מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים ג:ב

שוב כתב הרמב"ן וז"ל וכן מה שיחשבו בעלי ה"ג במנותו ולא יעבוד עוד וכו' מן המאמר הזה בעצמו וכו' וכאשר צוה משה מן שלשים עד בן חמשים וכו' עכ"ל. והנה לשיטת הרמב"ן ז"ל ע"כ צריך לפרש הא דמשני על הא דקאמר יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף היינו כל זמן שתדירות העבודה בכסף דהרי ע"כ האי קרא דעבודת עבודה ועבודת משא אתי לאגמורן דשאר עבודת פנים שאין עבודתם בכתף שהיו השנים פוסלין בהם בלוים אין פוסלין אלא בזמן שהעבודה בכתף כמשמעות לשון הגמרא, דא"ל דה"ק הש"ס דלא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף דאין השנים פוסלין אלא בארון שעבודתו בכתף ולא בעבודת השיר ושאר עבודת פנים שאין עבודתם בכתף, דא"כ הכי הוה ליה למימר לא אמרתי אלא בעבודה שבכתף מאי בזמן שהעבודה בכתף, והיינו דקאמר הרמב"ן והנראה מלשונם כי בהיותם במדבר מפני תדירות משא וכו' ר"ל מדלא קאמר הש"ס לא אמרתי אלא בעבודה בכתף וקאמר בזמן שהעבודה בכתף ש"מ כי בהיותם במדבר מפני תדירות משא לא היו מביאין לוים לשיר וכו' וכמו שבארתי ודוק: וגם מדברי הרמב"ן מתבאר כן מדקאמר והנראה מלשונם כי בהיותם במדבר מפני תדירות משא לא היו מביאין הלוי הזקן לשיר ולשאר עבודות כדי שלא יבא לישא בארון, ואי ס"ד דהא דקאמר הש"ס לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף דאין השנים פוסלין אלא בעבודה שבכתף, מנליה דלא היו מביאים לשיר ולשאר עבודות שאין עבודתם בכתף באהל מועד שבמדבר אף בזמן שהיתה תדירות העבודה בכתף. והוא פשוט וברור: וכיון דע"כ דקרא אתי לאגמורן דשאר עבודות שאין עבודתם בכתף כגון השיר שהיו השנים פוסלין היינו בזמן שיש עבודה בכתף ע"כ צ"ל דהא דקאמר לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף היינו בזמן שתדירות עבודה בכתף דהרי בלא תדירות היתה נוהגת לדורות בכתף כמ"ש הרמב"ן. וגם הרמב"ם מודה בזה מדמונה במצות עשה ל"ד שיהיו הכהנים מחוייבים לישא הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום, ואי לאו דנוהגת לדורות לא היה מונה הרמב"ם במנין תרי"ג מצות. וכיון שכן תקשי שהעיקר חסר מן הספר דהרי העיקר תלוי בתדירות ולמה השמיט הש"ס תיבת תדירות והכי ה"ל למימר לא אמרתי אלא בזמן שתדירות העבודה בכתף. אמנם לשיטת רבינו הרמב"ם ניחא דס"ל דאף שנשיאת הארון בכתף כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום מצוה נוהגת לדורות מצוה זאת משעברו הירדן אינה אלא בכהנים כמו שהאריך במצות עשה ל"ד הנ"ל. וא"כ פשט לשון הגמ' כפשוטו לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף ר"ל שכל העבודות שהשנים פוסלין בהם אינו אלא בזמן שיש להם עבודה בכתף, משא"כ בשילה ובית עולמים שאין להם עבודה בכתף אין הלוים נפסלין בשנים, ואע"פ שבשילה ובבית עולמים יש עבודה בכתף בנשיאת הארון, זאת אינה ללוים אלא לכהנים. ומטעם זה יסבור רבינו הרמב"ם כי מאחר שנשתנית המצוה לכהנים כבר בטל הלאו הזה דלא יעבוד עוד, דבכהנים אין בהם לאו דולא יעבוד עוד, וכמו שאמרו מומין פוסלין בכהנים ואין שנים פוסלין בכהנים כדנפקא לן מקרא דזאת אשר ללוים ללוים ולא לכהנים וכמ"ש כל זה גם הרמב"ן בשיטת רבינו. ומאי דשדא ביה נרגא וכתב עליו וז"ל וזו סברא נפסדת שאם נעתקה המצוה הזו מן הלוים לכהנים אחרי שהיו רבים הרי הם במקום הלוים לכל משאם ולכל עבודתם כלומר שיהיו כמותם מן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה שהם שנות הכח למשא בכתף ולא אמרו שאין השנים פוסלין בכהנים אלא בעבודת כהנים בזמן שהן פוסלין בלוים כלומר כשהיו הלוים נושאי הארון וזהו ששנינו פסול בלוים כשר בכהנים פסול בכהנים כשר בלוים וכו' עכ"ל. אין אני רואה שום הפסד בסברת רבינו הרמב"ם, דמי גילה לו דלאו גזירת הכתוב הוא דשנים יפסלו בלוים ולא בכהנים כמשמעות דרשת הש"ס זאת אשר ללוים ללוים ולא לכהנים. ואי משום דכיון דבעינן שיהיו נושאי בכתף בעלי כח ושנות הכח המה משלשים ועד חמשים אין הסברא נותנת לחלק בין לוים לכהנים דאטו לוים בעו כח לנשוא בכתף וכהנים לא בעו כח לישא בכתף וכמו שרמז זה הרמב"ן במה שכתב הרי הם במקום הלוים לכל משאם ולכל עבודתם כלומר שהיו כמותם מבן שלשים עד בן חמשים שנה שהם שנות הכח למשא בכתף עכ"ל. יש לי ראיה מוכרחת שאין טעמו של פיסול השנים בלוים משום צריכות שנות הכח למשא בכתף, אלא השנים פוסלין בלוים מגזירת הכתוב כמו שפוסלין המומין בכהנים, והוא ממה דקאמר הש"ס בחולין (דף כ"ד) דת"ר זאת אשר ללוים מה ת"ל לפי שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב למדנו ללוים שהשנים פוסלין בהן יכול מומין פוסלין בהם והדין הוא ומה כהנים שאין השנים פוסלין בהם מומין פוסלין בהם לוים שהשנים פוסלין בהם א"ד שיהא המומין פוסלין בהם ת"ל זאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים. יכול יהיו הכהנים פסולין בשנים והלא דין הוא ומה לוים שאין מומין פוסלין בהם שנים פוסלין בהם כהנים שהמומין פוסלין בהם א"ד שיהיו השנים פוסלין בהם ת"ל אשר ללוים ולא אשר לכהנים. יכול אף בשילה ובית עולמים כן וכו' עכ"ל. ואי ס"ד שטעם פיסול השנים בלוים משום צריכות שנות הכח למשא בכתף כמ"ש הרמב"ן מאי יכול שהמומין פוסלין בלוים מק"ו דכהנים שאין השנים פוסלין בהם והמומין פוסלין בהן דקאמר דשאני כהנים דדין הוא שלא יהיו השנים פוסלין בהם שאין צריכין שנות הכח כמו שצריכין הלוים שנות הכח למשא בכתף. וזהו שקשה ג"כ על מה דבעי לעשות ק"ו שיהיו השנים פוסלין בכהנים מק"ו דלוים שאין המומין פוסלין בהם ושנים פוסלין בהם מאי ק"ו דשאני לוים דדין הוא שהשנים יפסלו בהם משום שצריכין שנות הכח למשא בכתף משא"כ בכהנים שאין צריכין שנות הכח לעבודתם. א"ו דהא דהשנים פוסלין בלוים הוא מגזירת הכתוב ולא משום טעמא דצריכין שנות הכח למשא בכתף ושפיר הוה עבדינן ק"ו מכהנים ללוים ומלוים לכהנים ואיצטריך רחמנא למיכתב מיעוטא דזאת אשר ללוים ודוק: וי"ל דמזה נמשך היכול אף בשילה ובית עולמים כן, ר"ל דאחר דנתברר דלאו מטעמא דצריכות שנות הכח למשא בכתף שנים פוסלין בלוים אלא מגזירת הכתוב, יכול אף בשילה ובית עולמים כן. אבל בלא הא דלעיל לא הוה ס"ד למימר יכול אף בשילה ובית עולמים כן דמהיכא תיתי דשאני באהל מועד שבמדבר שהוצרכו לשנות הכח למשא בכתף משא"כ בשילה ובית עולמים שאין להם משא בכתף ואין צריכין לשנות הכח ודוק: ועוד אף אי הוה יהבינן להרמב"ן שיטתו דטעמא דפיסול השנים בלוים הוא משום צריכות שנות הכח למשא בכתף, אכתי איכא למימר דכל עצמו של צריכות שנות הכח למשא בכתף היינו לנשיאת המזבח וכל כליו והשולחן והמנורה ושאר כלי העבודה, אבל לנשיאת הארון י"ל דלא היו צריכין שנות הכח אע"פ שהיו נושאין אותו בכתף כמו שהזכירו כמה פעמים בש"ס שהיה הארון נושא את נושאיו ושעל דבר זה נענש עוזא כדאיתא במס' סוטה, ומאחר שלא היה המצוה בכהנים אלא לישא את הארון אבל לא את המזבח והשולחן והמנורה ושארי כלי העבודה שהרי הרמב"ם במצות עשה ל"ד לא הזכיר אלא שיהא הכהנים מחוייבים לישא את הארון וכן כל ראיותיו שמביא שם אינן אלא בארון ולא בשאר כלים ולא היו הכהנים צריכין שנות הכח ואין בהם בכהנים לאו דולא יעבוד עוד. ומשום שהלוים חייבין לישא שאר הכלים כגון המזבח וכליו והשולחן והמנורה ושאר כלי העבודה כשנרצה לשאת אותם ממקום למקום אין הלאו דולא יעבוד עוד נעשה לאו הנוהג לדורות כדבעינא למימר קמן: ומה שכתב הרמב"ן וז"ל ולא אמרו שאין השנים פוסלין בכהנים אלא בעבודת הכהונה בזמן שהן פוסלין בלוים כלומר כשהיו הלוים נושאי הארון וזהו ששנינו פסול בלוים כשר בכהנים פסול בכהנים כשר בלוים עכ"ל. נראה ממה שסיים וזהו ששנינו פסול בלוים כשר בכהנים פסול בכהנים כשר בלוים שהוא רוצה להביא כדמות ראיה לפירושו שלא אמרו שאין השנים פוסלין בכהנים אלא בעבודת הכהונה בזמן שהן פוסלין בלוים כלומר כשהיו הלוים נושאי הארון ממה שאמרו פסול בלוים כשר בכהנים וע"כ הא דפסול בלוים היינו השנים והפסול הזה דשנים לא היה אלא כשהיו הלוים נושאי הארון, דהא כשאין הלוים נושאין הארון אין השנים פוסלין בהם וכשם שפסול בלוים דקאמר אאותו הזמן שהיו הלוים נושאי הארון, ה"נ כשר בכהנים אאותה שעה שהיו הלוים נושאי הארון, ואין זה מוכרח דאדרבה לשיטת רבינו ניחא טפי למימר פסול בלוים כשהיו נושאי הארון כשר בכהנים כשהיו הכהנים נושאי הארון שהשנים היו פוסלין בלוים בזמן שהיו נושאי הארון ואין השנים פוסלין בכהנים אפי' בזמן שהכהנים נושאי הארון. והא דקאמר הש"ס זאת אשר ללוים מה ת"ל לפי שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב למדנו ללוים שהשנים פוסלין בהן יכול מומין פוסלין בהם ודין הוא מה כהנים שאין השנים פוסלין בהן וכו' ת"ל זאת אשר ללוים ולא אחרת ללוים. יכול יהיו הכהנים פסולין בשנים והלא דין הוא ומה הלוים שאין המומין פוסלין בהם שנים פוסלין בהם וכו' ת"ל אשר ללוים ולא לכהנים ולא קאמר יכול יהו הכהנים פסולין בשנים משום דכיון דנעתקה המצוה הזו מן הלוים לכהנים הרי הן במקום הלוים לכל משאם ועבודתם כלומר שיהיו הכהנים כמותם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה שהם שנות הכח למשא בכתף וכמו שכתב הרמב"ן באמת כן, ת"ל אשר ללוים, די"ל דעדיפא קאמר דאפי' ק"ו איכא. ועוד הואיל ובהא דאיצטריך רחמנא למכתב וזאת ע"כ צ"ל דאי לאו וזאת דכתב רחמנא הוה ילפינן מק"ו דיפסלו מומין בלוים דבלאו ק"ו מהיכא תיסוק אדעתין למימר דהמומין יהיו פוסלין בלוים נקט נמי בהא דכתב רחמנא אשר ללוים ק"ו ודוק: ועיין בפירוש המשנה לרבינו הרמב"ם במס' חולין שכתב וז"ל הלוים פסלו בשנים ולא במומין ולא נתחייבו בדין זה הלוים אלא בזמן המשכן ומשאיו אבל בשילה ובית עולמים לא יפסל הלוי בשנים ואינו נפסל אלא בקול בלבד, ר"ל כשיפסד קולו ולא יפסל במום אחר כל עיקר והכהן נפסל במום ולא בקול ולפיכך בכל זמן ימצא הפרש בין הלוים והכהנים והכשר באלו פסול באלו עכ"ל. ודוק היטב:

שוב כתב הרמב"ן וז"ל וכתיב וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם וכאשר צוה משה הוא משלשים ועד חמשים עכ"ל. אין זה מוכרח. די"ל דכאשר צוה משה קאי על מה שכתוב בכתפם במוטות ואע"ג דלא מצינו בתורה שצוה הקב"ה שבכתף ישאו אלא שמשה לא נתן להם עגלות כי בכתף ישאו והכא כתיב כאשר צוה משה בדבר ה' מסתמא כן צוה משה מפי הגבורה וכמו שדרשו בספרי כמשפטם וגו' כאשר צוהו ה' היכן צוהו ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו הביאו רבינו במצות עשה ל"ד. אבל אמבן שלשים ועד בן חמשים לא הקפידו כיון שזה היה בכהנים וכמו שמפרש הרמב"ם דמדכתיב וישאו בני הלוים ולא כתיב וישאו הלוים ש"מ שהכהנים נשאו את הארון, ואין השנים פוסלין בכהנים כנ"ל. או משום שאין שנות הכח אלא למשא המזבח ושולחן ומנורה ושאר כלי העבודה ולא לארון משום דהיה נושא את נושאיו כנ"ל:

ומה שכתב הרמב"ן עוד וז"ל וכן כתוב בדברי דוד מפורש ויספרו הלוים וכו' ולא היה זה המספר כמספר הראשון שנאמר בו מבן שלשים ועד בן חמשים עכ"ל. והוא הכרח גדול שעד בנין בית עולמים היה קפידא על מבן שלשים ומסתמא נמי עד מבן חמשים כמ"ש הרמב"ן ודלא כמ"ש בעל מגלת אסתר וז"ל אני אומר כי אין בפסוק שיעור למעלה רק שיעור למטה והדברים ככתבן. וכן ראיתי בספר כ"מ בפ"ג מהל' כלי המקדש שסבר בדעת רבינו הרמב"ם שאף לדורות אין מכניסין את הלוי לעבודה עד שיהיה בן שלשים ואע"פ שכבר גילה רבינו הרמב"ם דעתו שהלאו דלא יעבוד עוד אינו נוהג לדורות כמ"ש שם הלכה ח' עד שהקשה על מ"ש רבינו ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש שנאמר איש איש על עבודתו. וז"ל הרב בכ"מ ואיכא למידק דמשמע מהכא דמשיגדיל ויהיה לאיש כשר לעבודה וזה סותר מ"ש למעלה שאינו נכנס לעבודה עד שיהיה בן שלשים שנה. וכבר ישבתי קושיא זו לפי מה שהבין בעל כ"מ וגם קושיא כיוצא בזו ששמעתי מקשינן בגמ' דחולין (דף כ"ד:) ת"ר קטן פסול לעבודה אפי' תם עד שיביא שתי שערות שנאמר איש מזרעך לדורותם, לפ"ז ל"ל קרא דאשר ללוים לאגמורן דאין שנים פוסלין בכהנים תיפוק ליה דנדע במדאיצטריך איש מזרעך לדורותם דקטן פסול לעבודה ש"מ דאין שנים פוסלין בכהנים מק"ו דלוים, דאי פוסלין ל"ל איש הלא בלא"ה פסול עד שיהיה בן שלשים. וישבתי ע"פ גמ' דנדה (דף מ"ז:) בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא סריס לא חולץ ולא מיבם ומסיק הש"ס והוא שנולדו בו סימני סריס וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני ר' חייא עד רוב שנותיו. ולפ"ז אי לאו אשר ללוים הייתי אומר שהשנים פוסלין בכהנים עד שיהיה בן שלשים כמו בלוים והא דאיצטריך איש מזרעך היינו היכא דלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס דליפסל עד רוב שנותיו. ודע שאין סריס ממומין שפוסלין בכהנים. ועיין ברמב"ם פ"ח מהלכות ביאת מקדש שחשיב שם כל המומין ולא חשיב סריס ע"ש ודוק: וכן יש ליישב האי דרמב"ם הנ"ל לפי הבנת בעל כ"מ. אמנם אין אני רואה בדעת רבינו הרמב"ם שום רמז דלדורות יהא פסול לוי לעבודה עד שיהיה בן שלשים. והא דכתב שם הלכה ו' אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחילה שנאמר זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד חמש שנים ללמוד, היינו דלא בא אלא לאגמורן מרומיא דקראי דצריכין לימוד חמש שנים אבל שלא יכנסו לדורות עד שיהיו בני שלשים זו לא שמענו בדעת רבינו וכמו שמצינו בדברי דוד האחרונים שמנאן מבני עשרים ולמעלה, וכיון שכן מאחר שמצינו דעד בנין בית עולמים כתיב ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ולמעלה מסתמא נמי היה המספר הזה עד בן חמשים דאל"כ תקשי מ"ש אבן שלשים קפיד ואעד בן חמשים לא קפיד. ואי משום דמשעברו הירדן לא היו הלוים נושאי הארון אלא הכהנים ומשום לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף א"כ אבן שלשים נמי לא הוה להם להקפיד כמו שלא הקפידו מבנין בית עולמים ומנו בני עשרים וכיון שנמנו עד בנין בית עולמים מבני שלשים מוכרח נמי שהיו הלוים נושאי הארון אף לאחר שעברו הירדן ודלא כמ"ש רבינו שיתבאר מספר שמואל ויהושע כי לדורות הכהנים חייבים במצוה זו. והנראה בישוב קושיא זו הוא אחרי שרגע אדבר בדברי הרמב"ן ז"ל שכתב בזה הלשון: