מנא להו הוה מצי למימר דלא סברי כר"י ולא בעי שיהא מוכח ומופנה, אלא ניחא ליה לשנויי אפי' אי סברי כר' יהודה, עכ"ל הגמ' עם התוס'. והנה אי הוה נקטינן דלא כר' יהודה אלא דרשינן סמוכים אע"פ שאין מופנה, וגם הוה נקטינן כתנא דבי ר' ישמעאל דכל מקום שנאמר בגד סתם צמר ופשתים במשמע, הוה קשיא לן צמר ופשתים דכתב רחמנא בלבישה למה לי הא איכא למילף בג"ש דשעטנז שעטנז מהעלאה, ופשיטא דהוה קשיא לן למה לי בגד גבי העלאה אחר דכתיב צמר ופשתים בלבישה, דהעלאה הוה גמרינן לענין צמר ופשתים מלבישה אפי' בלאו גז"ש מק"ו השתא לבישה אינו אסור בכל תרי מיני אלא דוקא צמר ופשתים כ"ש העלאה דאינו אסור בכל תרי מיני אלא דוקא צמר ופשתים כדאיתא בשבת (דף כ"ז) דמש"ה אמרו דרב פפא בדותא היא, ועוד תקשי ג"ש דשעטנז שעטנז למה לי דליכתוב שעטנז וצמר ופשתים בלבישה ונילף העלאה בק"ו מלבישה לפום מה דקיימינן דילפינן סמוכים בלא מופנה, וע"כ מוכרחין אנו לומר לפום מה דקיימינן דילפינן סמוכים בלא מופנה וכ"מ שנאמר בתורה בגד סתם צמר ופשתים במשמע כדי לקיים יתירא דג"ש או דצמר ופשתים, דבג"ש דשעטנז שעטנז ילפינן מה שעטנז דהתם לבישה עמו דכתיב לא תלבש שעטנז, אף שעטנז דכתיב בהעלאה לבישה עמו כלומר כאלו כתיב בהעלאה ג"כ לבישה, כמו דגמרינן בג"ש דהנה הנה זימה זימה על דרך זה כמו שפירש רש"י בסנהדרין (דף ע"ה:) בד"ה אתיא הנה הנה אתיא זימה זימה וז"ל מעיקרא מייתינן לה בהנה הנה והדר בזימה זימה כתיב הכי כי ערותך הנה וכתיב בשאר אשתו שארה הנה זימה מה להלן זימה עמו אף כאן זימה עמו, ובתר דאייתינן זימה לשאר דידיה ילפינן שריפה בזימה זימה וכו', הרי מבואר דגמרינן נמי בג"ש להביא תיבה הכתובה במקום אחר כאלו היא כתובה כאן ה"נ הכא ילפינן בג"ש דשעטנז שעטנז לאתויי לבישה להעלאה מה שעטנז דהתם לבישה עמו אף שעטנז דהעלאה לבישה עמו כלומר כאלו כתיב בהעלאה ג"כ לבישה ולאגמורן דהעלאה דומיא דלבישה מה לבישה דאית בה הנאה אף העלאה דאית בה הנאה אבל העלאה בלא הנאה אינו אסור, אמנם כדי שלא נלמוד נמי לבישה מהעלאה בהא ג"ש דשעטנז שעטנז מה העלאה אינו אסור אלא בדאית בה הנאה אף לבישה אינו אסור אלא בדאית בה הנאה לכך כתב רחמנא גבי לבישה צמר ופשתים, ותקשי צמר ופשתים למה לי הא איכא למילף בג"ש מהעלאה מה התם דוקא צמר ופשתים ולא כל תרי מינים דהרי התם בגד כתיב וכ"מ שנאמר בגד אינו אלא צמר ופשתים, וע"כ צריכין אנו לומר דלכך כתב רחמנא צמר ופשתים בלבישה לאגמורן דלא נילף לבישה מהעלאה בג"ש, דלא ניתנה ג"ש דשעטנז שעטנז אלא ללמוד העלאה מלבישה ולא לבישה מהעלאה ולאגמורן דלבישה אסורה אף בלא הנאה ודוק: וכיון שכן פסקי הרמב"ם ברורים כשמלה, דהרמב"ם ראה תרי סתמי דסתרי אהדדי בפרק בתרא דכלאים דסתם לן רבי לא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה בגדים ואפי' להעביר את המכס, וסתם לן באותו פרק דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, והוה ניחא ליה להרמב"ם דרבי ס"ל דילפינן סמוכים אף בדלא מופנה, וס"ל נמי דכ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים במשמע, ולפ"ז צמר ופשתים דלבישה מיותר כנ"ל, וע"כ צ"ל דאתי לאגמורן דלא נילף נמי לבישה בג"ש דשעטנז שעטנז מהעלאה, ולאגמורן דלבישה אף בלא הנאה אסורה, ואם מתכוין ללבישה אע"ג דליכא הנאת הגוף לוקה, והיינו דסתם לן רבי לא ילבש אפי' ע"ג עשרה בגדים וכמו שהוסיפו לבאר הרמב"ם והש"ע אפי' אינו מהנהו כלום דלבישה אסורה אפי' בלא הנאת הגוף ואפי' להעביר את המכס אסור דהא מתכוין ללבישה כמו שכתב הש"ך, ולקמן אבאר מאי לשון אפי' להעביר את המכס לשיטה זו, משא"כ בהעלאה שהוא מוכרי בגדים אינה אסורה אלא בדאיכא הנאת הגוף, ואפי' מתכוין להעלאה כל שאינו מתכוין להנאת הגוף אינו אסור למ"ד דבר שאין מתכוין מותר, והיינו נמי דסתם רבי מוכרי כסות מוכרין כדרכן אע"ג דמתכוונין להעלאה, אפ"ה מותר דהרי אין מתכוונין להעלאה בשביל הנאת הגוף אלא בשביל שיראו הקונים, והא דקאמר הש"ס בב"ק (דף קי"ג) מ"ס דבר שאין מתכוין מותר אע"ג דהתם מתכוין ללבישה להעביר המכס כמ"ש הש"ך ה"ק כיון דמתיר להעביר את המכס בלבישת כלאים אע"ג דמכוין ללבישה כמ"ש הש"ך ע"כ ס"ל להאי תנא דלא ילפינן סמוכים היכא דלא מופנה או דלא ס"ל כתנא דבי ר' ישמעאל דכ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים משמע, וא"כ אינו מיותר בלבישה כלום, וגמרינן שפיר לבישה מהעלאה והעלאה מלבישה, ומה העלאה אינה אסורה אלא בדאיכא הנאה אף לבישה אינה אסורה אלא בדאיכא הנאת הגוף, ומש"ה אע"ג דמתכוין ללבישה כל שאינו מתכוין להנאת הגוף מותר, והשתא שפיר קאמר הש"ס מ"ס דבר שאין מתכוין מותר ר"ל להנאת הגוף אע"ג דמתכוין ללבישה כיון דס"ל להאי תנא דאף לבישה אינו אסור אלא בדאיכא הנאת הגוף ומ"ס דבר שאין מתכוין אסור. ומה שיש להקשות לפי שיטתי זאת למה ליה להש"ס למימר דפליגי בדבר שאין מתכוין מותר או אסור ולאוקמי האוסר להעביר בו את המכס דלא כהילכתא דס"ל דדבר שאין מתכוין אסור ה"ל לאוקמי דאף האוסר להעביר את המכס בכלאים ס"ל דבר מתכוין מותר כהלכתא דפסקינן הכי דדבר שאין מתכוין מותר וכמו דסתם לן רבי מוכרי בגדים מוכרין כדרכן, והוא מטעם דבר שאין מתכוין מותר, אלא דפליגי דמ"ס ילפינן סמוכים אף בדלא מופנה, וס"ל כ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים במשמע, ולפ"ז אסור בלבישה אף בלא הנאת הגוף כנ"ל, וכל שמתכוין ללבישה אף בדליכא הנאה מיקרי מתכוין ולכך אסור להעביר בו את המכס דהרי הוא דבר שמתכוין, שמתכוין ללבישה כדי להעביר את המכס כמ"ש הש"ך, ומ"ס דלא ילפינן סמוכים בלא מופנה או דלא ס"ל דכ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים משמע, ולפ"ז אף לבישה אינה אסורה אלא בדאיכא הנאת הגוף וא"כ אף שמתכוין ללבישה בהעברת המכס כמ"ש הש"ך אכתי כיון שאינו מתכוין להנאת הגוף מיקרי דבר שאינו מתכוין ומותר, ולקמן בסייעתא דשמיא יתורץ זה בישוב נכון. והא דקאמר הש"ס מ"ס דבר שאין מתכוין מותר ר"ל כיון שאין מתכוין להנאת הגוף, ואע"ג דהרמב"ם כתב דע"ג עשרה בגדים ליכא שום הנאת הגוף כנ"ל וא"כ מאי לשון שאין מתכוין להנאת הגוף הא ליכא הנאת הגוף, היינו משום דהתם אברייתא קאי דתני מותר להעביר בו את המכס ר"ל בכלאים, וברייתא לא תני על גבי עשרה בגדים וא"כ איכא הנאת הגוף, ולשיטתי זאת דעת חכמים תמצא, שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל אין עראי לכלאים ר"ל שאסור ללובשם אפי' בדרך עראי כמו שנתבאר באומרו לא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה בגדים זע"ז ואפי' להעביר את המכס אין לו רשות ללובשו עכ"ל, ולכאורה י"ל מנא ליה להרמב"ם דאפי' להעביר את המכס הוא לרבותא דאפילו דרך עראי אסור ללבוש, הא בגמ' משמע דלהעביר את המכס הוא לרבותא דאפי' דבר שאין מתכוין אסור, אמנם לשיטתי מבואר דע"כ רבי דסתם לן תרי סתמי הנ"ל דיש חילוק בין העלאה ללבישה כנ"ל דלבישה אסורה אפי' בלא הנאה, והעלאה אינה אסורה אלא בדאית בה הנאת הגוף, וע"כ צ"ל דעכ"פ מתכוין הוא ללבישה דאל"כ הוה דבר שאין מתכוין ומותר כמו דסתם באידך סתמא דמוכרי בגדים מוכרין כדרכן, וא"כ תקשי מאי אפי' להעביר את המכס דהרי בלהעביר את המכס מתכוין הוא ללבישה כמ"ש הש"ך אלא ע"כ דאפי' להעביר את המכס הוא רבותא דאפי' אינו לובש אלא עראי לפי שעה עד שיעביר את המכס אפ"ה אסור ודוק: ובזה נתישבה הקושיא הנ"ל שהקשיתי לשיטתי אמאי לא מוקי הש"ס דכ"ע ס"ל דבר שאין מתכוין מותר אלא דפליגי אי לבישה מותר בלא הנאת הגוף או אסור אף בלא הנאת הגוף, דאי ס"ד דפליגי באי לבישה אסורה בלא הנאת הגוף, א"כ תקשי אמאי פליגי באם מותר להעביר בו ר"ל בכלאים את המכס שהוא בלבישה דרך עראי, ה"ל לפלוגי בלבישה שאינה דרך עראי אלא שאין הנאה בלבישה כגון בלובש כלאים ע"ג עשרה בגדים שאין בו הנאת הגוף כמ"ש הרמב"ם ובש"ע, דמר יסבור מותר ללבוש ע"ג עשרה בגדים כיון דאין בו הנאת הגוף, ומר יסבור אסור ללבוש ע"ג עשרה בגדים דלבישה אסורה אף בלא הנאת הגוף, א"ו דבין ת"ק ובין ר"ע ס"ל דלבישה בלא הנאת הגוף אינה אסורה ולא פליגי אלא היכא דאיכא הנאת הגוף ובדבר שאין מתכוין אי מותר או אסור, ולכך נקט אסור להעביר בו את המכס דמשמע דאיכא הנאת הגוף דלא נקט בברייתא ע"ג עשרה בגדים כנ"ל, ואסור להעביר בו את המכס אע"ג דלא קא מכוין להנאת הגוף אפ"ה אסור דדבר שאין מתכוין אסור, ור"ע סבר דבר שאין מתכוין מותר וכיון דאין מתכוין בלבישה זו אלא ללבישה ולא להנאת הגוף שרי ודוק: ובזה לא נפלאת ולא רחוקה ליישב קושית הרא"ש שתמה על הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב נחמן דשאר מינים חוץ מצמר ופשתים אינם חייבין בציצית אלא מדרבנן, ואמאי לא פסקו כרבא דפליג עליה דרב נחמן וכן רחבה ורב יהודה פליגי עליה דרב נחמן והוי רב נחמן יחיד לגבייהו, ואי משום דתנא דבי ר' ישמעאל כוותיה הא איכא נמי אידך תנא דבי ר' ישמעאל כוותייהו עכ"ל הביאו ב"י בטור או"ח סימן ט', ולשיטתי ניחא דודאי מש"ה פסק כר"נ משום דתנא דבי ר' ישמעאל ס"ל כוותיה, ואי משום דאיכא נמי תני דבי ר' ישמעאל כוותייהו האי תנא דבי ר' ישמעאל דסבר כ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים משמע עדיף טפי דסתם לן רבי כוותיה והוא דרבי סתם לן תרי סתמי דלא ילבש אדם כלאים וכו' אפי' להעביר בו את המכס, ומוכרי בגדים מוכרין כדרכן שנראים סתרי אהדדי, וע"כ צריך ליישב כנ"ל דס"ל לרבי דילפינן סמוכים אף בדלא מופנה וס"ל כ"מ שנאמר בתורה בגדים סתם צמר ופשתים במשמע כמו שהארכתי לעיל, והשתא לא סתרי תרי סתמי אהדדי, הרי מבואר דרבי סתם כהך תנא דבי ר' ישמעאל דס"ל כ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים משמע כשיטתיה דרב נחמן, ודלא כרבא ודעימיה, ולכך פסקו כרב נחמן ודוק. וה' יראנו מתורתו נפלאות: ולפי שיטתי זאת בכוונת רבינו הרמב"ם יש ליישב הא דאינו לוקה בלובש כלאים שתים, אע"ג דאיכא מעשה נוסף בלבישה על ההעלאה וגם יש בלבישה שאין בהעלאה כנ"ל, די"ל דס"ל דמש"ה אינו לוקה שתים בלבישה, משום דאיכא למימר דלא מש"ה כתב רחמנא לאו נוסף בלבישה כדי שילקה שנית כשמוסיף מעשה על ההעלאה בלבישה, אלא י"ל דמשום לבישה שיש בה הנאת הגוף לא כתב רחמנא שום לאו אלא אתיא מק"ו דהעלאה, ולא כתב רחמנא לאו בלבישה אלא משום לבישה שאין בה הנאת הגוף, וא"כ על לבישה שיש בה הנאת הגוף אין ללקות שתים דמשום לבישה זו לא בא הלאו בלבישה דלבישה זו נלמדת בק"ו מהעלאה, ועל לבישה שאין בה הנאה אין ללקות שתים דההעלאה בלא הנאה אינה אסורה משא"כ בלא יבא ולא יטמא, ודוק היטב: והא דהקשה רבינו לשיטת האומרים דרבוי הלאוין מרבין המלקות מלבישת כלאים דאינו לוקה שתים, היינו דלשיטתם למ"ד דאף לבישה אינה אסורה בלא הנאת הגוף ראוי ללקות שתים כמו שבארתי לעיל כוונת קושית רבינו וא"כ קשיא עלייהו דלא לישתמיט שום תנא למתני דלוקה על לבישה שתים ודוק. ואכתי לא פלטינן מחדא, דהו"ל לרבינו למנות במנין המצות לא יעלה עליך כלאים ולא תלבש שעטנז בתרי מצות ל"ת, דהרי לא תלבש שעטנז בא לאו מיוחד בלבישה לאסור אף בלא הנאת הגוף, ויש ליישב ע"פ מ"ש רבינו בשורש השביעי, ודוק:

שוב כתב הרמב"ן וכבר דרשו המניעות שבאו בדם וכו' ואלמלא זה וכו' עכ"ל. דע שאין סתירה מזה לראיית רבינו שמביא מז' אזהרות שבאו בדם שאין חשובין אלא מצות אחת לראיה שאין ריבוי האזהרות שבאו בענין אחד נמנית כל אזהרה ואזהרה למצוה אחת אלא אמרינן כולם באו לחיזוק, דלפום דהוה אמרינן שרבוי האזהרות שבאו בענין אחד מרבים המצות וראויה כל אזהרה ואזהרה שבאה בענין אחד לימנות למצוה מיוחדת, א"כ כ"ש שהיה ראוי למנות ז' אזהרות שבאו בדם למנותם ז' מצות שכל אזהרה מוזהרת על שם מיוחד, ודוק. ולא בא הרמב"ן לסתור בדבריו אלה אלא מה שהשריש רבינו הרמב"ם שלאוין הרבה שבאו בענין אחד אינו לוקה אלא אחת וס"ל להרמב"ן דאע"פ שלאוין הרבה שבאו בענין אחד אינם נחשבין אלא למצוה אחת אף על פי כן ראוי ללקות על כל לאו ולאו, לפי שלדעתו אין ריבוי המלקות מרבים המצות אלא יש מצוה אחת שלוקין עליה הרבה מלקיות. וכוונת סתירת הרמב"ן בדבריו אלה הוא, דבכריתות (דף ד':) אמרו תניא כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שתים אף דם לוקה שתים דברי ר"י, וחכ"א אין בו אלא אזהרה אחת, ופריך מ"ש חלב דלוקה שתים בלא היקשא דכתיב ביה תרי קראי וכו' דם נמי בלא היקשא נילקי שתים דכתיב ביה תרי לאוין וכו', אלא אימא מה חלב לוקה שלש וכו', הרי מבואר דעל תרי לאוין דדם לוקין שתים, ולרבנן דלא לקי אלא אחת היינו משום דליכא בדם אלא אזהרה אחת וכדאמרי טעמייהו אין בו אלא אזהרה אחת, משום דחכמים לא דרשי כל ולא נפקא להו מדרשא דכל דם דם חולין וא"כ ליכא בדם אלא אזהרה אחת דכל חמשה קראי דדם איצטריכו כדמסיק רבא חמשה לאוין האמורין בדם למה וכו' כמו שהעתיק הרמב"ן לשונו והבאתי לעיל, משמע הא אלמלא זה היו מלקין האוכל דם חמש מלקיות, והרי מבואר דאפי' במצוה אחת מלקין הרבה מלקיות דהרי רבינו הרמב"ם מודה דכל אזהרות דדם אינם אלא מצוה אחת ודוק: ויש להקשות למה מחל הרמב"ן לרבינו הרמב"ם ולא הקשה עליו מהא דקאמר התם לפני זה אכל חלב נבילה לוקה שתים חלב מוקדשין לוקה שתים ר"י אומר חלב מוקדשין לוקה שלש וטעמו משום דבאו שני לאוין בחלב מוקדשין, ורבנן דס"ל דאינו לוקה על חלב מוקדשין אלא אחת טעמייהו משום דקסברי דלאו דחוקת עולם במוקדשין ולאו דחלב שור בחולין וצריכא וכו', הא לאו הכי היו מודים לר' יהודה דלוקה שתים על חלב מוקדשין ע"ש ודוק: ואם תעלה על דעתי ליישב זאת ע"פ מ"ש הרמב"ן עצמו לקמן במין השני מלאו שבכללות וז"ל, וכן אמרו עוד בגמרא כריתות ובסנהדרין לענין אוב וידעוני שאינם חלוקים לחטאת הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו, ונלמד מזה שכן הדין במקום מלקות וסיים שם והנה נודה בדינו של הרב בלא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וכו' וכיוצא בהן כולן עכ"ל (עיין לקמן בד"ה והמין השני הוא לאו כו' במקום ציון כוכב *), הרי שהסכים שיש ללמוד מחטאת למלקות שכ"מ שאין חלוקים לחטאות כלומר שאינו מביא שתי חטאות כשעשאן בהעלם אחת ובהתראה אחת ה"נ אין לוקין על כיוצא בזה שתים, והנה לעיל מינה דההיא דכריתות אמר ר"א מודה היה ר"י לענין קרבן (ר"ל שאם אכל חלב מוקדשין) שאינו מביא אלא חטאת אחת, וכיון שכן ראוי לומר ג"כ שאינו לוקה שתי מלקיות ממש באוכל חלב מוקדשין אע"פ שבאו בו שני לאוין דומיא דקרבן שהרי יש ללמוד מחטאות למלקות כמ"ש הרמב"ן שהבאתי לשונו, והא דקאמר ר"י לוקה שלש, לוקה לאו דוקא אלא איסורי לאוין קחשיב כמו שמשני הכי במכות (דף י"ז:) הבאתי לעיל, והא דלא קאמר ומודה ר"י דאינו לוקה מלקיות ממש אלא אחת, י"ל דאפשר דקרבן אחד רבותא טפי ממלקיות דאפשר דחמירי מלקיות מקרבן ודוק: ואם אמנם כן תקשי א"כ אמאי הקשה על רבינו מדם, דמאי שנא בין לאוי הכפולות בחלב מלאוי הכפולים בדם, ולמה לא נימא נמי דלוקה דקתני בדם לאו דוקא, כמו שמוכרחים אנו לומר דלוקה דחלב לאו דוקא: ותו קשיא לי על גוף הדבר שכתב הרמב"ן דיש ללמוד מחטאות למלקות, מהא דכריתות (דף ד') כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לחייב על כל אחת ואחת דברי ר' ישמעאל, וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת, ומפרש שם בגמ' דלר"י אייתר ליה שור וכשב ועז לחלק, ולרבנן לא אייתר להו, ומשמע שלר' ישמעאל אוכל מחלב שור וכשב ועז לוקה שלש ממש, דהרי קאמר עלה נימא בהא קמפלגי דר"י סובר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין ומסיק דכ"ע סברי אין לוקין אלא דפליגי למר מייתר שור וכשב ועז לחלק ולמר לא מייתר, הרי משמע מזה דכשלוקין לוקין שלש מלקיות ממש ודוק: ועוד דמ"ש חלב שור וכשב ועז לר' ישמעאל דמייתר ליה לחלק מאוכל מעשר דגן תירוש ויצהר דלוקה שלש ממש משום דמיותר שם דגנך ותירושך ויצהרך לחלק דמודה רבינו הרמב"ם והרמב"ן דלוקה שלש ממש כמו שהביא במנין המצות ובחיבורו הגדול ואפ"ה קאמר ר' חנינא מודה ר' ישמעאל לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת, הרי מבואר דאע"פ שלענין קרבן אינו מביא אלא חטאת אחת אפ"ה לענין מלקות לוקין שלש מלקיות ממש ואין למדין מלקיות מקרבן, וא"כ היאך כתב הרמב"ן גבי אוב וידעוני שיש ללמוד מלקיות מקרבן: והנה מה שנראה בישוב קושיא זו הוא, דודאי יש לחלק בין כל חלב שור וכשב ועז אע"ג דבא ייתור לחלק, ובין מעשר דגנך ותירושך ויצהרך שבא הייתור לחלק, והוא דמסיק שם בכריתות (דף ד':) וז"ל הגמרא ואב"א היינו טעמייהו דרבנן כדאמר ליה רב מרי לרב זביד אלא מעתה אליה דחולין תיתסר, א"ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשלשתן בעינן וליכא הלכך כי אתא שור וכשב ועז למשרי אליה דחולין הוא דאתי, ור' ישמעאל, אמר לך, א"כ לימא קרא כל חלב שור כשב ועז למה לי ש"מ לחלק עכ"ל הגמ'. והנה יש להקשות אכתי מנליה לר"י מיתורא דועז דאתי לחלק בשלשתן, ואימא אעז דמייתר מיחייב חדא, אבל על חלב שור וכשב דלא מייתר דאצטריך למישרי אליה דחולין לא מיחייב אלא חדא, ואם אמנם י"ל דמדעז אתי לחלק גם שור וכשב אתי לחלק כדאמר (ב"מ פ"ו:) גבי רך וטוב, מדטוב לדרשא רך נמי לדרשא, אלא שרואה אני בגמ' דכריתות (דף ה'.) דפריך הש"ס קושיא כזו גבי לחם קלי וכרמל, דמפיק התם קלי מבינייהו ואייתר קלי לחלק, ופריך הש"ס ואימא קלי דמייתר מיחייב חדא אכולהון מיחייב חדא, ומשני א"כ ניכתוב קרא לחם כרמל וקלי א"נ ליכתוב קלי ולחם וכרמל אמאי כתב לקלי באמצע וכו', הנך רואה דלא מיתבא דעתיה דהש"ס לענין מלקות לחלק במדקלי לחלק אינך נמי לחלק, אלא במה דכתב רחמנא לקלי באמצע. וא"ל דגבי קלי אזלא הסוגיא לרבנן דלא ילפי מיתורא דעז לחודיה לחלק, ור"י הוא דס"ל דיתורא דעז לחודיה מספיק למימר מדעז לחלק אינך נמי לחלק, דז"א דמנליה לש"ס דפליגי רבנן בסברא זו על ר' ישמעאל, דהא בש"ס משמע דלא מייתר להו לרבנן תיבת עז כלל דהרי הש"ס קאמר הלכך אתא שור וכשב ועז למשרי אליה משמע דשלשתן אצטריכו לרבנן למשרי אליה, דאל"כ אלא דלרבנן עז מיותר לחלק אלא דלא ילפינן מעז לכולהו א"כ הכי ה"ל למימר הלכך שור וכשב אתי למישרי אליה וביתורא דעז ה"ל להש"ס לפרושי פלוגתייהו דר"י ס"ל מדעז לחלק אינך נמי לחלק, ורבנן סברי מעז לאינך לא ילפינן, והנראה דהיינו דקאמר ר' חנינא מודה ר"י לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת ר"ל אע"ג דכתב רחמנא ועז מיותר ואמרינן מדעז לחלק שור וכשב נמי לחלק, לא מהני האי סברא אלא לחלק לאיסורי לאוין, כלומר שאוכל חלב שור וכשב ועז עובר על שלשה איסורי לאוין דבלאו יתורא הוה אמרינן דאינו עובר על שלשתן אלא לאו אחד, מאחר שנכללין כולן בלאו אחד, אבל ללקות שלש מלקיות ממש לא מהני לן האי סברא עד שיבא עוד לימוד אחר לחלק למלקיות כמו גבי לחם וקלי וכרמל, דבא קלי מיותר, וגם כתביה רחמנא לקלי באמצע שזה מורה כאלו בא יתור בכל אחד ואחד כדמפרש הש"ס התם, או עד שיהיו כולן מיותרין כמו גבי מעשר דגנך ותירושך ויצהרך דכל השלש תיבות מיותרין, דהו"מ למיכתב לא תוכל לאכלם בשעריך ותו לא, כדאמר הש"ס בכריתות דף הנ"ל, ודגנך ותירושך כולן מיותרין לחלק למלקות, אבל כששנים מהן אינם מיותרין ואינו מיותר אלא אחד, ואמרינן מדהאי לחלק אינך נמי לחלק, זה לא מהני אלא לחלק לאיסורי לאוין אבל לא למלקיות ולא לחטאות משום דלא בא יתור בכל אחד ואחד ליחודי לאוי כעריות, ולחייב על כל אחת ואחת דקאמר ר' ישמעאל אינו רוצה לומר חייב מלקיות ממש אלא חייב רוצה לומר שעובר באיסור לאו על כל אחד ואחד עד שאם אכל חלב שור וכשב ועז עובר בשלשה איסורי לאוין, ואל תתמה על מה שפירשתי דלחייב על כל אחת ואחת לא מלקות ממש קאמר אלא ר"ל דעובר שלשה איסורי לאוין דעיין בפסחים (דף מ"א) במהרש"א בד"ה א"ד חדא מיהו לקי שכתב וז"ל אבל העיקר כמ"ש בחידושינו סוף פרק המקבל דחייב דקאמר רב חסדא לאו חייב מלקות ממש קאמר בחמי טבריא אלא דקעבר בעשה דכי אם צלי אש דומיא דחי דקאמר בברייתא דהיינו דמפרש ליה רבא חייב דקאמר רב חסדא דקעבר משום צלי אש ואינו חייב מלקות ממש וכו' וכבר כתבנו שם קצת ראיה לזה דלשון חייב מצינו דאינו ממש מלקות עכ"ל מהרש"א וע"ש, והא דקאמר ר' חנינא מודה ר"י לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת, ואמאי עכ"פ ליחייב שתי חטאות אחת משום חלב שור וכשב, ואחת משום חלב עז שהרי בא היתור מפורש בעז, י"ל דסבירא ליה לרבי חנינא כאיכא דאמרי בפסחים ובשאר דוכתי דעל לאו שבכללות אפילו חדא לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה, וה"ה על לאו שבכללות אינו מביא אפי' חטאת אחת כיון דלא מייחד לאויה כלאו דעריות, וכיון דלא אהני האי סברא מדעז לחלק ה"נ שור וכשב לחלק לחטאות, הדר לכללא דעל לאו שבכללות אינו מביא אפי' חטאת אחת דלא אהני אלא לחלק לאיסורי לאוין ולא לחטאות, וא"כ על חלב שור וכשב אינו מביא אפי' חטאת אחת, ואינו מביא חטאת אלא על חלב עז, דבא בו יתור מפורש והוי כנתיחד אצלו הלאו, ולכך כשאכל חלב שור וכשב ועז אינו מביא אלא חטאת אחת, אע"ג דעובר בשלשה איסורי לאוין ודוק היטב: וממוצא הדברים אתה רואה דלפום מה דהודה הרמב"ן דיש ללמוד מחטאת למלקות, יש להרמב"ם ראיה מוכרחת דאין ריבוי הלאוין מרבין המלקיות, שהרי גבי חלב מוקדשין באו שני לאוין לר' יהודה, ואפ"ה מודה שאינו מביא אלא חטאת אחת, ה"נ ראוי לומר שאינו לוקה אלא מלקות אחת, ולוקה שלש דקאמר לאו דוקא אלא עובר שלשה איסורי לאוין כמו שמשני הכי הש"ס במס' מכות (דף י"ז) כנ"ל, וה"ה גבי דם לוקה דקאמר לאו דוקא דמאי שנא דם מחלב מוקדשין כנ"ל ודוק היטב:

תו כתב הרמב"ן וז"ל והרי הרב מביא בכאן וכו' ובאוכל זג שאביי מלקה אותו שתים (ר"ל אחת משום לא יחבול רחיים והשנית משום לאו הכולל כי נפש הוא חובל שכולל כל כלים שעושין בהם אוכל נפש, וכן בזג אחת משום זג, והשנית משום לאו הכולל מכל אשר יעשה מגפן היין) אע"פ שהוא דבר אחד וכו' לוקה מלקות שנית בכפלו עכ"ל. ונ"ל שכבר הבליע רבינו הרמב"ם תירוץ קושיא זו בנעימות לשונו במצות ל"ת קע"ט וז"ל הזהירנו מאכול איזה שרץ שיהיה בלתי יחוד בין שרץ העוף, בין שרץ המים, בין שרץ הארץ, והוא אמרו יתעלה אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ, לאו זה בפני עצמו ולוקין עליו והוא דומה לאיסור כולל וכו', והנה בתיבות הללו שכתב והוא דומה לאיסור כולל, יש ליישב קושית הרמב"ן דמ"ד לוקין על לאו שבכללות עדיפא ליה ללקות שתים היכא שבאו בענין אחד ב' לאוין אחד לאו מיוחד בו והשני בא מלאו הכולל מהיכא שבאו שני לאוין מיוחדים כפולים בענין אחד, דכשבאו שני לאוין מיוחדים כפולים בענין אחד אמרינן דלאו השני לא בא למלקות אלא לחיזוק בעלמא, אבל כשהלאו השני בא מן לאו הכולל איסורים רבים, אמרינן כי היכי דבא לאו הכולל למלקות על דבר שנכלל בו ולא בא בו לאו מיוחד ה"נ בענין שבא בו לאו מיוחד מלקין אותו עוד מלקות משום לאו הכולל אותו הענין משום דלאו הכולל בודאי למלקות בא בדבר שאין בו עוד לאו מיוחד, ומיגו דבא למלקות בענין שלא בא בו לאו מיוחד בא נמי למלקות בענין שבא בו לאו מיוחד והוא דומיא דאיסור כולל, דאע"ג דאין איסור חל על איסור היכא דכולל איסור השני עוד דברים אחרים אמרינן דחל על איסור משום מיגו דכולל האיסור שאר דברים וחייל עלייהו חייל נמי על איסור זה, וה"נ דכוותיה בלאו הכולל, ועיין במ"ש לקמן באמצע דבור והנה אובין לפניך, ובהגיעי בסיעתא דשמיא למצות ל"ת קע"ט אבאר מה שיש להקשות לפ"ז בדברי רבינו שכתב באמצע מצות ל"ת קע"ט וז"ל ואין בהיות זה הלאו (ר"ל אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ) כולל שרץ הארץ לוקה על שרץ הארץ ב' כי אילו באו אלף לאוין שכולן מבוארין בשרץ הארץ אינו לוקה אלא אחת לפי שכולן נכללו בענין אחד בעצמו ואפי' אמר שרץ הארץ לא תאכלו שרץ הארץ לא תאכלו אלף פעמים לא יתחייב עליו אלא מלקות אחת וכו' ולא יגנו את עצמם באמרם ששרץ העוף או שרץ הארץ לוקה שתים, אחת בעבור הלאו המבואר בו, ואחת משום אל תשקצו את נפשותיכם וזה מן הבאור בענין לא יעלם מן הנער הסכל עכ"ל, ומאי קושיא מלאוין הכפולים בענין אחד ללאו אחד שבא בביאור והלאו השני שבא מן הכלל דדלמא יותר ראוי ללקות שתים כשבא לאו השני מן הכלל, דאמרינן מיגו דבא לאו הכולל למלקות על מה שלא בא בו לאו מיוחד כמו אל תשקצו בכל השרץ דבא למלקות על שרץ המים שלא בא בו לאו מיוחד ומבואר לשיטת רבינו ה"נ בא למלקות ג"כ לאיסור שכבר בא בו לאו מבואר והוא דומה לאיסור כולל כנ"ל. ואחזור לפרש פלוגתא דאביי ורבא לשיטת רבינו, דלעולם כ"ע מודים בשני לאוין כפולים שבאו בענין אחד שאינו לוקה אלא אחת דלאו השני לא בא אלא לחיזוק כמ"ש רבינו, והא דמלקה אותו אביי שתים אחת משום לאו המבואר בו והשנית משום לאו הכולל היינו משום דס"ל שיותר יש ללקות שתים כשהשני לאו הכולל דהוי דומיא דאיסור כולל כמו שביארתי לעיל, ורבא ס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות ר"ל שתי מלקיות אחת משום לאו המבואר בו והשנית משום לאו שבכללות כדקאמרת, אלא לוקין אחת אפי' להך לישנא דקאמר שתים הוא דלא לקי אבל חדא מיהא לקי אם לוקין משום לאו המבואר בו שוב אין לוקין נמי בשביל לאו שבכללות וכמו שפירש"י ותוס' בפסחים (דף מ"א) ולפ"ז אין לוקין על לאו שבכללות לרבותא נקט ר"ל דאפי' על לאו שבכללות שנראה כאיסור כולל אפ"ה אינו לוקה ופשיטא למ"ד דאפי' חדא לא לקי וה"ק ליה רבא לא כמו שעולה על דעתך דלאו השני כשבא מלאו הכולל עדיף משום דהוה כאיסור כולל אלא אין לוקין כלל על לאו שבכללות:

תו כתב הרמב"ן ועוד אמרו בגמ' מכות אמר רבא זר שאכל מן העולה וכו' יש בו לאו וכו' ולאו וכו' ואמרו שהוא לוקה עליה בריבוי לאוין עכ"ל. והנה לפי מ"ש לעיל גם מכאן לק"מ דשא"ה דכיון דלאו השני הוא לאו הכולל יש ללקות שתים דהוי דומיא דאיסור כולל כמ"ש לעיל, ואע"ג דאליבא דרבא קיימינן ורבא ס"ל אין לוקין על לאו שבכללות ר"ל דאפי' לאו השני לאו שבכללות אין לוקין שתים כנ"ל, י"ל דהסוגיא דמכות אזלא לפום סוגיא ההפוכה דרבא ס"ל לוקין על לאו שבכללות כמ"ש התוס' בפסחים ובמנחות בד"ה אמר רבא אכל זג לוקה שתים וז"ל הא פלוגתא דאביי ורבא איתמר איפכא בפ' ג' מינין וכהנה רבות בגמ' עכ"ל. ותדע דהא פריך במכות דף הנ"ל ולילקי נמי כדר"א דאר"א לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, וקשיא מאי קושיא הא כל שבקדש פסול הוא לאו שבכללות וכמו שהקשו התוס' שם באמת קושיא זו, א"ו דהסוגיא דמכות אזלא לפום סוגיא ההפוכה דס"ל לרבא לוקין על לאו שבכללות ודוק: ורבינו שהעתיק בשרש הזה בכל מקום רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות, היינו שהוא תפס לעיקר כסוגיא דנזיר דרבא סובר אין לוקין על לאו שבכללות, משום דהלכתא אין לוקין על לאו שבכללות כמו שהביא רבינו בשורש הזה ממסכת סנהדרין, וקי"ל נמי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ושם אמרו עוד כגון שבישל בעצי אשרה וכו' וזה דומה לפוטיתא כו' והאחר כולל כל שרץ עכ"ל, וכתב עליו בעל מגילת אסתר וז"ל נ"ל שגם כאן הטעם שנלקה אותו שתים על עברו בשני איסורים אחד שנהנה ממנה והכתוב אומר לא ידבק בידך מאומה מן החרם שפירושו לא יהנה, ואחד משום לא תביא תועבה אל ביתך שפירושו אף בלא הנאה בהבאתו אותה אליו בלבד עובר בלאו זה, וראיה שלאו של לא תביא נאמר בהבאה בלבד ממה שאמר בסוף פ"ק דע"ז במתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו ע"א שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך הנה שלאו זה בהבאה ממש נאמר ולא בהנאה, וא"כ נאמר שבדין כתב הרב בסמ"ק שלו שהמבשל בעצי אשרה לוקה שתים, ומה שאמר עוד כי זה דומה לפוטיתא, כבר אמרתי כי טעם הלקותו ארבע על פוטיתא הוא מפני היותו גוף מורכב מארבעה מינין עכ"ל. הנה לקושיא שהקשה הרמב"ן ממבשל בעצי אשרה דפריך הש"ס ולילקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך ועמדה זאת הקושיא, תירוצו נכון, אמנם במה שכתב על מה שכתב הרמב"ן וזה דומה לפוטיתא דאביי לא יספיקו דבריו, כי נ"ל דכוונת הרמב"ן הוא בדבריו אלה וזה דומה לפוטיתא לתרץ דבריו שכתב ואע"פ שאלו הלאוין אינן בענין אחד בלבד אלא האחד בפרט ע"ז והשני יכלול לפי שהוא נאמר בנהנה מעיר הנדחת ויכנס בו ע"ז שהיא בכלל חרם, כלומר וא"כ אין כאן קושיא על רבינו הרמב"ם דדלמא שאני התם כיון דלאו השני בא מן לאו הכולל ראוי ללקות טפי משום דהוה דומיא דאיסור כולל כמ"ש לעיל, משא"כ כשבאו שני לאוין כפולין בענין אחד אין ללקות עליהם שתים שלא בא לאו השני אלא לחיזוק, וע"ז מסיק וזה דומה לפוטיתא דאביי שאמר לאו מיוחד והאחר כולל כל שרץ וגבי פוטיתא חלק רבינו על פירוש זה משום שדימה לאו אחד מיוחד והשני כולל לשני לאוין כפולים שבאו בענין אחד כמבואר בדברי רבינו במצות ל"ת קע"ט, ומאחר שמדמה רבינו לאו אחד מיוחד והשני כולל לשני לאוים כפולים שבאו בענין אחד א"כ כמו שמלקה שתים במבשל בעצי אשרה ה"נ ה"ל ללקות שתים בכל שני לאוין מיוחדים כפולים שבאו בענין אחד. א"נ דכוונת הרמב"ן להקשות על רבינו על פי מ"ש הרמב"ן לקמן וז"ל, אבל הרב לא דקדק בדבריהם ר"ל בפירוש הקדמונים שפירשו בפוטיתא דאביי ולא הבין אותם מפני שהוא מרחיק שיהא אדם לוקה שתים על איסור אחד אע"פ שנכפל בו הלאוין כמו שהקדים בעיקר הזה עכ"ל, ועל פי זה מקשה כיון דרבינו מודה שעל המבשל בעצי אשרה לוקה שתים וזה דומה לפוטיתא דאביי שהאחד לאו מיוחד והשני לאו כולל אמאי לא דקדק בדברי הקדמונים בפירוש פוטיתא ולא הבין אותם, ולפ"ז לא יספיק במה שכתב בעל מגילת אסתר כי טעם הלקותו ארבע על פוטיתא היא מפני היותו גוף מורכב מארבעה מינין, אמנם במה שכתב שטעם הלקותו שתים במבשל בעצי אשרה על עברו בשני איסורין, אחד שנהנה ממנה, ואחד משום לא תביא תועבה אל ביתך שפירושו אף בלא הנאה, נתישבה גם קושיא זו דלפ"ז אינו דומה לפוטיתא דאביי כפי פירש"י והרמב"ן בכוונת פירוש הקדמונים ודוק:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ושנו בספרא מכאן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות וכו' והרב עצמו זכר לנו הברייתא במצוה ב' מלא תעשה עכ"ל, כתב ע"ז בעל מגילת אסתר וז"ל ומה שהביא עוד ממה שאמר בספרא שהעושה ע"ז לעצמו לוקה שתים ושגם הרב כתבו גם בזה מבורר שהוא עושה שני איסורין אחד בעשותו הע"א בידו ואפי' עשאה לזולתו ואחד משום שקנה ע"ז והושיבה אצלו ואפילו עשאה לו זולתו וכן פירש הרב בלאו ג' בסמ"ק שלו עכ"ל. ובהגיעי בס"ד למצות ל"ת ג' אכתוב בזה:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ושנינו בסנהדרין הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו כו' וכן הדין במלקיות כו' עכ"ל, כתב ע"ז בעל מגילת אסתר וז"ל ומה שהביא עוד מענין הבא על כלתו שהקשו בגמ' לחייבו שלש ואמר שכן יהיה הדין ג"כ במלקיות, התם נמי הרי שמות מחולקים ומן הדין היה לחייבו שלש לולא שהכתוב קרא כלתו ואשת בנו אחת באמרו המיעוט הזה של תיבת היא עכ"ל. ותדע שכן שע"כ כלתו ואשת בנו שני שמות הן שהרי בכריתות (דף ד') לר"י אוכל חלב מוקדשין לוקה שתים משום שלדעתו באו שני לאוין בחלב מוקדשין כמבואר שם, ואר"א מודה היה ר"י לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת, וטעמא בעי באמת מ"ט דר"י דמודה לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת, דבשלמא ר' ישמעאל דס"ל באוכל חלב שור וכשב ועז שחייב על כל אחת ואחת ומודה לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת מפרש בגמרא טעמיה משום דלא מייחד לאויה כעריות, ופירש"י שם דלא בא בחלב שור וכשב ועז לאו מיוחד כמו שבא בעריות לאו מיוחד בכל שם ושם, משא"כ בחלב שור וכשב ועז שכולם עטופים על לאו אחד, אלא לר"י דס"ל דבאו בחלב מוקדשין שני לאוים מיוחדים מאי טעמיה דאינו מביא אלא חטאת אחת, וע"כ צ"ל משום דלא באו בחלב שמות מחולקים כמו בעריות דכל ערוה וערוה יש לה שם מיוחד משא"כ שני לאוין דחלב מוקדשין באו בשם אחד שהוא חלב, ואי ס"ד דכלתו ואשת בנו לאו שני שמות הן היכי ס"ד דהש"x לחייבו שתי חטאות משום כלתו ומשום אשת בנו הלא אינם מביאין שתי חטאות אלא על שמות מוחלקין כמו שהוכחתי א"ו דשני שמות הן ודוק, וכבר כתבתי דלוקין דתני בחלב מוקדשין לאו דוקא אלא איסורי לאוין קחשיב כנ"ל ודוק: