מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים ח:ג

כתב ע"ז הרמב"ן וז"ל גם בה"ג הורה כן, ואני לא באתי לידי המדה וכו' והרב עצמו (ר"ל רבינו הרמב"ם) אינו אומר כן וכו' וכ"כ רש"י ז"ל וכו', ופירש הרב (ר"ל רש"י) ואע"ג דוידוי בעלמא הוא ואינו לאו הא נפקא לן ביה באיסור לאו בפרק הערל עכ"ל הרמב"ן ז"ל, והרב בעל מגילת אסתר לא עצר כח ליישב שתי קושיות הללו שהקשה הרמב"ן, עד שסיים בזה"ל וה' יודע הצער שנצטערתי להיות משען ומשענה אל הרב בזה המקום ויגעתי ולא מצאתי ופני אל אחלה יגלה לי עמוקות מני חושך לדעת על מה אדני ראיותיו הטבעו, כי ידעתי לא דבר רק הוא עכ"ל. ואשר חנני אלהים בזה הוא, ותחילה אביא ראיה שאין עליה תשובה שמגמרא דפסחים (דף כ"ד.) מוכרח סברת רבינו ובה"ג שכל אלו הדברים אשר צותה עלינו התורה שננקה את נפשותינו כשנאמר בפינו לא עשינו כך וכך הם כולם מניעות גמורות, והוא דרב פפא מביא אליבא דריב"ל לכל איסורין שבתורה שכשם שהם אסורין באכילה ה"נ אסורין בהנאה מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף שאין ת"ל לא יאכל מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפקא ליה מק"ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא בשר קודש חמור לא כ"ש, וכ"ת אין מזהירין מן הדין היקשא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וגו' מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו ת"ע לכל איסורין שבתורה ואם אינו ענין לאכילה ת"ע להנאה, ואי ס"ד שכל אשר צותה עלינו התורה שננקה את נפשותינו לא עשינו כך וכך אינם מניעות גמורות אלא שלילות תקשי היכי מצי ר"פ ללמוד מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה באם אינו ענין, דלמא לעולם כל איסורין שבתורה מותרין בהנאה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל איצטריך לגופו, וא"ל דלגופו לא איצטריך דילפינן מהיקשא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' תינח אכילה איכא למילף בהיקשא או מגופו דקרא דקדש בהדיא כתיב בהאי קרא כמ"ש תוס' שם בד"ה היקשא הוא אלא הנאה בקדשים שנטמאו מנליה, ואי בהיקשא למעשר שני ומעשר אסור בהנאה מדכתיב לא בערתי ממנו בטמא והוא איסור הנאה שאסור אפי' להסיק תחת תבשילו אכתי דלמא איצטריך והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לאסור הנאה בקדשים שנטמאו בלאו גמור, ועיין בתוס' בד"ה היקשא הוא, שכתבו בתירוצם וז"ל דצריך היקשא משום איסור הנאה וכו' דבפ"ק דשבת לא ילפינן איסור הנאה בשמן קודש שנטמא אלא ממעשר הרי מבואר דליכא שום לימוד אחר דקדשים שנטמאו אסורים בהנאה אלא מוהבשר דמלא בערתי ממנו בטמא לענין הנאה אינו לאו גמור כשיטת הרמב"ן א"ו שכל אשר צותה עלינו התורה שננקה את נפשותינו לומר בפינו לא עשינו כך וכך כולם מניעות ואזהרות גמורות, וא"כ מאחר שצותה עלינו התורה לנקות את נפשותינו לומר לא בערתי ממנו בטמא שהוא ג"כ שלא הסיק תחת תבשילו ש"מ שהיא אזהרה גמורה ולאו גמור וא"כ לא איצטריך קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לאיסור הנאה בקדשים שנטמאו בלאו גמור, דזה יש ללמוד בהיקשא ממעשר הקל שנאמר בו לא בערתי ממנו בטמא שלא הסיק תחת תבשילו וא"כ הוא לאו גמור מאחר שצותה עליו התורה לנקות נפשו מזה ואייתר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באם אינו ענין לגופו ת"ע לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה ותו לא מידי ודוק היטב: ובזה לא יספיק מה שכתב רש"י והביאו הרמב"ן וז"ל ואע"ג דוידוי בעלמא הוא ואינו לאו הא נפקא לן ביה באיסור לאו בפרק הערל, דבפרק הערל נפקא לן איסור לאו באכילה, אבל איסור הנאה לא ידעינן במעשר שני שנטמא אלא מהוידוי לא בערתי ממנו בטמא ואי ס"ד דמהוידוי לא שמעינן לאו גמור תקשי כנ"ל, א"ו דגם מהוידוי שמעינן שהוא לאו גמור כנ"ל ודוק: וגם א"ל דגם הנאה במעשר שני שנטמא שמעינן מלא תוכל לאכול בשעריך דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע דהא רב פפא קאי לתרוצי אליבא דריב"ל דלית ליה כל מקום שנאמר אכילה דאף הנאה במשמע כמו שאמר הש"ס בסוף דף כ"ג, דאי ס"ל לא הוה צריך לילפותא דרב פפא דתיפוק ליה מלא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה כמו שהקשה הש"ס לעיל ותיפוק ליה מלא יאכל, ומשני לא יאכל איסור אכילה משמע ליה ואיסור הנאה לא משמע ליה ודוק: גם קשיא לי טובא, לפי הבנת הרמב"ן דהלאו דאוכל מעשר שני בטומאת עצמו נפקא מלא תוכל לאכול בשעריך וקאמר רחמנא ההוא דאמרי לך התם בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול, א"כ בלאו הזה דלא תוכל לאכול בשעריך כלולים ב' לאוין שלא יאכל חוץ לחומה ושלא יאכל בטומאת עצמו, והיכי קאמר דהאוכל מעשר שני בטומאת עצמן לוקה, והא הוי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך לאו שבכללות מהמין הראשון שהביא הרמב"ן בשורש התשיעי שהוא כולל דברים רבים אין ענינם וטעם איסורן שוה כלאו דלא תאכלו על הדם דלכ"ע אין לוקין על לאו שבכללות כזה, וגם על לאו דחוץ לחומה לא ה"ל ללקות שהוא יוצא ג"כ מלאו זה דלא תוכל לאכול בשעריך ודוק: ואין ליישב זה דעל כרחך גילה לנו הכתוב דלוקין על לאו שבכללות הזה דלא תוכל, כדקאמר הש"ס במכות (דף י"ח.) אלא אמר רבא מכדי כתיב והבאתם שמה ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם מיהדר מיפרש בהו רחמנא למה לי, אלא ליחודי לאוי בכל חד וחד, ומדפרט הכתוב ליחודי לאוי לכל חד וחד ש"מ דלוקין על לאו זה דלא תוכל לאכול דאי אין לוקין למאי נפקא מיניה פרט הכתוב ליחודי לאוי כיון דאין לוקין אין נפקא מיניה אם הלאו מיוחד בכל אחד או שהם כלולים בלאו אחד, דא"כ הדרא שם קושית הש"ס לדוכתא והא אנן תנן אלו הן הלוקין, ולא תתישב השתא בתירוצו של רבא אלא קרא יתירא מכדי כתיב, בין לפירש"י שם בין לפירוש התוס' שם דבאם אינו ענין לחוץ לחומה תנהו ענין לדבר אחר כמו שפירש"י או כמו שפירשו התוס' ש"מ ליחודי לאוי בכל חד וחד, כלומר לכתוב לא תוכל לאוכלם ואזהרה מצינו כדסלקא דעתין עד השתא דמוקמינן איסור חוץ לחומה בכל חד מק"ו דמעשר ועיקר הלאו דבכל חד וחד למלקות בדבר חדש הוא דקאתי בכל חד והשתא דחזר ומפרש בכולהו ליחודי לאו בכל חד וחד כלומר לגלויי לן מלקות באיסור דחוץ לחומה בכל חד וחד וכו', ופשיטא לפירוש ר"י דמפרש דאהני הייתור לגלויי לן דעל כל איסורין שאנו שומעין בכולן מק"ו הללו שבכולן יש חיוב מלקות, דמנלן כל זה דלמא איצטריך למיפרט בהו וליחודי לאוי היינו כדי לגלויי דלוקין על לא תוכל לאכול בשעריך אע"ג דכלולים בו ב' לאוין שאין ענינם וטעם איסורן שוה והוי לאו שבכללות מן המין הא' שכתב הרמב"ן דבלאו שבכללות כזה כ"ע מודו שאין לוקין עליו דאפ"ה לוקין על לאו זה, והשתא לא מיתרצא במה שכתב רש"י שם בד"ה קרא יתירא הוא, וז"ל האי קרא דלא תוכל לאכול דקא מני לכולהו בגויה דמכדי כתיב לעיל מיניה והבאתם שמה וכולהו בהאי קרא כתיבי לכתוב בתריה לא תוכל לאכלם בשעריך אם על חוץ לחומה בא להזהיר ולאו שבכללות לא הו' כיון דעל כולהו קאי הוי לאו על כל חד וחד וכו', דמאי הוה דקאי אכל חד וחד אכתי כיון דהלאו עצמו שהוא לא תוכל לאכול בשעריך הוי לאו שבכללות שבו כלולים ב' איסורים חוץ לחומה ושלא לאכול בטומאת עצמן והשתא קאי הלאו שבכללות אכל חד וחד ומהראוי שלא ללקות כיון דהלאו עצמו דקאי אכל חד וחד הוא לאו שבכללות, והרי אפילו אלו לא הוה כתיב לאו כזה אלא על דבר אחד לא היו לוקים על לאו כזה מכ"ש על עטופים הרבה על לאו אחד, דנהי דיהבינן להו שיטתייהו דאין זה לאו שבכללות כיון דאיסורים מפורשים והוי כאלו כתיב הלאו אצל כל חד וחד, אכתי כיון דהלאו עצמו הוא כלול בו ב' איסורין והוה לאו שבכללות אע"ג דהוה כאלו כתיב אצל כל חד וחד אין ראוי ללקות עליו, וא"כ אם נישב כנ"ל דמדהדר פרט בהו ליחודי לאוי ידעינן דלוקין על לאו שבכללות זה, תיהדר קושית הש"ס לדוכתא כנ"ל דהשתא מנלן כל מה דמשני הש"ס לפירש"י ותוס' ודוק: ומיהו יש ליישב קושיא זו ע"פ מה שהקשו התוס' שם על פירושם וז"ל וא"ת מעשר גופיה אמאי הדר ופרט ביה, וא"כ י"ל מדפרט במעשר גופיה הוא דידעינן דלוקין על לאו שבכללות זה דהוא לא תוכל לאכלם בשעריך, וכולהו הוה גמרינן ממעשר בהיקשא שהקישם הכתוב בקרא דוהבאתם שמה ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם דקא מני לכלהו בגויה, ואע"ג דאין יתור בכתוב דוהבאתם אפ"ה ילפינן היקשא אף בלא שום יתור כדמשמע בתוס' סוכה (דף ל"א) בד"ה ור"י סבר לא מקשינן וכו' בא"ד שם וז"ל ואפילו לר' יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח ומופנה כדאמרינן התם מ"מ בהיקשא מודה וכו', הרי מבואר דילפינן היקשא אע"ג דלא מוכח ומופנה, וא"כ מיהדר ומיפרט לכולהו בלאו דלא תוכל לאכלם למה לי אלא ליחודי לאוי וכדשני הש"ס כמו שפירש"י ותוס' כל אחד ואחד לפי שיטתו ודוק היטב: וזה דלא כמו שתירצו התוס' שם על קושית וא"ת ומעשר גופיה אמאי הדר ופרט, אמנם אי הוה מפרשינן דהלאו דלא יאכל מעשר שני בטומאת עצמן נפקא מוידוי מעשר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שהוא טמא ואני טהור ולא ילפינן מדרשא דלא תוכל לאכול בשעריך דדרשינן דקאמר רחמנא ההוא דאמרי לך בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול, אלא דאינו לוקה אוכל מע"ש בטומאת עצמן אלא בירושלים וכמ"ש רבינו במס' מכות בפי' המשניות שלו, והביאו הרב בעל כ"מ בריש פ"ג מהל' מע"ש, וכתב הרב בעל מגילת אסתר שרבינו מפרש הא דקאמר ר"ש והיכן מוזהר על אכילתו ויהיה פירושו ובאיזה מקום הוא מוזהר על אכילתו בטומאה ולא באיזה לאו, הוה ניחא דהשתא לא תוכל לאכול בשעריך לא הוה לאו שבכללות מהמין הראשון, דהא דדרשינן דקאמר רחמנא ההוא דאמר לך בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול לא אתי להזהיר שלא לאכול בטומאת עצמן דזה כבר ידעינן מוידוי מעשר לא בערתי ממנו בטמא, ולא אתי אלא לגלויי באיזה מקום הוא לוקה על לאו דוידוי מעשר, וא"כ לא הוה לאו שבכללות וכמ"ש בשורש השני ע"ש ודוק היטב: גם לפי מה שבארתי בשורש השני בישוב מה שקשה משיטה זו דמכות (דף י"ז) על שיטת הרב המגיד שכתב בפ' שני מהל' מאכלות אסורות וז"ל ודע שאין לתמוה על מה שאמרו שאזהרת בהמה טמאה שיש לה ב' סימני טומאה בא מק"ו והלא אין מזהירין ועונשין מה"ד, לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא בק"ו, דא"כ מאי פריך על דרשת ר"ש וכי מזהירין מה"ד והלא התם כל האיסורין באו באיסור עשה כמו שפירש"י שם דף הנ"ל בד"ה לפני זריקה ובד"ה לאחר זריקה וכן כתבו התוס' שם באמצע ד"ה איסור בעלמא, תירצתי שם דכל זה לשיטת רבא דס"ל דאפילו היכא דלא הוה הק"ו אלא גילוי מלתא בעלמא אין מזהירין מן הדין, משא"כ להנך אמוראי שהכרחתי שם דקיימי בשיטת אביי דהיכא דק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא מזהירין מן הדין, באמת מעיקרא ליכא כאן קושיא על דרשת ר"ש וכי מזהירין מן הדין כיון דהאיסורים באו באיסור עשה כמו שפי' רש"י שפיר מייתינן בק"ו האזהרה וכמו שכתב הרב המגיד, ע"ש שהארכתי בדברים ישרים ונכונים מאד, גם כן ניחא דלעולם האזהרה לאוכל מעשר שני בטומאת עצמן נפקא מלא תוכל לאכול בשעריך, ואע"ג דהוה לאו שבכללות לוקה עליו, דמדהדר ופרט לכולהו ליחודי בהו לאוי ש"מ דלוקין על לאו שבכללות זה שהוא לא תוכל לאכלם, ולשיטה זו לא קשיא א"כ היאך מיתרצא קושית הש"ס והא אנן אלו הלוקין תנן כנ"ל, דקושיא זו מעיקרא לא קשיא כלל לשיטה זו, דבאמת מזהירין מן הדין, כיון שכבר באו האיסורין באיסור עשה ודוק היטב. ולפ"ז י"ל הני תרי סוגיי דלכאורה סתרי אהדדי, דמסוגיא דיבמות (דף ע"ג) מוכח דאין ללמוד מוידוי מעשר שום מניעה כמו שהכריח הרמב"ן, ומסוגיא דפסחים (דף כ"ד) מוכח דשפיר ילפינן מוידוי מעשר שכל מה שצותה עלינו התורה לנקות נפשותינו שלא עשינו כך וכך הם כולן מניעות ואזהרות גמורות כמו שהוכחתי בראיה ברורה, די"ל דשיטה דיבמות אזלא לשיטת הנך אמוראי דס"ל דכל היכא דהק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שפיר מזהירין מן הדין, וא"כ קושית הגמ' במכות והא אנן אלו הן הלוקין תנן מעיקרא לא קשיא מידי כנ"ל, וא"כ שפיר י"ל דלא גמרינן מוידוי שום אזהרה כשיטת הרמב"ן, ואזהרה לאוכל מע"ש בטומאת עצמו נפקא מלא תוכל לאכול בשעריך, והא דקשיא א"כ הוה לא תוכל לאו שבכללות כנ"ל, יש ליישב דמדהדר פרט הכתוב בכולהו ליחודי לאוי ש"מ דלוקין על לאו שבכללות זה כנ"ל ודוק, וסוגיא דפסחים אזלא לשיטת רבא דס"ל אין עונשין מן הדין אע"ג דלא הוי הק"ו אלא גילוי מילתא בעלמא, וא"כ קשיא קושית הש"ס דמכות והא אנן אלו הן הלוקין תנן, ולפ"ז ע"כ צ"ל דנפקא אזהרה לאוכל מעשר שני בטומאת עצמו מוידוי מעשר מלא בערתי ממנו בטמא כנ"ל, דא"א לומר דנפקא מלא תוכל לאכול בשעריך, דתקשי א"כ תהוי לא תוכל לאכול בשעריך לאו שבכללות מהמין הראשון שכתב הרמב"ן כנ"ל, ולשיטה זו ליכא לתרוצי דמדפרט הכתוב לכולהו ליחודי לאוי שמעינן דלוקין על לאו שבכללות הזה דלא תוכל לאכול בשעריך, דא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא והא אנן אלו הן הלוקין תנן כנ"ל, א"ו דאזהרה לאוכל מעשר שני בטומאת עצמו נפקא מוידוי מעשר כנ"ל, ולא ילפינן מדרשא דבשעריך דקאמר רחמנא ההיא דאמרי לך התם בשעריך תאכלו הכא לא תיכול, אלא דאין לוקין על לאו היוצא מוידוי מעשר שני לאוכל בטומאת עצמו אלא בירושלים כמו שפירש רבינו הרמב"ם בפי' המשניות במס' מכות, ובאמת הפירוש דהיכן מוזהר על אכילתו דקאמר ר"ש, באיזו מקום הוזהר על אכילתו, ולא באיזה לאו כמו שפירש בעל ס' מגילת אסתר, וא"כ השתא לא הוי לא תוכל לאכול בשעריך לאו שבכללות כנ"ל ודוק היטב: אמנם כ"ז לא יכון לשיטת רבינו הרמב"ם, דכבר בררתי בשורש השני, שרבינו הרמב"ם קאי בשיטת הרב המגיד דכל שבא האיסור באיסור עשה, אפשר ללאו שלהן לבא בק"ו, ואפ"ה ס"ל שיש ללמוד מניעות ואזהרות מוידוי מעשר: והנה ראיתי לרב מהרש"א ביבמות (דף ע"ג:) שכתב בד"ה והיכן מוזהר על אכילתו, וז"ל ומיהו בעיקר כבר תירצה רש"י התם בפרק כל שעה דלא בערתי אינו לאו אלא וידוי בעלמא הוא ונפקא ליה איסור לאו בפרק הערל מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך עכ"ל, ור"ל הא דקאמר התם ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי וגו' אהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך סמך, וכן נראה מדברי סמ"ג לאוין סימן רס"ד, אבל מדברי הרמב"ם בפ"ג דהל' מעשר שני משמע דלוקין על לאו דלא בערתי ולא אכלתי באוני אע"פ שאינן אלא לשון וידוי וכנראה מדברי התוס', ועוד נראה לומר דמלא בערתי אי נמי דאתי ללאו היינו לבער בטומאה אבל לאכול בטומאה לא שמעינן מיניה אלא מלא תוכל לאכול בשעריך כדמשמע הכא לא בערתי וגו' והיכן מוזהר על אכילתו, והשתא נוכל לומר דהתם דבעי לאתויי איסור הנאה לקודש ממעשר וכמ"ש התוס' שם וכו' מש"ה מייתי התם מלא בערתי דהיינו לאו לאיסור הנאה של ביעור במעשר ואתיא קודש מינה בק"ו או בהיקשא ואייתר לן והבשר אשר יגע וגו' לכל איסורין שבתורה כדאמר התם עכ"ל מהרש"א. והנה סובר להשוות הסוגיות דיבמות ודפסחים, דהסוגיא דפסחים דס"ל דמלא בערתי שמעינן לאו היינו לענין איסור הנאה דביעור במעשר, וסוגיא דיבמות דמהדר לאשכוחי לאו לאוכל מעשר שני בטומאת עצמו, היינו לענין איסור אכילה, אבל לענין איסור הנאה של ביעור במעשר גם הסוגיא דיבמות מודה דשפיר שמעינן הלאו מלא בערתי. ואינני יודע היאך יכול להשוותן, דא"כ דגם הסוגיא דיבמות מודה דלענין איסור הנאה של ביעור במעשר שפיר שמעינן הלאו מלא בערתי, תקשי א"כ אמאי אין לוקין על לאו דלא בערתי לענין איסור הנאה, דהרי בהדיא משמע בסוגיא דיבמות דאין לוקין על איסור הנאה דביעור, דקאמר התם ואסור לבער מהן בטומאה והאוכל בטומאת עצמן לוקה, הרי דגבי הבערה בטומאה לא הזכיר אלא לשון אסור לבער בטומאה, וגבי אכילה בטומאת עצמו הזכיר דלוקה: אמנם הנראה לי להשוות הסוגיא ושיבואו דברי רבינו על נכון הוא דודאי גם הסוגיא דיבמות ס"ל דשפיר שמעינן אזהרה מוידוי מעשר דלא בערתי ממנו בטמא בין לאיסור הנאה של ביעור במעשר שנטמא, בין לאיסור אכילה כדמשמע לישנא דר"ש דקאמר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא דלשון הזה משמע על אכילה בטומאת הגוף וטומאת עצמו, וכמו שהוסיף רבינו לבאר במצות ל"ת ק"ג וז"ל הזהירנו מאכול מעשר שני בטומאה והאזהרה ממנו לא בערתי ממנו בטמא, ובאה הקבלה בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא, הרי שביאר שבאה בקבלה בלא בערתי ממנו בטמא שמתודה על טומאת הגוף וטומאת עצמו כמשמעות בין שאני טמא והוא טהור וכו', ומאחר שצותה התורה לנקות נפשותינו מזה לומר בפינו עשינו לא עשינו כך וכך שמעינן שהמה כולם מניעות גמורות כמו שהוכחתי מסוגיא דפסחים, והא דמהדר הש"ס דיבמות לאשכוחי אזהרה מיוחדת לאכילה, הוא משום דבעינן למימר קמן, דאע"ג דשמעינן לאו מלא בערתי ממנו בטמא לאיסור הנאה של ביעור במעשר טמא, אפ"ה אינו לוקה עליו במדאיצטריך והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ומהאי מדאיצטריך נמי יש למעט גם אוכל מעשר שני בטומאת עצמו, ולכך מהדר לאשכוחי לאו יתירא לאכילה לאגמורן דאוכל מעשר שני בטומאת עצמו אינו ממועט במדאיצטריך ממלקות והוא דהסוגיא דפסחים אזלא לריב"ל דס"ל לא יאכל איסור אכילה משמע ואיסור הנאה לא משמע, וגם ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, וא"כ ליכא למילף מלא יאכל לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה, וגם באותו דלכלב תשליכון אין ללמוד לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה, דאיצטריך לחולין שנשחטו בעזרה כמבואר בגמ' דפסחים הנ"ל (דף כ"ג:) משא"כ למ"ד לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וגם למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ילפינן לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה מלא יאכל, ומאותו דלכלב תשליכון תקשי והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף למה לי כקושית רב פפא דלגופיה לא איצטריך דיש ללמוד איסור אכילה ואיסור הנאה בהיקשא ממעשר שני כדקאמר הש"ס ולמ"ד לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע יש ללמוד אפילו בלא היקשא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, דקדש כתיב בהדיא בהאי קרא והוא ובכורות צאנך וגו' כמ"ש התוס' בד"ה היקשא הוא, דאסור בהנאה ובאכילה דלא תוכל לאכול כתיב ואכילה אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ודוק: וגם לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה באם אינו ענין לא איצטריך דילפינן מלא יאכל ומאותו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ונראה לי דמכאן הוציאו מסוגיא דיבמות דעל הבערה בשמן של מעשר שני טמא אינו לוקה, דהוקשה להם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל למה לי כקושיתי הנ"ל דסוגיא דיבמות ס"ל לא יאכל איסור אכילה ואיסור הנאה במשמע, או ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואייתר אותו דלכלב תשליכון לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה, והוה ניחא להסוגיא דיבמות למימר דכתב רחמנא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לאגמורן במדאיצטריך דאין לוקין על הבערה בטומאה, ואי לוקין על הבערה בטומאה דמעשר שני א"כ תקשי והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ל"ל הא יש ללמוד ממעשר בהיקשא דאסור אפילו בהנאה, ולמ"ד לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה יש ללמוד אפילו בלא היקשא כנ"ל, א"ו דשם ר"ל במעשר שני אין לוקין על איסור הנאה, ולכך איצטריך בבשר קודש קרא יתירא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, לאגמורן דבקדשים לוקין על איסור הנאה, ודוק: אלא דע"ז תקשי א"כ מכח מדאיצטריך הנ"ל הוה לן ללמוד דאפילו על אכילת מעשר שני בטומאת עצמו שלא ילקה דהא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והוה לן למימר מדאיצטריך לא יאכל בבשר קודש שנטמא ש"מ דגם על אכילת מעשר שני בטומאת עצמו אינו לוקה כנ"ל, ולכך מהדר הש"ס ביבמות לאשכוחי באוכל מעשר שני בטומאת עצמן קרא יתירא ללאו מיוחד, לאגמורן דלא נמעט במדאיצטריך הנ"ל אוכל מעשר שני בטומאת עצמו ממלקות, דאי ממועט גם אוכל מעשר שני בטומאה ממלקות לאו יתירא דכתב רחמנא למה לי. ופשיטא למ"ש רבינו בפי' המשניות במכות דהא דדרשינן בשעריך תאכלנו דאמרי לך התם הכא לא תיכול בא בפירוש מקובל דאתי לאגמורן דאינו לוקה על מעשר שני שאכל בטומאת עצמן אלא באוכלן בירושלים דניחא טפי דמבואר מפי הקבלה דלוקין על אכילת מעשר שני בטומאת עצמן, אלא שאין לוקין אם אוכלן חוץ לירושלים, ודוק: והנה רבינו הרמב"ם פסק בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ו כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וגם בפ' ב' מהל' שחיטה פסק דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ובחידושי להלכות שחיטה ישבתי כל מה שיש לדקדק בזה בדברים ברורים ונכוחים מאוד, וכיון שכן שפסק דלא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, ופסק דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, וא"כ אייתר והבשר אשר יגע בכל טמא לאגמורן במדאיצטריך דאין לוקין על הבערה בשמן של מעשר שני שנטמא, אע"ג דשמעינן שפיר האזהרה מוידוי מעשר כנ"ל וא"כ יפה פסק דמוידוי מעשר יש ללמוד האזהרות כמו שהוכחתי מסוגיא דפסחים בראיה שאין עליה תשובה, וגם יפה פסק דאין לוקין על איסור הנאה דביעור בשמן של מעשר שני משום דאיתמעט ממלקות במדאיצטריך והבשר אשר יגע בכל טמא ודוק היטב: אמנם בחידושי להלכות מעשר שני הקשיתי על מ"ש רבינו בריש פ"ג שאינו לוקה על אכילת מעשר שני בטומאה אלא במקום אכילתו אבל אם אכלו חוץ לירושלים מכין אותו מכות מרדות, והביא הרב בעל כ"מ לשון רבינו בפירוש המשניות שכתב וז"ל אינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאמר בכאן לא תוכל לאכול בשעריך ובאה הקבלה ג"כ בזה לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתוכל לאכול בכור בטומאה בשעריך עכ"ל. ומדכתב תנאי זה באוכל מעשר בטומאה שאינו חייב מלקות עד שיאכל בטומאה בירושלים, ולא כתב התנאי הזה באוכל קדשים בטומאת הגוף או בטומאת בשר שאינו חייב מלקות עד שיאכל במקום אכילתו, משמע דבקדשים שאכלן בטומאת הגוף או בטומאת בשר חייב בכ"מ, א"כ מאי קאמר ר"פ בפסחים (דף כ"ד) אלא מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף שאין ת"ל לא יאכל אם א"ע לגופו דהא נפקא מק"ו ממעשר הקל או מהיקשא וכו', הא איצטריך לא יאכל בבשר קדש שנטמא לגופו, דאי מק"ו ממעשר הקל או מהיקשא הייתי אומר מה מעשר אינו לוקה אלא במקום אכילתו אף קדשים אין חייב על אכילתן בטומאה אלא במקום אכילתן, לכך כתב רחמנא בבשר קדש לא יאכל דלילקי אפי' אוכל בטומאה שלא במקום אכילתן. ותירצתי דבאמת הא דכתב הרמב"ם דאינו חייב על אכילת מעשר בטומאה מלקות אלא אם אכלן בטומאה במקום אכילתן היינו לפום מה דפסק כמ"ד לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וא"כ ילפינן לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה מלא יאכל וא"כ אייתר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דלגופא לא איצטריך דיש ללמוד בק"ו ממעשר או בהיקשא ולכל איסורין שבתורה נמי לא איצטריך, וע"כ צ"ל במדאיצטריך והבשר אשר יגע וגו' לא יאכל, דע"כ אין חייב על אכילת מעשר שני בטומאה מלקות אלא במקום אכילתן, משא"כ ר"פ דקאמר הכי היינו לריב"ל דס"ל לא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע, וס"ל נמי חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וא"כ לא ידעינן בכל האיסורין שבתורה שאסורין בהנאה לא מלא יאכל ולא מאותו דלכלב תשליכון אותו, ומסתבר ליה לאוקמי והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באם אינו ענין לכל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה מלומר במדאיצטריך הנ"ל דאינו חייב על אכילת מעשר בטומאה מלקות אלא באוכל במקום אכילתן דהיינו בירושלים ודוק: וא"כ לפ"ז א"א ליישב כמו שישבתי דידעינן דאינו לוקה על איסור הנאה דביעור מעשר שני בטומאה במדאיצטריך והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כנ"ל, דהא אפיקתיה המדאיצטריך לאגמורן דאינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה אלא במקום אכילתן דהיינו בירושלים ודוק: לכן מה שנ"ל ליישב שיטת הרמב"ם הוא דאחר שהוכחתי מסוגיא דפסחים בראיה שאין עליה תשובה דיש ללמוד האזהרה מוידוי מעשר, א"כ ש"מ דבא להם בפירוש מקובל דכל שצותה עלינו לנקות את נפשותינו לומר בפינו לא עשינו כך וכך דכולן מניעות ואזהרות, י"ל דהא דכתבה רחמנא אזהרות מיוחדות לאוכל מעשר שני בטומאת הגוף או בטומאת עצמו, היינו לאגמורן במדאיצטריך האזהרות המיוחודות לאכילת מעשר שני בטומאה דאינו לוקה על איסור הנאה של ביעור מעשר שני בטומאה, והיינו דקאמר ר"ש לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן מוזהר על אכילתו וכו' ר"ל דר"ש ס"ל דאין לוקין על איסור הנאה של ביעור מעשר בטומאה כדקאמר הש"ס התם ואסור לבער מהן בטומאה משמע אבל מלקות ליכא, ולזה קא מיבעיא ליה היכן מוזהר על אכילתו כי היכי דנדע במדאיצטריך האזהרות המיוחדות באכילה דאין לוקין על איסור הנאה של ביעור מעשר בטומאה ומסיק דבאו האזהרות מיוחדות בין בטומאת הגוף בין בטומאת עצמו, והשתא שפיר ידעינן במדאיצטריך דאין לוקין על איסור הנאה של ביעור מעשר בטומאה אע"ג דיש ללמוד האזהרה מהוידוי כאשר בא בפירוש מקובל כדמוכח מסוגיא דפסחים, ודוק היטב:

תו כתב הרמב"ן וכן בשלילות לא אכלתי באוני וכו' ואם כבר אכלו פטור וכו' עכ"ל. והנה רבינו הרמב"ם כתב בפ"ג מהל' מעשר שני הלכה ה' שבאמת האוכל מעשר שני באנינות לוקה, אמנם בלוקח כסות וכלים בכסף מעשר שני בין לחי בין למת לא כתב שלוקה אלא שיאכל כנגדן כמ"ש גם הרמב"ן עיין בהרמב"ם פ' הנ"ל הלכה י', והנראה לי מה שאינו חייב מלקות בלוקח כסות וכלים בין לחי בין למת אע"פ שיש ללמוד האזהרה מהוידוי לשיטת רבינו, היינו משום דאגמרן רחמנא במדאיצטריך האזהרות המיוחדות באכילת מעשר שני בטומאה שאין לוקין על איסור הנאה דביעור מעשר בטומאה כנ"ל גמרינן לכל איסורי הנאה במעשר שני מהתם שאין לוקין ולקיחת כסות וכלים איסור הנאה הוא ודוק:

תו כתב הרמב"ן וכן דרשו בזה שלילות כו' אע"פ ששלל עצמו מזה עכ"ל. הנה מה שהשיג ממה שאינו לוקה אם הפריש ולא בירך לא זכיתי להבין דבריו דלמה ילקה הא הוי לאו שאין בו מעשה, ושמא י"ל בדוחק דה"ק דלא לישתמיט שום תנא למימר אם הפריש ולא בירך דלוקה ונימא מאן תנא האי תנא דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקה עליו, והנראה לשיטת רבינו די"ל דזה דקתני במתני' והעתיקה רבינו ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו אינה אלא על דרך אסמכתא דהרי בברייתא בכיצד מברכין דריש ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו והרי נוסח הברכה אנשי כנסת הגדולה תקנוה, ועיין בפ"ה ממס' מעשר שני משנה י"א בתוי"ט שסיים בסוף ד"ה מלברכך ומלהזכיר שמך עליו וז"ל ואע"ג דמדרבנן היא ר"ל נוסח הברכה אסמכוה אקרא עכ"ל ודוק. בריך רחמנא דסייען: