מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים ח:ב

תו כתב הרמב"ן אבל הכתוב האחד שתפס עליו הרב בו ולא יהיה כקרח וכו' וכדרך אשר לא יעבד בו ולא יזרע וכו' ואם כן אינו אלא אסמכתא וכו' עכ"ל. והנה פשוט שכוונת הרמב"ן להכריח מדאמרו בגמרא דסנהדרין ראוי ליצטרע ולא אמרו לוקה בצרעת דאסמכתא בעלמא היא, דאי מדרש עיקר הוא למה לא אמרו לוקה בצרעת, דלפום מדרש תנחומא דדריש קרא כמו שהביא רבינו ראוי לומר לוקה בצרעת שהרי מפרש לקרא כאשר דבר ה' ביד משה לו, שענשו כאשר דבר ה' ביד משה לו שילקה בצרעת, ומאי לשון ראוי, א"ו דהש"ס ס"ל דאסמכתא בעלמא היא. ולענ"ד אין הוכחת הרמב"ן מוכרחת, די"ל דודאי כל החולק על הכהונה בודאי לוקה בצרעת כמבואר בקרא דכאשר דבר ביד משה לו כמו שדרש בתנחומא, והא דקאמר בגמרא ראוי ללקות היינו משום דהש"ס מיירי מכל המחזיק במחלוקת ומיירי אפי' במחלוקת שאינה על הכהונה, וזה בודאי רק דרך אסמכתא הוא, משום דפשטיה דקרא בחולק על הכהונה, (וכמו שכתב רבינו הרמב"ם וז"ל, ואע"פ שמצאנו להם לשון אחר בגמ' סנהדרין וכו' זה על צד אסמכתא לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת עכ"ל), ועל דעתי הא דקאמר רב אשי ראוי ליצטרע היינו דהוא פליג על מאי דקאמר התם אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וגו' כמשמעות רב אשי אמר, וע"ז אמר רב אשי אמר שאין ראוי לומר אפי' על דרך אסמכתא עובר בלאו כיון דאפי' בחולק על הכהונה שהוא פשטיה דקרא כמו שדרש בתנחומא הנ"ל לשיטת רבינו אינו לאו אלא שלילה לומר שלא יקרה לו כמו שקרה לקרח כלומר שיבלע וישרף אלא שילקה בצרעת ואף שאתה רוצה לסמוך לזה כל המחזיק במחלוקת אין ראוי לך להחמיר בכל מחזיקי מחלוקת יותר מחולק על הכהונה, לומר שהוא עובר בלאו, כיון שאף החולק על הכהונה אינו בלאו כמו שדרש בתנחומא הנ"ל, וראוי לומר כל המחזיק במחלוקת ראוי להצטרע כמו שבחולק על הכהונה אינו עובר בלאו אלא לוקה בצרעת משום שכאשר דבר ביד משה לו פירוש שילקה בצרעת, ולפ"ז לא יהיה כקרח אינו אלא שלילה ולא לאו כנ"ל, א"כ בשאר מחזיק במחלוקת ראוי לומר שראוי ללקות בצרעת ע"ד אסמכתא ודוק היטב: והנני מוסיף בה דברים, דלענ"ד י"ל דהא דקאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, לאו בדרך אסמכתא קאמר אלא לאו גמור קאמר מעיקר דרשא, והוא דהכי איתא התם ויקם משה וילך אל דתן ואבירם אמר ר"ל מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו רב אשי אמר ראוי ליצטרע וכו'. והנה יש לדקדק במאמר ריש לקיש דיליף שאין מחזיקין במחלוקת מדכתיב ויקם משה וילך וגו' כמשמעות לשונו מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, ומייתי ראיה מדאמר רב דיליף מקרא אחרינא דולא יהיה כקרח וכעדתו אתמהא, והנראה בזה הוא, די"ל בהא דכתיב ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וגו' וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי וגו', גם מה שכתב הרמב"ן דהדרש שבמדרש תנחומא הוא על דרך התוכחה והדרש באגדות נסמך על מלת ביד משה לו ואינו פשטיה דקרא ולא עיקר מדרשו שהרי ביד משה לשון תורה ברוב מקומות עכ"ל, על דעתי שלא הביאם לחז"ל לדרוש הדרש הזה שבתנחומא משום דקדוק מלת ביד אלא שהיה קשה להם המשך הפסוק דולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו, שכאשר דבר וגו' אינו מקושר יפה למה שקדם והוא ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר נדחקו בזה כל הפשטנים, ועיין בפי' החומש להרמב"ן, ומש"ה דרשו הדרש הזה שבתנחומא שלדרש הזה הפסוק מקושר יפה דה"ק קרא ולא יהיה כקרח וכעדתו, ר"ל שלא יקרה כמו שקרה לקרח ועדתו שנשרפו ושנבלעו אלא כאשר נעשה למשה בידו שנלקה בצרעת והיינו דקאמר כאשר דבר ה' ביד משה ר"ל שדבר ה' למשה הבא נא ידך בחיקך, ולפ"ז שפיר י"ל דהדרש שבתנחומא הוא מעיקר המדרש ולא על דרך האסמכתא ודוק: אמנם בתרגום יונתן בן עוזיאל לכאורה משמע כשיטת הרמב"ן שתופס לא יהיה כקרח וכעדתו ללאו ולא לשלילה, וגם דורש דרשת התנחומא, וז"ל התרגום הנ"ל, ולא יהיה גבר מתנטל למפלוג על עיסק כהונתא כקרח וככנישת סעדוי וסופיה להובדא ולא כמיתותא דקרח וככנישתא ביקידת אשא ובליעת ארעא אלהן למלקי בסגירותא היכמא דמליל ה' למשה שוי ידך בעיטפך ולקת ידיה בצורעא היכדין ימטא ליה עכ"ל, הרי מבואר דדריש לא יהיה כקרח וכעדתו ללאו והיינו דפירש ולא יהיה גבר מתנטל למפלוג על עיסק כהונתא כקרח וככנישת סעדני, ומפרש ג"כ דקרא מפרש עונשיה דחולק על הכהונה מכאשר דבר ה' ביד משה לו, והיינו דפירוש וסופיה להובדא ולא כמיתותא דקרח וכו' ודוק: והנראה בדעת רבינו שדחה הא דתרגום יונתן מהלכה הוא, דרבינו הרמב"ם מפרש דרב אשי פליג אדרב כמ"ש לעיל כדמשמע מלשון דקאמר אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו רב אשי אמר ראוי ליצטרע וכו', ולא קאמר אמר רב אשי וראוי ליצטרע וכו', כמפורסם בש"ס דכל מקום שאומר הש"ס פלוני אומר שזה פליג על תנא או אמורא שבא זכרו קודם וכמ"ש בעל הליכות עולם וז"ל, כ"מ שיש מחלוקת בין החכמים אומר הגמ' בחכם האחרון פלוני אמר שמקדים שמו לאמירתו ולא אומר אמר פלוני, וכלל זה יהיה שמור בידך שכ"מ שתמצא בגמ' פלוני אמר בידוע שהוא חולק, אמר פלוני בידוע שאינו חולק ולא בא אלא לסייע או להוסיף עכ"ל, וכ"כ הרשב"ם פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ב.) והרא"ש ספ"ק דקידושין, ולפ"ז ע"כ דחה רב אשי הא דתרגום יונתן מהלכה דאי ס"ד דהלכה כהתרגום הנ"ל א"כ אמאי פליג על רב דסמך כל המחזיק במחלוקת על דרך אסמכתא על לאו זה דולא יהיה כקרח וכעדתו הלא כי היכי דהוא עצמו ר"ל רב אשי סמך בדרך אסמכתא על כאשר דבר ה' ביד משה לו דכל המחזיק במחלוקת ראוי ליצטרע כן יש לסמוך מחזיק במחלוקת על לאו דלא יהיה כקרח וכעדתו, א"ו דרב אשי דחי הא דתרגום יונתן מהלכה וס"ל דולא יהיה כקרח וכעדתו אינו אלא שלילה ולא לאו, ולכך פליג על רב דקאמר כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו וה"ק ליה אע"פ שאתה רוצה להחמיר במחזיק במחלוקת ולדמותו כחולק על הכהונה, ולכך אתה מסמיך מחזיק במחלוקת על קרא דחולק על הכהונה, אין לך להחמיר יותר במחזיק במחלוקת מחולק על הכהונה ולומר כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, כיון דאף החולק על הכהונה אינו עובר בלאו דולא יהיה כקרח וכעדתו אינו לאו אלא שלילה כדרשת התנחומא, אלא מה שראוי לומר במחזיק במחלוקת לפום מה שאנו מדמין כל המחזיק במחלוקת לחולק על הכהונה היינו שראוי ליצטרע וכדרשת התנחומא ודוק: וכיון דרב אשי דחה הא דתרגום הנ"ל מהלכה ראוי לפסוק כרב אשי דהוא בתראה. ולפי דרכנו למדנו שממקום שבא הרמב"ן לסתור דברי רבינו אדרבא משם אתה מוצא ראיה לדברי רבינו כמ"ש ותו לא מידי:

תו כתב הרמב"ן וז"ל וענין השלילות צריך דקדוק ולא יתפשט כאשר הרב מרחיב בו וכו' שאינה חייבת מיתה בעבור עבדות עכ"ל. ומה שנראה בזה הוא, דיש הכרח דע"כ לא יומתו אבות על בנים לאו גמור הוא ולא שלילה, דאי שלילה תקשי לא יומתו לא יומתו תרי זימני דכתב רחמנא לאגמורן דאף לזכות פסולין הקרובין כדאיתא בסנהדרין (דף כ"ח) אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות, למה ליה תיפוק ליה מק"ו כמו שכתב הרב בעל כ"מ בפי"ג מהל' עדות בתירוצו שם על קושיא אחת, וז"ל ואדרבה אית לן למימר השתא לחובה דיש ידים מוכיחות דקושטא קאמרי דהא קרובים רחמי להדדי ואי לאו קושטא לא הוו מסהדי אפ"ה לא מהימני לזכות די"ל דמשקרי כדי להיטיב לקרובים לא כ"ש דלא מהימני עכ"ל, א"ו דלא יומתו אבות על בנים לאו גמור הוא שהיא אזהרה לב"ד שלא יקבלו עדות הקרובים ולכך איצטריך לא ימותו יתירא לאגמורן דב"ד שמקבלין עדות הקרובים לזכות נמי עוברין בלאו דאי מק"ו לא היו עוברין בלאו דאין מזהירין מן הדין. ואע"ג דאכתי קשיא מנליה להש"ס לאוקמי יומתו יתירא באם אינו ענין לחובה ת"ע לזכות, דלמא לחובה איצטריך לאגמורן דלאו גמור הוא דאי מחד יומתו הייתי אומר דאינו אלא שלילה, עכ"פ מוכח מסוגית הש"ס דקים להו דלא יומתו לאו גמור הוא, מדפריך אשכחן לחובה לזכות מנלן ומאי קושיא דלמא מק"ו כנ"ל, א"ו דקים ליה להש"ס דב"ד שמקבלין עדות הקרובים עוברים בלאו גמור, וע"ז פריך אשכחן לחובה לזכות מנלן דעוברים בלאו ומק"ו אין מזהירין, והואיל וזכינו לדין דקים ליה להש"ס דהב"ד עוברין כשמקבלין עדות הקרובים אינו מן הקושיא מנא להו לחכמים, דיש לומר דבא להם מפי השמועה, וכמ"ש רבינו הרמב"ם ברפי"ג מהל' עדות וז"ל הקרובים פסולין לעדות מן התורה שנאמר לא יומתו אבות על בנים מפי השמועה למדו שבכלל לאו זה שלא ימותו אבות בעדות בנים עכ"ל, כן י"ל שגם זה למדו מפי השמועה שהוא לאו גמור ולא שלילה ודוק: ואע"פ שהעליתי בשורש השני דהא דדריש הש"ס מאבות אבות תרי זימני קרובי האם סבירא ליה לרבינו דאינו אלא אסמכתא ולא דרשה גמורה היא מ"מ העליתי שם דיומתו יומתו תרי זימני דרשא גמורה היא ע"ש, ודברי בעל ספר מגילת אסתר בזה המה דברים שאין להם שחר:

תו כתב הרמב"ן וז"ל וכן בלא יקום עד אחד באיש וכו' עכ"ל. לכאורה קשיא מאי קא קשיא ליה מלא יקום עד אחד באיש דבודאי לא יקום עד אחד באיש א"א לומר בו שהוא שלילה דמהיכא תיסק אדעתין לדון בעד אחד אחר שכתוב ע"פ שנים עדים יקום דבר בין בנפשות בין בממון. ואפשר לומר דסד"א דאדם המוחזק לדיין בכשרות ומהימן ליה כבי תרי שיכול לדון על פיו בא הכתוב לשלול שאפי' אדם שהוא מוחזק בתכלית הכשרות אין לדון על פיו, ותבלין לזה תמצא בלשון רבינו שכתב בל"ת רפ"ח הזהיר הדיין שלא לחתוך הגדרים או לחייב ממון בעדות עד אחד ואפי' היה בתכלית הכשרות והוא אומרו לא יקום עד אחד באיש וכו'. אמנם כ"ז אינו מוכרח דמי יבא אחר גזירת המלך שגזר בתורתו ע"פ שנים עדים יקום דבר לדון בעד אחד אפי' שיהיה בתכלית הכשרות, וע"כ כי איצטריך לא יקום עד אחד באיש לאזהרה הוא דאיצטריך ולא לשלילה ורבינו שכתב בל"ת רפ"ח קושטא דמילתא קאמר ודוק:

שוב כתב הרמב"ן וז"ל אבל אין שלילות בתורה בלאו וכו' כי טמא הוא עכ"ל. וכתב ע"ז בעל מגילת אסתר וז"ל, ומ"ש עוד כי לדעתו אין שום לאו שלילות רק אותו שמפורש בו בפסוק הטעם, נ"ל כי זה א"א שהרי לא תצא כצאת העבדים הוא שלילות לפי מה שהבאנו מהתנחומא ואין שם טעם בפסוק, וכן ההיא דפרק קדשי קדשים היא שלילה בודאי למ"ד א"צ להבדיל וג"כ שם אין טעם בפסוק עכ"ל. ולא ידעתי מאי קאמר, דהרמב"ן דקאמר אין שלילות בתורה בלאו הנאמר בפני עצמה, באמת למ"ד לא יבדיל אינו שלילה קאמר דהלכתא כוותיה וכמו שפסק רבינו עצמו כהאי מ"ד דלא יבדיל אינו שלילה אלא לאו גמור ומהאי מ"ד דלא יבדיל אינו שלילה משמע כדברי הרמב"ן דהאי תנא דאינו מפרש שלא יבדיל הוא שלילה אלא מפרש שהוא לאו גמור איכא למימר שהוא משום טעם הרמב"ן. והנראה בזה הוא אחר שאבאר שיטת רש"י בזבחים (דף ס"ו.) שפירש על הא דקאמר הש"ס הכי השתא התם כיון דכתיב בעל הבור וכו' הכא מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לא יבדיל למה לי ש"מ א"צ להבדיל, וז"ל בד"ה מכדי כתיב בעולת העוף והקריבו ומינה נפקא לר"א בר"ש הבדלה בעולת העוף בהכל שוחטין ולא דרש ומלק והקטיר כדדרשינן לעיל מה הקטרה הראש בעצמו וכו' דתיפוק ליה הבדלה מהתם דהך סברא לית ליה שימלוק את כולן אלא דוקא רוב שנים ויליף לה מקראי, ואפי' רבנן דפליגי עליה התם עיקר הבדלה בעולה לא נפקא להו אלא מוהקריבו דמשמע חלק את זה מן החטאת, הילכך ע"כ ולא יבדיל האמור בחטאת למה לי כלומר מאי קאמר לן ש"מ א"צ להבדיל קאמר, הלכך נפקא לן העולה מוהקריבו דצריך להבדיל דהא חלק ביניהן, דאי אזהרה היא בחטאת שלא יבדיל היכי נפקא לן בעולה מוהקריבו דצריך להבדיל אינו מוזהר שלא להבדיל הוא דנפקא לן מחילוקו ולא שטעון הבדלה, האי למה לי כמו מאי היא עכ"ל. הנה מה שיש להקשות על פירוש זה דהא גופא קשיא דמנא ליה לר"א בר"ש לפרש לא יבדיל אין צריך להבדיל והקריבו חלק וכו' דעולת העוף טעון הבדלה דלמא באמת לא יבדיל אזהרה בחטאת שלא יבדיל, והקריבו חלק וכו' ללמדנו דבעולת העוף אינו מוזהר שלא להבדיל, וא"ל דס"ל לר"א בר"ש דכ"מ שיש לנו לפרש הלאו לשלילה מפרשינן לשלילה ולא לאזהרה, והכא יש לפרשו שלילה כמ"ש התוס' שם בד"ה אלא מעתה וכו' וז"ל, אבל הכא דמסברא ה"א דמבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דכי כתיב לא יבדיל אין צריך להבדיל קאמר עכ"ל, דא"כ קשה למה האריך הש"ס לומר אבל הכא מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב וכו' כיון דאין מכל זה הכרח דלא יבדיל אין צריך להבדיל ולא היה ליה למימר אלא הכי השתא התם כיון דכתיב בעל הבור עלויה הוא דרמי לכסויה אבל הכא יש לפרשו שלילה כמ"ש התוס', דבשלמא על תוס' ל"ק, די"ל דזה שפירשו התוס' אבל הכא דמסברא ה"א דמבדיל לפי שצריך לדם וכו' היינו בסברת המקשה אבל התרצן עדיפא משני ליה, משא"כ לשיטת רש"י קשה. ונ"ל פשוט וברור דאין זה קושיא די"ל שר"א בר"ש קיבל מרבו שלמדו מפי השמועה ממשה מסיני דהבדלה בעולת העוף נפקא מוהקריבו חלק בין חטאת העוף לעולת העוף, וכמו שרגיל רבינו הרמב"ם לפרש כן וכל חיבורו הגדול מלא מזה וכאשר השריש לנו בשורש הראשון ובהקדמתו לסדר זרעים בפירושו למשניות, והשתא יליף שפיר דע"כ לא יבדיל האמור בחטאת העוף ע"כ פירושו אין צריך להבדיל, דאל"כ איך יוציא לנו מוהקריבו חלק וכו' דעולת העוף טעון הבדלה כמו שבאה הקבלה דהבדלה בעולת העוף מוהקריבו חלק וכו' נפקא כנ"ל ודוק: ובזה מיושב מה שהאריך רש"י לומר ואפי' רבנן דפליגי עליה התם עיקר הבדלה בעולה לא נפקא להו אלא מוהקריבו דהוא שפת יתר, אמנם למה שפירשתי דבא זה מפי השמועה דהבדלה בעולת העוף נפקא מוהקריבו חלק ניחא, דלכאורה תקשי הא על דבר שבא מפי השמועה אין חולק כמו שהשריש לנו רבינו הרמב"ם בריש שורש השני, לכך מפרש רש"י דבאמת ע"ז דהבדלה בעולת העוף מוהקריבו נפקא לא פליגי ולא פליגי אלא אי כמשפט האמור בעולת העוף כמשפט חטאת העוף או כמשפט חטאת בהמה כדאיתא בחולין (דף כ"א) ומפלוגתא זו יוצא להם נפקותא בהבדלת העוף למר צריך שימלוק את כולן ולמר רוב שנים אבל בעיקר הבדלה דנפקא מקרא דוהקריבו אין חולק, ודוק: ובחידושי הלכות שלי למס' זבחים ישבתי שפת יתר זה ברש"י בענין אחר, ע"פ מה שהקשה הרשב"א בחולין (דף כ"ב) וז"ל ואיכא למידק אשמעתין דהכא אמרינן דלר"א בר"ש בעולת העוף דוקא אוחז הראש בגוף ומזה דגמרינן מחטאת העוף ואילו בזבחים אמרינן אומר היה ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בעולת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל, והיא ג"כ קושית התוס' בחולין (דף כ"א:) בד"ה ואינו מבדיל, ותירץ הרשב"א די"ל דהתם משמיה דרביה והכא דידיה, ודיקא נמי דקתני התם שמעתי וכו' עכ"ל. ואין להאריך כאן ואם בעל נפש אתה תעמוד ע"ז בשום שכל והתבוננות בעומק ברורי הדברים ודוק: אמנם אי קשיא הא קשיא מי הכריח לרש"י לפרש כן ולמה לא פירש כפשוטו וכמו שפירש ר"ת באמצע ד"ה ור"א בר"ש וז"ל ור"ת מפרש וכו' שבקיה לקרא וכו' ולאסור אף בשעת המיצוי לא אתי קרא דמוהקריבו הוה נפקא וכו' ודוק: והנראה בזה פשוט דהוכרח לפרש כן דאי כפשוטו תקשי אכתי מנלן למימר דוהקריבו חלק דבחטאת העוף אינו רשאי להבדיל דלמא והקריבו חלק וכו' אתי לאגמורן דבעולת העוף צריך להבדיל כמו שאכתוב לקמן מהיכא הוה נפקא דעולת העוף בעי הבדלה, לפום מאי דלא הוה כתיב ולא יבדיל ובחטאת העוף אינו צריך להבדיל וא"כ ע"כ יש לפרש לא יבדיל דאינו רשאי להבדיל דאי אינו צריך להבדיל וכמ"ש התוס' לא יבדיל דכתב רחמנא למה לי הא הוה נפקא מוהקריבו חלק דאינו צריך להבדיל כמ"ש ודוק היטב: ובדרך אחר יש לתרץ דהוכרח רש"י לפרש כן דאי כפשוטו אכתי תקשי מנ"ל דלא יבדיל אין צריך להבדיל דלמא לעולם לא יבדיל אזהרה דאינו רשאי להבדיל ואי משום דללא רשאי להבדיל לא איצטריך קרא דלא יבדיל דהא כבר מוהקריבו נפקא דחילק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לענין הבדלה וכמו שפירש ר"ת די"ל דאי לא כתב לא יבדיל הייתי אומר דבעולת העוף צריך למלוק את כולן כמו שיש ללמוד מהיקשא דומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו כו', דהרי כל עיקר דלא ס"ל לר"א בר"ש היקשא דומלק והקטיר לענין דצריך למלוק את כולן היינו משום דמסתבר ליה לפרש כמשפט האמור בעולת העוף כמשפט חטאת העוף מה להלן כשהוא אוחז הראש בגוף מזה, דכתיב ולא יבדיל כמו שפירש רש"י בחולין אף כאן כשהוא אוחז הראש בגוף מזה, וכיון דדריש כן תו א"א לו ללמוד מהיקשא דומלק והקטיר לענין שצריך למלוק את כולן כמו שפירש רש"י כאן בזבחים וז"ל, דהך סברא לית ליה שימלוק את כולן אלא דוקא רוב שנים ויליף לה מקראי עכ"ל, משא"כ אי לא הוה כתיב לא יבדיל מהיכא תיתי נימא דלא נלמוד מהיקשא דומלק והקטיר נמי לענין שצריך למלוק את כולן מה הקטרה הראש בעצמו וכו' ודוק היטב: אבל אין לפרש דהוכרח רש"י לפרש כן משום הקושיא שהקשה מהר"ם מלובלין על שיטת ר"ת בחולין (דף כ"ב) וז"ל בא"ד ור"ת פירש דהא דקאמר רשב"א מאי לא יבדיל דקרא וכו' ולאסור אף בשעת מיצוי לא אתי קרא דמוהקריבו נפקא וכו', דברי התוס' הללו צ"ע דלפום ריהטא רצונם לומר דעל כרחך האי קרא אתי נמי לומר דבשעת מיצוי אין צריך להבדיל דליכא למימר דאתי לאסור אף בשעת מיצוי א"כ קרא דלא יבדיל למה לי דהא כבר מוהקריבו נפקא דחילק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לענין הבדלה וזהו דבר תימה דאי לא כתיב לא יבדיל בחטאת העוף מנא הוה ידעינן לאוקמי חילוק דוהקריבו לענין הבדלה עכ"ל מהר"ם מלובלין, דזה אינו קושיא שהרי כבר כתבתי דאי לא הוה כתיב לא יבדיל בחטאת העוף גם ר"ש ב"א היה מודה דיש ללמוד מהיקשא דומלק והקטיר דעולת העוף בעי הבדלה מה הקטרה הראש בעצמו וכו', וכל עיקר דלא יליף ר"א ב"ש היקשא דוחלק והקטיר נמי לענין שצריך למלוק את כולן היינו בתר דכתיב לא יבדיל ומסתבר ליה לפרש כמשפט האמור בעולת העוף כמשפט חטאת העוף מה להלן כשהוא אוחז הראש בגוף מזה וכו' כמ"ש לעיל אבל אי לא הוה כתיב לא יבדיל באמת היה מודה רשב"א דיש ללמוד דעולת העוף בעי הבדלה מהיקשא דומלק והקטיר כנ"ל וא"כ אף אי לא הוה כתיב לא יבדיל הוה ידעינן לאוקמי חילוק דוהקריבו לענין הבדלה, כמו שאנו יודעין עכשיו שכתיב לא יבדיל, ודוק היטב: ומיהו אין לדחות קושית מהר"ם דמסברא הוה אמרינן דצריך למלוק את כולן משום דלדם הוא צריך כמ"ש תוס' ואתי והקריבו לחלק דעולה בעי הבדלה וחטאת אסור להבדיל, דאכתי תקשי דלמא איפכא והקריבו חלק דעולה לא בעי הבדלה וחטאת בעי הבדלה, אבל לפי מ"ש דאי לא הוה כתיב לא יבדיל שפיר הוה שמעינן מומלק והקטיר דעולת העוף בעי הבדלה אפילו לראב"ש תירצתי קושית מהר"ם מלובלין שפיר ולא נשארה על פירוש ר"ת אלא קושיתי שהקשיתי ודוק: ודע שאין לומר דכבר נסתרה הסברא דכיון דלדם הוא צריך דנימא דמש"ה בעי הבדלה מדאיצטריך היקשא דומלק והקטיר לאגמורן דעולת העוף בעי הבדלה, דז"א דזה ההיקש אינו מופנה דאיצטריך נמי לאגמורן דמה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקת העוף בראשו של מזבח, ר"ל למעלה מחוט הסיקרא כדאמר בש"ס בחולין (דף כ"ב), ועוד דאיצטריך כדי דנידע דוהקריבו חלק וכו' אתי לאגמורן דעולת העוף בעי הבדלה וחטאת העוף לא בעי הבדלה משא"כ בלא היקשא אלא דהוה אמרינן מסברא דבעי הבדלה משום דלדם הוא צריך לא הוה ידעינן דוהקריבו חלק וכו' דחטאת לא בעי הבדלה דלמא איפכא כמש"ל, ודוק היטב: וממוצא הדברים נתישבה הקושיא הנ"ל שקשה לרבינו הא רבנן דראב"ש דהלכתא כוותייהו לא ס"ל דלא יבדיל שלילה כשיטת הרמב"ן דס"ל דאין שלילה בתורה בלאו הנאמר בפני עצמו, אלא בכגון אלו שמפרש בו כי, לא יומתו כי לא חופשה וכו', די"ל דודאי לא פליגי חכמים ור"א בר"ש בזה, אלא דכ"ע ס"ל דכל היכא דיש לפרש שלילה מפרשינן לשלילה ולא לאזהרה, אלא דפליגי בהא, דחכמים דראב"ש ס"ל דכמשפט האמור בעולת העוף פירושו כמשפט חטאת בהמה, או כמשפט חטאת העוף למול עורף כדאיתא בחולין (דף כ"א), וכיון שכן שפיר ילפינן מהיקשא דומלק והקטיר נמי דעולת העוף בעי הקטרה והקריבו חלק וכו' איצטריך להו דאל"ה לא הוה מוקמינן היקשא דומלק והקטיר אלא לגז"ש דמה הקטרה לראשו של מזבח כמפורש בחולין (דף כ"ב.) וכיון שכן ע"כ א"א להם לפרש לא יבדיל האמור בחטאת העוף לא צריך להבדיל משום דסד"א דצריך להבדיל משום דצריך לדם, דללא צריך להבדיל בחטאת העוף לא איצטריך קרא דלא יבדיל דזה הוה ידעינן מוהקריבו חלק דבעולת העוף בעי הבדלה ובחטאת העוף לא צריך הבדלה וע"כ מדאיצטריך לא יבדיל ע"כ לאזהרה אתי ללמד דבחטאת העוף אינו רשאי להבדיל, ור"א בר"ש מסתבר ליה לפרש כמשפט האמור בעולת העוף כמשפט חטאת העוף מה חטאת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה אף עולת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה כמבואר בחולין דף הנ"ל, ולפ"ז א"א לו ללמוד מהיקשא דומלק והקטיר דעולה בעי הבדלה כמו שפירש"י כאן בזבחים כנ"ל, וע"כ צריך ללמוד הבדלה בעולת העוף רק מוהקריבו חלק לחודיה, ולפ"ז יש לו הכרח דע"כ לא יבדיל האמור בחטאת העוף אין צריך להבדיל, דאי אזהרה שאינו רשאי להבדיל היכי נפקא הבדלה מוהקריבו חלק כמו שבא לנו בפירוש מקובל כנ"ל, דלמא בעולת העוף אינו מוזהר שלא להבדיל, א"ו דלא יבדיל אין צריך ושפיר נפקא לן דעולת העוף בעי הבדלה וכמ"ש רש"י בזבחים (דף ס"ו) הנ"ל, וא"ל לא לכתוב לא יבדיל וא"כ שפיר נוכל ללמוד הבדלה מהיקשא דומלק והקטיר אפי' לר"א בר"ש כנ"ל, ומוהקריבו חלק נדע דאין צריך להבדיל בחטאת העוף כנ"ל, די"ל דאיצטריך כי היכי דלא ניליף מהיקשא דומלק והקטיר נמי דצריך למלוק את כולן משום דהשתא דכתיב לא יבדיל מסתבר לדרוש כמשפט חטאת העוף דמה חטאת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה אף עולת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה וא"כ אין ללמוד מהיקשא דומלק והקטיר דמה הקטרה הגוף בפ"ע שהרי מהיקשא דכמשפט נלמד דכשהוא אוחז הראש בגוף מזה, ולא ילפינן אלא מוהקריבו חלק דעולת העוף צריך שימלוק רוב שנים וכנ"ל, וא"ל הלא קיימינן השתא בלא יבדיל אין צריך להבדיל וא"כ אף השתא דכתיב לא יבדיל אין למעט דלא נבעי מליקה בכולן דהרי השתא אין לומר כמשפט חטאת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף דהרי גם בחטאת אם רצה להבדיל מבדיל דהא לא יבדיל א"צ להבדיל קאמר, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה אי ס"ד דלא יבדיל שלילה דא"צ להבדיל, לא יבדיל למה לי הא הוה ידעינן מוהקריבו חלק וכו' דעולה בעי הבדלה וחטאת אין צריך להבדיל, כבר תירץ הרשב"א על קושיא שהקשה דראב"ש אדראב"ש דהכא אמרינן דלר"א בר' שמעון בעולת העוף דוקא אוחז הראש בגוף ומזה דגמרינן מחטאת העוף ואילו בזבחים אמרינן אומר היה ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל, דיש מתרצים דבשמעתין נמי ה"ק מה להלן אוחז הראש בגוף ומזה אם רוצה אף כאן אם ירצה אוחז בגוף ומזה, והקשה על זה מהא דאמרינן לעיל גבי ברייתא דקתני חותך שנים או רוב שנים, ופריך כמאן אי כרבנן שנים דוקא, אי כראב"ש רוב שנים דוקא, אלמא לר"א בר' שמעון אם רצה להבדיל לגמרי בעולה אינו מבדיל, ותירץ לבסוף די"ל דהש"ס דפריך התם אי כראב"ש רוב שנים דוקא, ס"ל כמ"ד דס"ל בזבחים אליבא דראב"ש לא יבדיל אסור להבדיל ופליגי ר"א בר"ש וחכמים באם מיצוי חטאת העוף מעכב כדאמר רב חסדא או בשהייה בסימן שני בעולת העוף מעכב כדאמר רבא, אבל למ"ד דר"א בר"ש לא יבדיל אין צריך להבדיל קאמר באמת ה"ק מה חטאת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה ר"ל אם רוצה אף כאן ר"ל בעולת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף הוא מזה אם ירצה עכ"ל עם קצת תוספת ביאור להקל על המעיין, ועיין ברשב"א בחולין (דף כ"ב), הרי לפניך דאפילו למאי דקיימינן דלא יבדיל אין צריך להבדיל נמי יש לפרש כמשפט חטאת העוף מה חטאת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה אם ירצה אף כאן ר"ל בעולה כשהוא אוחז הראש בגוף מזה וא"כ איצטריך לא יבדיל לאגמורן דאינו חייב למלוק את כולן אלא דרשות אם רוצה להבדיל את כולן מבדיל ואם רוצה אינו מבדיל אלא רוב שנים כדנפקא לן מוהקריבו חלק וכו'. ודוק היטב והדברים ברורים למבין:

תו כתב הרמב"ן וכן לדעתי ולנערה לא תעשה דבר שלילה הוא לומר שהיא פטורה וכו' ובסיפרי אמרו וכו' ולא הזכירו בו אזהרה לומר רחמנא אזהר עליה עכ"ל. והנראה בזה כי בודאי י"ל שלנערה לא תעשה דבר מניעה מכח ייתור הכתוב, דאחר שכתב ומת האיש לבדו ולנערה לא תעשה דבר ל"ל, אלא ש"מ לאזהרה אתי, ומ"ש הרמב"ן שאין זה ייתור לפי שנדרש כולה מלה מלה בסנהדרין לכל אותן שמצילין אותן בנפשן וכו', המעיין שם בגמ' יראה שאין נדרש אלא הפסוק אין לנערה חטא מות, אבל מקרא דלנערה לא תעשה דבר לא דריש שם כלום, וכמו שפירש רש"י בסנהדרין (דף ע"ג) בד"ה לנערה חטא מות אכולהו קאי אין מושיע לה וקרא יתירא הוא ולדרשא דהא כתיב ולנערה לא תעשה דבר עכ"ל, הרי מבואר דקרא הנדרש הוא אין לנערה חטא מות, וא"ל דאכתי ולנערה לא תעשה דבר לאו יתורא הוא דאי לאו לנערה לא תעשה דבר לא הוה דרשינן קרא דאין לנערה חטא מות משום דהיינו אומרים דלגופא אתי לפטור הנערה ולכך איצטריך ולנערה לא תעשה דבר לפטור הנערה כי היכי דלהוי קרא דאין לנערה חטא מות קרא יתירא לדורשו מלה מלה, ז"א דבלא קרא דלנערה לא תעשה דבר, קרא דאין לנערה חטא מות יתירא הוא דלפטור הנערה מומת האיש אשר שכב עמה לבדו נפקא, ואמנם הנראה בכוונת רש"י והרמב"ן שכתבו דקרא דולנערה לא תעשה דבר איצטריך לפטור הנערה ממיתה, ולא למדו פטור דנערה מומת האיש אשר שכב עמה לבדו, הוא, דגם קרא דומת האיש אשר שכב עמה לבדו נדרש בקידושין (דף ט') ובסנהדרין (דף ס"ו) לרבי דאם באו עשרה אנשים על נערה המאורסה שלא כדרכה דהראשון בסקילה וכולן בחנק, ולר' יונתן דאף שאין שניהם שוין כאחד, וכתב רש"י שם לבדו קרא יתירא הוא דהא כתיב ולנערה לא תעשה דבר ודוק: אמנם הנראה לי לשיטת רבינו דהוא מפרש ומתו גם שניהם עד שיהו שוים כאחד כמו שמפרש ר"ת בתוס' קידושין (דף י') וז"ל ור"ת מפרש עד שיהיו שניהם שוין במיתה אחת ולא בבני עונשין תליא מילתא ואפילו גדול הבא על הקטנה חייב אם הן שוין בקטלא וקאי אמילתא דר"מ דאמר בפ' ד' מיתות גבי נערה המאורסה דר"מ סבר נערה ולא קטנה וחכמים אומרים נערה אפילו קטנה במשמע וכו' עכ"ל, וא"כ לפ"ז אם פסקינן כר"מ דנערה ולא קטנה ואמרינן דלאו לגמרי פטר אלא מסקילה אבל מחנק לא פטר הוא דאיצטריך מלת לבדו לחייבו חנק דבלאו תיבת לבדו לא הייתי מחייב אפילו חנק משום דהייתי אומר כתיב ומתו גם שניהם עד שיהיה שניהן במיתה, אמנם אי פסקינן כחכמים דנערה אפילו קטנה במשמע לא איצטריך קרא דומת האיש אשר שכב עמה לבדו דבלא"ה מהיכא תיתי לפוטרו הא שנים שוים במיתה דהרי הבועל בסקילה וגם הקטנה אילו היתה גדולה ג"כ בסקילה, וכן אם פסקינן כרבי דס"ל דעשרה שבאו על נערה המאורסה בשלא כדרכה הראשון בסקילה וכולן בחנק איצטריך תיבת לבדו דבלא"ה הייתי מחייב כולן בסקילה, משא"כ לרבנן דס"ל דכולן בסקילה לא דרשינן מתיבת לבדו כלום, אם לא דנימא דחכמים דס"ל עשרה שבאו על נערה דכולן בסקילה סבירא להו כר"מ דנערה ולא קטנה וכי פטר רחמנא הבא על מאורסה קטנה הסקילה הוא דפטר אבל חנק חייב הוא דאיצטריך לבדו כנ"ל, אבל אם פסקינן כחכמים דר"מ דס"ל נערה אפילו קטנה במשמע וגם פסקינן כחכמים דרבי דעשרה שבאו על נערה המאורסה שלא כדרכה דכולן בסקילה, א"כ לא דרשינן מתיבת לבדו כלום, ותקשי האי לבדו מאי עבדינן ביה וע"כ צ"ל דאיצטריך לבדו כי היכי דתהוי ולנערה לא תעשה דבר מיותר לאגמורן דולנערה לא תעשה דבר הוי מניעה ואזהרה לב"ד כמ"ש רבינו הרמב"ם ולא שלילה ופטור בעלמא ודוק: והנה רבינו הרמב"ם פסק בפ"ג מהלכות איסורי ביאה ה' ו' דעשרה שבאו על נערה המאורסה שלא כדרכה כולן בסקילה כחכמים דרבי וגם פסק בהלכה דהבא על קטנה מאורסה בבית אביה דהוא כולן בסקילה כחכמים דר"מ, משום דיש לנו לפסוק בתרווייהו כחכמים דלכך שנאן התנא בלשון חכמים כדי דנפסוק כוותיה, וא"כ אייתר ליה האי תיבת לבדו דהשתא ליכא למידרש מידי מהאי תיבת לבדו וע"כ צ"ל דאיצטריך תיבת לבדו כי היכי דלהוי ולנערה לא תעשה דבר מיותר לאגמורן דהוה אזהרה ומניעה גמורה ולא פטור ושלילה ודוק: ובזה נתיישבה קושית הרמב"ן דאמאי נקט הש"ס בכל מקום האי לישנא דאונס רחמנא פטריה ולא נקט אונס רחמנא אזהר עליה, די"ל דהש"ס נקט האי לישנא דאונס רחמנא פטריה משום דרחמנא פטריה פסיקא לכ"ע, דודאי לר"מ דס"ל נערה ולא קטנה ולרבי דס"ל עשרה שבאו על נערה מאורסה שלא כדרכה הראשון בסקילה לא הוה ולנערה לא תעשה דבר אלא שלילה בעלמא לפטור הנערה ממיתה דתיבת לבדו איצטריך לדרשותיהם ולא הוה ולנערה לא תעשה דבר אזהרה אלא אי לא פסקינן כרבי וכר"מ, לכך נקט הש"ס בכל מקום אונס רחמנא פטריה שהוא פסיקא אליבא דכ"ע ודוק היטב: ואם נפשך לומר א"כ אמאי לא משני הש"ס בקידושין (דף י') על מאי דפריך התם ורבנן האי לבדו מאי עביד ליה, דאיצטריך לבדו כי היכי דתהוי ולנערה לא תעשה דבר אזהרה ולא שלילה, י"ל דבאמת ה"מ לשנויי הכי, אלא דלא משני הכי משום דהוה מצי המקשה להקשות א"כ לחכמים הוה טפי מתרי"ג מצות, או לר"מ הוה מצוה אחת חסירה מתרי"ג, והיה צריך להאריך ולומר דלרבנן דסבירא להו דולנערה לא תעשה דבר הוא אזהרה, סבירא להו במצוה מן המצות דס"ל לר"מ שהיא חובה, שהוא רשות, ולר"מ איפכא ולכך משני מה דמשני כדי לקצר, וכמו שמבואר בכללי הש"ס דלפעמים אע"פ שהיה יכול המתרץ לתרץ תירוץ יותר מרווח לא משני הכי מפני האריכות ומשני מה דמשני מפני אהבת הקיצור ע"ש, ועיין בדברי הרמב"ן בריש שורש הראשון שכתב וז"ל ומפני התפשטות החשבון הזה ר"ל תרי"ג מצות בכל מקום נאמר שהוא מסור בידם מפי משה בסיני ועם כל זה אין נמנעין ממחלוקותיהם במצוה מן המצות שזה יאמר רשות וזה יאמר חובה, כי יודע האומר רשות שיש מצוה ממלאת החשבון ולא יקפידו לשאול עליה למנותה מפני עומק הענין ורחוקו שיבארו כל התורה וכו' ע"ש ודוק: ועוד נ"ל ליישב, דלפטור אונס לא איצטריך קרא דולנערה לא תעשה דבר דכבר נלמד דאונס רחמנא פטריה מההוא דכתיב גבי מולך שבא בקבלה מפי השמועה ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה כמ"ש רבינו הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה ה' ד' וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ולא יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל השם, ואם היה בעשרה מישראל ה"ז חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קדוש השם, ועבר על מצות ל"ת שהיא חילול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו ואפי' הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה ע"א שהיא חמורה מן הכל העובד אותה אינו חייב כרת ואצ"ל מיתת ב"ד, ק"ו לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר עכ"ל. הרי מבואר דלפטור הנערה האנוסה לא איצטריך קרא דולנערה לא תעשה דבר דיש ללמוד בק"ו מע"א החמורה מן הכל שנאמר בה ההוא ולמדנו מפי השמועה ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, וכי איצטריך ולנערה לא תעשה דבר לאזהרה לב"ד כמ"ש רבינו ולקמן אבאר מה שיש לדקדק על זה: אמנם כדי ליישב לדרך זה הקושיות שהקשה הרמב"ן דנקט בכל דוכתא אונס רחמנא פטריה, ולשיטת רבינו הוה ליה למימר אונס רחמנא אזהרה עליה, אעתיק לשון הגמ' דמס' ע"ז (דף נ"ד) תנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, ורמינהי איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון האי אונס ה"ד וכו' אמר רמי ב"ח לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמתו דידיה מתקיף לה ר"ז אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפי' באונס הא כיצד הא בצינעא הא בפרהסיא. והנה י"ל מאי אלא אמר רבא דקאמר הש"ס דלא שייך האי לישנא אלא היכא דהדר ממילתא קמייתא, והכא הא לא אמר רבא תחילה שום דבר שיפול עליו לשון אלא אמר רבא דמשמע דהדר מקמייתא. והנראה לי בזה הוא דהתוס' הקשו בד"ה מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטריה תימה מאי קפריך נהי דפטור ממיתה בדיעבד מ"מ לכתחילה הוא חייב למסור עצמו למיתה, וא"כ למה לא יאסר מטעם נעבד דהא פרהסיא דבסמוך לרבא קרי ליה נעבד מטעם דחייב למסור עצמו ואע"ג דבדיעבד פטור וכו', ונראה לרבינו יצחק לפרש דבין ר"ז ורבא לא פליגי בהא דלכתחילה חייב למסור עצמו, ור' זירא ה"פ אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אע"פ שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחואתו ורבא מסיק דכיון דבפרהסיא חייב למסור עצמו ע"ז קרינא ביה ואעפ"כ בדיעבד פטור עכ"ל. ביאור תירוצו של רבינו יצחק הוא, דר"ז ה"פ מתקיף לה ר"ז אונס רחמנא פטריה ומדפטריה רחמנא באונס ממיתה ש"מ דעובד ע"א באונס לא מיקרי עובד ע"א כיון דלבו לשמים דאי עובד באונס נמי נקרא עובד ע"א אין סברא לפוטרו ממיתה ואע"ג דבשוגג נמי רחמנא פטריה שאני התם דכיון דקבל האליל לאלוה נעבד הוא ומשום דאומר מותר הוא דפטור אבל אונס דרחמנא פטריה ממיתה ע"כ משום דלבו לשמים ולא קבליה עליה לאלוה וא"כ לאו נעבד הוא ואע"ג דיש לו לכתחילה למסור עצמו אין הטעם משום דאע"פ שאין לבו לע"א אלא לשמים אפ"ה הוה עובד ע"א ומש"ה צותה התורה למסור עצמו אלא אע"ג דלא הוה עובד ע"א כיון דאנוס הוא ולבו לשמים אפ"ה צותה התורה למסור משום קידוש השם, ורבא ס"ל דכיון דצותה התורה למסור עצמו והוא אינו מוסר עצמו ועובד מיקרי עובד ע"א, אלא דהתורה חסה עליו לפוטרו ממיתה בדיעבד, ועיין בספר תורת חיים במס' ע"א ותמצא תבלין לזה אע"פ שהוא כתב שם קצת בענין אחר. היוצא מכל הלין לענין שאני עומד בו הוא דלר"ז דס"ל דעובד ע"א באונס לא מקרי עובד ע"א ולא הוה נעבד כמ"ש התוס' אין ללמוד מההוא שכתוב במולך ודרשינן ההוא ולא אונס לפטור אונס בשאר מצות התורה בק"ו כמ"ש הרמב"ם דשאני אונס דע"א דכיון שהוא אנוס לא מיקרי עובד ע"א כיון דלבו לשמים ואינו עובד ע"א כלל, ואיצטריך ולנערה לא תעשה דבר לפטור שאר אונסים בכל מצות התורה, וא"כ לא הוה ולנערה לא תעשה דבר אלא שלילה ולא מניעה ואזהרה משא"כ לרבא דס"ל אפי' עובד ע"א באונס מקרי עובד ע"א כיון דמחוייב למסור עצמו אלא דרחמנא חס עליה ופטריה ממיתה שפיר יש ללמוד שאר מצות התורה בק"ו מע"א כמ"ש הרמב"ם ואייתר ולנערה לא תעשה דבר לאגמורן דהוי מניעה ואזהרה כנ"ל, אמנם מצינו במס' נדרים (דף כ"ז) דקאמר רבא לרב הונא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ע"ש, וא"כ לפ"ז קשיא דרבא אדרבא דהכא משמע מדקאמר הכל היו בכלל לא תעבדם דאפי' עובד ע"א באונס מיקרי עובד ע"א אלא דרחמנא פטריה ממיתה וא"כ יש ללמוד שאר מצות התורה בק"ו מע"א דאונס פטור וא"כ אייתר ולנערה לת"ד לאזהרה ובנדרים קאמר אנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר דמשמע שאינו אלא שלילה כדדייק הרמב"ן מדלא קאמר אונס רחמנא אזהר עליה, ונ"ל דהיינו דקאמר אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו', דבאמת לפ"ז הדר ממה דקאמר רבא בעלמא אונס רחמנא פטריה דלא הוה אלא שלילה וס"ל דבאמת ולנערה לא תעשה דבר הוה אזהרה ודוק: וא"כ סרה קושית הרמב"ן מעל רבינו שהקשה ממה שתופס הש"ס לישנא דאונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, דהרי באמת הדר ביה רבא מהאי לישנא כדמוכח ממאי דקאמר הש"ס בע"ז (דף נ"ד) אלא אמר רבא הכל היה בכלל לא תעבדם וכו' כמו שפירשתי ודוק היטב: ובחידושי להלכות יסודי התורה כתבתי, אחר שדקדקתי על מה שכתב רבינו הרמב"ם, ומה ע"א שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואצ"ל מיתת ב"ד ק"ו לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, דלכאורה י"ל אחר שלמד בק"ו מע"א החמורה מן הכל דאונס פטור א"כ למאי נ"מ הביא קרא דעריות שנאמר בו ולנערה לא תעשה דבר, ועוד באמת קרא דולנערה לא תעשה דבר למה לי, ותירצתי משום דמע"א ליכא למילף אלא דפטר הכתוב את האנוס מכרת ואצ"ל ממיתה, אבל עדיין לא שמענו שפטרו הכתוב ממלקות דדלמא לא חס רחמנא כולי האי לפוטרו אפי' ממלקות, והנה רבינו כתב וז"ל ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו וכו' לכן מסיים ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, ותקשי למה לי אי לפוטרו ממיתה ומכרת הא איכא ללמוד בק"ו מע"א החמורה, א"ו דאתי לאגמורן דאנוס פטור אפי' ממלקות עכ"ל שם. אמנם אינו מוכרח דודאי אחר שמצינו שפטר הכתוב אנוס בע"ז החמורה מהיכא תיתי לחייבו מלקות, ואי משום דגלה הכתוב דאנוס פטור גבי חייבי כרת ולא גילה הכתוב דאנוס פטור גבי חייבי מלקות, דלמא לרבותא כתב רחמנא דאנוס פטור אפי' בע"א החמורה מן הכל והא דאיצטריך ולנערה לא תעשה דבר היינו לאזהרה כמ"ש רבינו בסמ"ק שלו ובהלכות סנהדרין והביא ג"כ קרא דעריות ולנערה לא ת"ד להחזיק דבריו דלא מבעיא שפטר הכתוב את האונס אלא שכתב אזהרה מיותרת לב"ד שכל המעניש את האונס עובר באזהרה וק"ל: אמנם קשה לי על רבינו שכתב שאין מלקין ואין ממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים ובהתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס וכו' ומה ע"א שהיא חמורה מן הכל וכו', א"כ משמע שתופס שיטתיה דמ"ד מולך ע"ז היא, ובפ' ששי מהלכות עכו"ם וחוקותיהם הלכה ג' כתב וז"ל לפיכך העושה עבודה זו לע"א אחרת חוץ ממולך פטור וזה כמ"ד מולך לאו ע"ז היא, דלמ"ד מולך ע"ז העושה עבודה זו אפילו לשאר ע"א חוץ ממולך חייב, כדאיתא בסנהדרין (דף ס"ד) וז"ל הגמ' שם תנן העובד ע"א והנותן מזרעו למולך קתני ע"א וקתני מולך כלומר מדפלגינהו בתרתי אלמא מולך לאו בכלל ע"א הוא תנן כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא, דתניא אחד למולך ואחד לשאר ע"א חייב, ופירש"י דקסבר מולך ע"ז הוא ולא איצטריך לאזהורי עליה בכדרכה דמאיכה יעבדו נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב, ר"א בר"ש אומר למולך חייב שלא למולך פטור משום דקסבר מולך לאו ע"ז היא ע"ש. והן אמת שכתב הרב בעל כ"מ וז"ל ונראה מדברי רבינו שכתב לע"א אחרת דמולך ע"א הוא וכו' עכ"ל. ותימה גדולה היא דאם כן אמאי כתב דהעושה לע"א אחרת פטור הא למ"ד מולך ע"ז היא אף העושה לע"א אחרת חייב כדקתני האי תנא אחד למולך ואחד לשאר ע"א חייב וצ"ע, ודוחק לומר דהא דכתב הרמב"ם ומה ע"א החמורה מן הכל וכו' לא כתב כן אלא למ"ד מולך ע"ז היא, ובאמת מש"ה סיים ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, כלומר דלמ"ד מולך ע"ז היא יש ללמוד בק"ו מע"ז דאונס רחמנא פטריה בשאר מצות האמורות בתורה ולמ"ד דמולך לאו ע"ז היא יש ללמוד מעריות דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, דאין זה דרך רבינו להביא סברת תנא או אמורא שאין הלכה כמותו בחבורו, וכיון דפסק בפ"ו מהלכות עכו"ם כמ"ד מולך לאו ע"ז היא, לא ה"ל להביא כלל סברת התנא דס"ל מולך ע"ז היא, והנ"ל בזה משום דגבי מולך כתיבי תלתא ההוא דריש באם אינו ענין לשאר ע"ז כמו דדריש הש"ס שלש כריתות האמורים במולך באם אינו ענין לשאר ע"ז, עיין בסנהדרין (דף ס"ד:) ובתוס' שם:

שוב כתב הרמב"ן וכן ראוי לומר כי למה הזהיר הכתוב בפטורין מן המיתה שלא יומתו וכבר הוזהרנו על שפיכת דמים עכ"ל, וכתב ע"ז בעל ספר מגילת אסתר וז"ל, עוד הביא (ר"ל הרמב"ן) ראיה מסברא שאינו לאו כי לא היה צריך לכתוב שהרי הוזהרנו על שפיכת דמים, נ"ל כי איצטריך לכתבו לאשמועינן שאינו חייב מיתה דסד"א אף כי הוא אנוס מאחר שעשה עבירה יהרג קמ"ל דאנוס רחמנא פטריה עכ"ל. ואיני יודע מה הוא סח דהרי גם הרמב"ן מודה דאיצטריך קרא לפטור את האונס וכדקאמר הש"ס בכ"מ אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ואינו משיג אלא על רבינו דס"ל דקרא ולנערה לא תעשה דבר היא אזהרה לב"ד וע"כ צ"ל לרבינו דמקרא אחרינא נפקא ליה פטור דאונס דאל"כ מנליה למימר דקרא דולנערה לא תעשה דבר אזהרה דלמא אינה אלא שלילה וכמו שעומד וצווח הרמב"ן, וע"ז מקשה דלשיטת רבינו דנפקא ליה פטור דאונס מקרא אחרינא ואייתר ליה קרא דולנערה לא תעשה דבר לאזהרה, לאזהרה למה לי הלא כיון דידעינן דאונס פטור מוזהרים ועומדים הב"ד מאזהרת שפיכות דמים, וזה פשוט וברור: שוב כתב בעל מגילת אסתר וז"ל, ועוד י"ל שהוצרך לכותבו על שאר עוברי עבירה שאינם במיתה כי אם במלקות כי זה לא ידענו ממקום אחר עכ"ל. גם זה אינו נכון, דגם להלקות בחנם מוזהרים מארבעים יכנו ולא יוסיף פן יוסיף שהיא אזהרה ומנאה רבינו במצות ל"ת ש' ע"ש שכתב שמזאת האזהרה היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, והנראה לי בזה דאע"פ שב"ד מכין ועונשין אע"פ שאינו מן הדין כמו שהביא הש"ס מעשה באחד שרכב ע"ג סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו, ובאחד שהטיח את אשתו והלקוהו, לא מפני שהיו ראויין לכך אלא למגדר מלתא שהיה הדור פרוץ לחלל שבת ובזנות, הזהיר הכתוב לבית דין שלא יעשו כן באנוסים ודוק: לשון רבינו הרמב"ם בסוף שורש הזה ונשאר עלינו לבאר דבר אחד כדי שתשלים וכו' הורה זה על היות כל פעל מאלו מוזהר ממנו עכ"ל: