מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים ג:א
Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 3:1 · מרגניתא טבא על ספר המצוות · free full Hebrew text
Open in the reader →@11 והברייתא שאמר הרב ז"ל דקתני ואלו שבמיתה וכו' חזר והשלים ושנה ואלו שבמיתה בידי שמים בלבד וכו' עכ"ל. וכתב עליו בעל מגילת אסתר וז"ל ומה שאמר עוד כי מה שלא מנו הגונב את הקסוה בהדי שאר שמיתתם בידי שמים בההיא ברייתא דפ' הנשרפין היה לפי שבההיא ברייתא לא מנו רק אותן שמיתתם אינן בידי אדם אלא בידי שמים, ז"א שהרי בההיא ברייתא מנה טמא ששימש והוא במיתה בידי אדם כמו שאמר לעיל מיניה דפרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין וכו' עכ"ל. וי"ל דברי הרמב"ן דמתני' דקתני פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו היינו בכהן ששמש בטומאה כדקתני כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חון לעזרה וכו' וברייתא דקא מני בהדי אלו שחייבין מיתה בידי שמים בלבד ולא בידי אדם טמא ששימש, היינו טמא דלאו כהן ששימש דההוא לא ניתן ליהרג בידי אדם אלא במיתה בידי שמים. וא"ל אי בטמא דלאו כהן ששימש תיפוק ליה דחייב מיתה בידי שמים משום זר ששימש דקא מני התם, ז"א דמשכחת לה בבמה דמותר לזר לשמש בבמה ואסור לשמש בטומאה כדאיתא בפרק בתרא דזבחים ובפ' שני דזבחים (דף ט"ז) קאמר הש"ס התם אמה דקאמר טמא יוכיח איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה. ופירש"י מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרה בבמה בבמת יחיד (בבמה) בשעת היתר הבמות דתנן בפ' בתרא הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה. ואע"ג דרש"י פירש סוף מס' זבחים וז"ל וטמא נמי בההיא פרשתא כתיב והנפש אשר תאכל משמע דלא נזהרו בבמה אלא מאכילת קדשים בטומאה אבל אם הטמא מקריב לא נתבאר, מיהו רבינו הרמב"ם בפירוש המשנה פירש שאין טמא מקריב. וכן פירש הר"ע מברטנורא דאע"ג דזר מקריב אין טמא מקריב בבמה. ועיין במשנה למלך שחיבר הרב הגדול ר' יהודה רוזאניס בהלכות קרבן פסח פ' א' הלכה ג'. וברייתא תניא עלה דברים ששותה במה קטנה לבמה גדולה דם מתירה ומפגל ומומים תאמר בזר שכשר בבמה כדתנן התם אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה וקתני התם כיהון ובגדי שרת וקראי נמי מוכחי בגדעון ומנוח ושמואל שהקריבו בבמה עכ"ל. א"כ משכחת לה ששגג בזרות והזיד בטומאה. והכי תירצו התוס' בשבועות (י"ז) אמה דפריך הש"ס אלא הא דקיימא לן טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דלא שהה היכי עביד עבודה אי דשהה בר כרת הוא, והקשה ר"ת מה בכך אם הוא בר כרת מ"מ איכא נפקותא דמיתה כגון שהזיד בשימש טומאה ושגג בטומאת מקדש. וכן כי האי גוונא כתב רבינו שמשון בפרק ראשון דמסכת כלים וז"ל ומיהו איכא לדחויי ההיא דסידור שולחן כגון דשגג בביאה והזיד בסידור שולחן והא דלא משני הכי בשבועות דשגג במקדש והזיד בעבודה דאית ליה שינויא אחרינא ואשכחן דמשני הכי בפרק הוציאו לו גבי קטורת שלא נתן בה מעלה עשן כל שהוא או שחיסר מכל סמניה חייב מיתה, דפריך עלה ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית, ומשני רב ששת כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה עכ"ל. אמנם למה שכתב הרמב"ם בסוף ביאת מקדש הלכה י"א וז"ל ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת וכתב בס' כ"מ דהוציא מתוספתא דזבחים פ' י"ב וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא ומחוסר בגדים אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל הזר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובד בשום אחד מאלה עכ"ל. א"א ליישב בהכי. אבל בבמה ניחא דזר ראוי לעבוד א"כ מוזהר שלא לשמש בטומאה ודוק: והנני חוזר לבאר דברי רבינו הרמב"ם ממה שהשיגו הרמב"ן וכתב (בדף ל"ה ע"א) ואני תמיה עליו ז"ל שאם אינו מכלל חייבי מיתה בידי שמים הוא חמור יותר שהרי הוא חייב מיתה בידי אדם וכו'. ביאור דבריו אחר שמצינו שאמרו שגונב את הקסוה רמיזא בקרא דולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו, וא"כ אם אינו מרומז בתיבת ומתו למיתה בידי שמים ע"כ מרמז למיתה שקנאין פוגעין בו שהוא מיתה בידי אדם שהוא חמור שצותה התורה להמיתו בידי אדם. אמנם הביאור בדברי רבינו בהשיגו על בה"ג שכתב יש די ספוק באמרם רמז ופשטיה דקרא אינו כן וגם אינו מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים כמו שנתבאר בתוספתא ובסנהדרין, הוא כך דמשיגו שמנה בה"ג ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו אחרי שהזכירו בגמ' שהוא רמז, וא"כ מנליה דהיא דרשא גמורה דלמא אסמכתא בעלמא היא רצוני לומר דדלמא הא דקנאים פוגעין בו בגונב את הקסוה אינו אלא הלל"מ ורבנן אסמכוהו אקרא אסמכתא בעלמא, וכמו שפירש רש"י באמת בדף פ"א בד"ה כבלע את הקודש וז"ל ורמז בעלמא הוא ולא מקרא נפיק דעיקר קרא בלוים כתיב שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן וכו' עכ"ל. ואע"ג דכל דרשות חכמים שבתלמוד חשבינן מן הסתם לדרשות גמורות ולא לאסמכתא בעלמא כמ"ש הרמב"ן בריש שורש השני, וביארתי בשורש הנ"ל שגם רבינו מודה בזה, שאני הכא דהם עצמם הזכירו בלשון רמז שהוא מורה מן הסתם כל זמן שלא ביארו שהוא דרשא גמורה לשון אסמכתא בעלמא, וכיון דהא דקנאים פוגעין בגונב את הקסוה אינו אלא הלל"מ, אין מן הראוי להכניס במנין המצות אפי' לשיטת בה"ג דמכניס במנין המצות אפי' מצות דרבנן דהא גופא דקנאין פוגעין בגונב את הקסוה אינו נופל עליו לשון מצוה דהרי אם בא לימלך אין מורין לו אלא אם נתעורר מעצמו לקנא מקנא ויש לו זכות דומיא דקנאין פוגעין בבועל ארמית כדאיתא בסנהדרין (דף פ"ב) דהא תנינהו במתני' גבי הדדי. וגם אין למנות האזהרה דולא יבאו לראות כבלע את הקודש דדלמא אסמכתא בעלמא היא כמשמעות לשון רמז מן הסתם כנ"ל. אמנם על זה היה אפשר להשיב דהרי הש"ס משני על מה שהקשו והרי גונב את הקסוה להכריח דקטלינן אע"ג דרחמנא פטריה הא אמר רב יהודה בכלי שרת ורמיזא ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו לומר דהאי נמי בר מיתה דחייב מיתה בידי שמים. וכיון דהש"ס בעי להוציא מהאי רמז מיתה בידי שמים ש"מ דרשא גמורה היא. ולזה בא רבינו לדחות בהא דכתב ואינו ג"כ מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים כמו שנתבאר בתוספתא ובסנהדרין כמו שביארתי לעיל. וא"כ נתברר דהא דבעי הש"ס להוציא מהאי קרא מיתה בידי שמים אינה אמיתית לפי המסקנא והדרא קושיתו לדוכתא מנליה דדרשא גמורה היא דלמא אסמכתא בעלמא היא, דבשלמא אי הוה קיימא הסברא דמי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקו וניקטול, וע"כ היינו מוכרחים לומר דאיכא מיתה בידי שמים בגונב את הקסוה ולהוציא מהאי קרא דולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו וכמו דבעי הש"ס לשנויי הכי הוה שמענא שפיר דדרשה גמורה היא כנ"ל, משא"כ אחר שנתברר מן התוספתא שמביא הש"ס דליכא מיתה בידי שמים בגונב את הקסוה אין שום הוכחה דהאי רמז דקאמר רב יהודה הוא דרשא גמורה ודלמא אסמכתא בעלמא היא כמשמעות לשון רמז מן הסתם כנ"ל ודוק היטב: