מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים ב:ה

שוב כתב הרמב"ן וז"ל וראיתי להרב (ר"ל להרמב"ם) עוד בהקדמה שהקדים לפרט המצות שאמר כשיהיה עונש פעולה מן העבירות וכו' הא הוצרך להם מקרא להביא אזהרה לה מפני שאין מזהירין מ"ה ואפי' אחר שמצאנו העונש עכ"ל. וקודם שאבוא ליישב קושיא זאת אציגה לפניך מ"ש הרב הגדול החכם השלם מוהר"ר יהודה רוזאניס בספרו הגדול משנה למלך בפ"ב מהל' מאכלות אסורות וז"ל פ"ב הלכה א' מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה הוא ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וגו' הרי למדת שהן בלא תעשה ואע"פ שיש בהן סימן אחד וכ"ש שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאיסור אכילתה בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו. כתב הרב המגיד ז"ל בבא זו מפורשת בסיפרא ואין לתמוה ממ"ש אין מזהירין מן הדין לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה מן התורה וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא מקל וחומר. ורבינו עצמו כתב כן בפירוש במנין המצות והרמב"ן ז"ל בהשגותיו בשרש השני סתר זה העיקר בראיה מפורשת מספרי גבי אחותו מאביו ומאמו (ועי' בהרמב"ן בפירוש התורה) מיהו מהא דספרא גבי מפרסת פרסה ע"כ מוכח כדברי רבינו הרמב"ם ודוק ועיין במ"ש רבינו הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח הלכה ו' המקטיר איברי בהמה טמאה שדבריו אין להם מובן אלא על פי דברי הרב המגיד הללו. ובזה ניחא לי הא דאמרינן בפרק ו' דבבא מציעא (דף פ"ח) ויהא אדם מצווה על חסימתו מקל וחומר משור וקשיא לי דהא אין מזהירין מן הדין, וכ"ת דלאו להלקותו הוא אלא לאיסורא בעלמא וכמ"ש מרן בכללי התלמוד דאף דאין מזהירין מ"ה היינו דוקא להלקותו אבל איסורא איכא מק"ו וכי אתא מיעוטא דכנפשך הוא לומר דאפי' איסורא ליכא הא ליתא דפשיטא דבלאו ק"ו נמי איכא איסורא מקרא דכתיב כי תבא בכרם רעך ופסוק זה לאו לנתינת רשות בלבד אתא לומר שאין באכילת הפועל משום גזל אלא עשה זה לבעל הבית הוא דמזהיר קרא ואם לא הניח שכירו לאכול ביטל עשה זו וכמ"ש הרב החינוך פרשת כי תצא. ונראה שלא כיון הרמ"ה ז"ל שהביא הטור ח"מ סימן של"ז דאיסורא איכא אם חסמו בע"כ ונדחק שם הרב בעל ב"ח דאיסור זה מהיכן הולידו הרמ"ה ולפי דעתי איסור זה הוא מן העשה דכי תבא בכרם וגו' וכסברת החינוך, העולה ממ"ש דאיסורא לעולם איכא וא"כ הק"ו היה להלקותו והדרא קושיא לדוכתא דהא אין מזהירין מ"ה. אך כפי דברי הרב המגיד ניחא דכיון דבלאו ק"ו היה מצווה על חסימת האדם מן העשה שפיר מייתינן לאו מק"ו. ואפשר לייחס לזה מ"ש רבינו הרמב"ם בשרשיו שרש י"ד בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר דכשהעונש מפורש יכולין אנו להוציא האזהרה מן הדין ואין זה סותר אומרם אין עונשין מ"ה כיון שהעונש מפורש וע"ש. ולדידי מי שיסבור סברת הרב המגיד מכ"ש שיסבור סברת רבינו הרמב"ם, והרמב"ן שסתר דברי רבינו הללו בשרש השני נראה דפשיטא שיחלוק על דברי הרב המגיד. ודע שראיתי לרבינו הרמב"ם במנין המצות מצות ל"ת סי' קע"ב שכתב דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא מק"ו משום דק"ו זה גילוי מלתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו יע"ש וזה סותר דברי הרב המגיד הללו מדאיצטריך להאי טעמא עכ"ל הרב הגדול מו"ה יהודה רוזאניס בספרו משנה למלך: והנה מ"ש ודע שראיתי לרבינו הרמב"ם במצות ל"ת קע"ב וכו' משום דק"ו זה גילוי מלתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו וזה סותר דברי הרב המגיד מדאיצטריך להאי טעמא, נראה לי דליכא שום סתירה, והוא דרש"י בסנהדרין (דף ע"ו) ד"ה גילוי מילתא בעלמא היא פירש וז"ל ואין זה עונש מן הדין דהא בת בתו מקורבה דבתו היא דאתיא וה"ד עונש מן הדין כגון ערות אחותך בת אביך או בת אמך א"ל אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו ואם באתה להביא בת אביו ובת אמו מק"ו זה עונש מן הדין דהא לאו מכח קורבה דהא אתיא דזו קורבה מחמת עצמה וזו קורבה מחמת עצמה אבל הבא על בת בתו אינה קרובה לו אלא משום בתו עכ"ל. וכ"כ התוספות בסנהדרין (דף ע"ד) בד"ה קסבר עונשין מ"ה וז"ל לא דמי לעונשין מ"ה דאיפלגו בה אביי ורבא לקמן בפרק הנשרפין כדפרישית וכו' ע"ש. וא"כ לפ"ז תקשי על רבינו הרמב"ם היכי מדמי הק"ו דבהמה שיש לה שני סימני טומאה לק"ו דבתו מאנוסתו דהא לא דמי הק"ו דבהמה שיש לה שני סימני טומאה אלא לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו וזה לא הוי גילוי מילתא בעלמא כמ"ש רש"י ותוס' שהזכרתי. אמנם מה שנראה לי בזה הוא דה"פ בדברי רבינו הרמב"ם דמאחר שכבר נאסרה הבהמה שיש לה שני סימנים מלאו הבא מכלל עשה שפיר ילפינן מק"ו דהשתא לא הוי הק"ו אלא גילוי מלתא בעלמא והיינו דהקדים רבינו הרמב"ם בספרו הגדול ובמנין המצות דבהמה שיש לה שני סימני טומאה שהיא בלאו הבא מכלל עשה ודוק היטב: וכל היכא דלא הוה הק"ו אלא גילוי מילתא בעלמא ילפינן האזהרה בק"ו דומיא דבתו מאנוסתו דילפינן לסברת אביי בק"ו משום דלא הוי הק"ו אלא גילוי מילתא בעלמא ודוק היטב. ודברי הרמב"ם והרב בעל מגיד משנה עולים בקנה אחד: היוצא מכל הלין דסברת רבינו הרמב"ם במה שכתב דכשהעונש מפורש יכולין אנו להוציא האזהרה מן הדין יש לה שורש מהספרא ומסוגיא דב"מ (דף פ"ח) דכיון דמוכח מהספרא ומסוגיא דב"מ הנ"ל דכל היכא דשמעינן האיסור מלאו הבא מכלל עשה או מעשה מייתינן האזהרה מק"ו א"כ כ"ש סברת רבינו דכשהעונש מפורש דיכולין אנו להוציא האזהרה מק"ו כמ"ש הרב ר' יהודה רוזאניס ז"ל דהרי ע"כ מוכרחים אנו לומר בספרא ובב"מ הנ"ל סברת הרב המגיד דהא ליכא למ"ד דמזהירין מן הדין כמו שאיתא במס' מכות (דף י"ז:) ובשאר דוכתי בש"ס דפריך התם והא אין מזהירין מן הדין הא אפילו מאן דס"ל עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין ודוק: הנה הראיתיך דסברת רבינו הרמב"ם אינה טעות ופשרה משובשת כמו שחשדו הרמב"ן. ועתה אבוא ליישב קושיתו של הרמב"ן שהקשה מהא דמכות (דף ה':) הנ"ל והוא דאיצטריך להביא מקרא לאזהרה אע"פ שהביא כבר מקרא לעונש משום דקאמר התם מדאיצטריך למכתב אחותך היא לעונש ש"מ אין עונשין מ"ה בכל התורה כאמרו שם הא למדת שאין עונשין מ"ה ואי לא הוה מייתי מקרא לאזהרה לא היינו יכולין ללמוד במדאיצטריך מקרא לעונש דבכל התורה אין עונשין מ"ה דהייתי אומר דלעולם בכל התורה כולה עונשין מ"ה היכא דאיכא מקרא לאזהרה והא דכתב רחמנא גבי אחותו שהיא בת אביו ובת אמו מקרא לעונש היינו משום דליכא מקרא לאזהרה ואי לאו דכתב עונש בהדיא לא היינו למידין האזהרה בק"ו משום דאין מזהירין מ"ה ולכך כתב מקרא לעונש דכשיש מקרא לעונש אנו למידין האזהרה בק"ו כמו שהשריש לנו רבינו הרמב"ם משא"כ השתא דכתב רחמנא מקרא לאזהרה ילפינן שפיר במדאיצטריך רחמנא לכתוב מקרא לעונש ש"מ דבכל התורה כולה אין עונשין מ"ה. והמשך לשון הספרי שמביא הש"ס במכות (דף ה') הא למדת אין עונשין מ"ה עונש שמענו אזהרה מנין ר"ל והא אין עונשין אלא א"כ מזהירין, ומביא מקרא לאזהרה, וע"ז מקשה עד שלא יאמר יש לי בדין. וע"ז משני הא למדת אין מזהירין מ"ה וא"כ כיון דאין מזהירין מ"ה אי לאו דכתב מקרא לאזהרה לא היינו יכולין ללמוד במדאיצטריך מקרא לעונש דבכל התורה אין עונשין מ"ה דהיינו אומרים לעולם עונשין בכל התורה מ"ה ושאני הכא דאיצטריך מקרא לעונש משום דאין כאן מקרא לאזהרה ואי לאו מקרא דעונש לא היינו למידין האזהרה בק"ו כנ"ל. ולכך כתב רחמנא מקרא לאזהרה דהשתא שפיר ילפינן במדאיצטריך מקרא לעונש ש"מ דבכל התורה כולה אין עונשין מן הדין ודוק היטב: אמנם צריך ביאור הא דנקט רבינו הרמב"ם לעיקר דהיכא דהק"ו אינו אלא גילוי מילתא דמזהירין מ"ה כדמשמע מלשונו במצות ל"ת קע"ב וז"ל אבל הק"ו זה אמנם הוא לגילוי מילתא בעלמא כמו שביארנו בבתו מאנוסתו לפי מה שנתבאר במקומו. וכן כתב במצות ל"ת של"ו וז"ל הזהירנו מגלות ערות הבת עצמה וזה לא התבאר בפירוש בתורה ולא בא בכתוב ערות בתך לא תגלה, ואמנם ממה שהזכיר בת הבן או בת הבת תקח מן הראיה לבאור הדבר והגלותו כי הוא אסר בת הבן ובת הבת וכ"ש הבת עכ"ל. וזהו לשיטת אביי אמנם רבא פליג עליה וס"ל דאע"ג דאינו אלא גילוי מלתא אין מזהירין מ"ה. ועיין בסנהדרין (דף ע"ו) ובתוס' בסנהדרין דף ע"ד ע"א בד"ה קסבר עונשין מ"ה וז"ל ולא דמי לעונשין מ"ה דאיפלגו בה אביי ורבא לקמן בפ' הנשרפין. וא"כ קשה היאך תפס לעיקר דברי אביי במקום רבא והא קי"ל אביי ורבא הלכה כרבא. והנה על דרך הפשוט יש ליישב דרבא לא פליג על סברא זו דהיכא דהק"ו לא הוי אלא גילוי מילתא דמזהירין כגון היכא דבא האיסור באיסור עשה או בלאו הבא מכלל עשה וכ"ש דבא העונש מפורש בכתוב כדמוכח מהספרא שהביא רבינו הרמב"ם במצות ל"ת קע"ב ובמ"ש החכם מוהר"ר יהודה רוזאניס כנ"ל אלא דפליג על אביי בבתו מאנוסתו דאין זה נכנס בגדר גילוי מילתא ולא ניחא ליה לרבא בהחילוק שפירש"י ד"ה גילוי מילתא בעלמא בסנהדרין (דף ע"ו) וע"ש ודוק: והא דהביא הרמב"ם גבי בתו מאנוסתו סברת אביי במצות ל"ת של"ז, י"ל דלרווחא דמילתא הביא שם גם ג"ש דהנה הנה ודוק: והנה הביאני משך הענין ליישב מה ששאלני הרב המופלא מוהר"ר הלל מטיקטין במכתבו לאמר וז"ל תמיה לי על הרב המגיד שכתב בפ' שני מהל' מאכלות אסורות, ודע שאין לתמוה על מה שאמרו שאזהרת בהמה טמאה שיש לה שני סימני טומאה באה מק"ו הלא אין עונשין מ"ה לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא בק"ו, וקשה הלא איתא בפסחים (דף כ"ד) אלא אמר ר"פ מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף שאין ת"ל לא יאכל מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפקא ליה ממעשר הקל בק"ו וכו' וכ"ת אין מזהירין מן הדין היקשא הוא, מאי קאמר וכ"ת אין מזהירין מ"ה הלא האיסור ילפינן התם גבי קודש מדכתיב באש ישרף והלאו דלא יאכל מיותר כמ"ש התוס'. ולפי דבריהם אמאי אין מזהירין מ"ה לכתוב רחמנא באש ישרף ולא בעי לא יאכל דהשתא דנדע האיסור מבאש תשרף יכולין אנו ללמוד הלאו בק"ו ממעשר הקל לשיטת הרב המגיד ודוק עכ"ל הרב הנ"ל: והשבתי לו דלשיטת הרב המגיד ה"פ בגמרא דודאי כל זמן שאין לנו למוד דאין מזהירין מ"ה היכא דהאיסור בא בעשה או בלאו מכלל עשה מהיכא תיתי נימא דאין מזהירין כיון דלא הוי אלא גילוי מילתא דהרי הא דילפינן דאין מזהירין מ"ה היינו במדאיצטריך גבי אחותו בת אביו ובת אמו אחותך היא לאזהרה ש"מ אין מזהירין מ"ה ומשם ליכא הוכחה דאין מזהירין מ"ה היכא דבא האיסור בעשה או בלאו הבא מכלל עשה ואע"ג דגם שם כבר שמענו מקרא כתוב לעונש ואפ"ה כתב רחמנא קרא לאזהרה וכמו שהקשה באמת קושיא זו הרמב"ן על רבינו הרמב"ם כבר ישבתי דאיצטריך מקרא לאזהרה דאי לאו הכי לא הוה מצינן למילף במדאיצטריך מקרא לעונש דבכל התורה כולה אין עונשין מ"ה ועיין לעיל במה שישבתי קושית הרמב"ן הנ"ל. והכא ה"פ וכ"ת אין מזהירין מ"ה ר"ל דלמא כתב רחמנא לאו יתירא דלא יאכל לאגמורן דאין מזהירין מ"ה אפי' היכא דבא האיסור בפירוש בכתוב בעשה או בלאו הבא מכלל עשה במדאיצטריך לא יאכל דלא ה"ל לכתוב אלא באש ישרף א"ו דאתי לאגמורן דאין מזהירין מ"ה אפי' היכא דבא האיסור בעשה או בלאו הבא מכלל עשה. וע"ז משני הש"ס היקשא הוא ר"ל דיכולין אנו ללמוד הלאו בהיקש והשתא ליכא למימר דאתי לאגמורן דאין מזהירין מ"ה אפי' במקום שבא האיסור באיסור עשה דהא תינח אם לא היינו יכולין ללמוד הלאו אלא בק"ו שפיר הוה מצינן למילף במדאיצטריך לא יאכל דאין מזהירין מ"ה אפי' במקום שבא האיסור באיסור עשה משא"כ השתא דיכולין אנו ללמוד הלאו מהיקשא לא שייך לומר במדאיצטריך לא יאכל שאין מזהירין מדין ק"ו. והא ליכא לאקשויי דאכתי תקשי שמא אתי לא יאכל לאגמורן במדאיצטריך דאין מזהירין מהיקשא דקים ליה להש"ס דודאי מזהירין מהיקשא. וגם אין להקשות נילף במדאיצטריך היקשא דאין מזהירין מ"ה אפי' היכא דבא האיסור בעשה דהיקשא איצטריך נמי להרבה שאר דרשי אחריני ודוק היטב: ובזה מיושב נמי הא דקאמר אם אינו ענין לגופו דהא נפקא ליה מק"ו והדר קאמר וכ"ת אין מזהירין מ"ה דלכאורה קשה כיון דאין מזהירין מ"ה למאי נפקא מיניה הביא הק"ו כלל ובזה ניחא ודוק היטב: אמנם קשיא לי מהא דמס' מכות (דף י"ז:) דפריך התם על דרשת ר"ש וכי מזהירין מ"ה והלא התם כל האיסורים באו באיסור עשה כמו שפירש"י בדף הנ"ל ע"א בד"ה לפני זריקה ובד"ה לאחר זריקה וכו' ע"ש. וכ"כ התוס' באמצע ד"ה איסור בעלמא וז"ל ועוד קשה דכיון דמרבינן איסורין בעלמא כדפירש הקונטרס למה לי תיפוק לי דכל חד וחד נדמו לאיסור כדפרישית ע"ש. והתם ליכא ליישב על דרך הנ"ל ודוק: לכן נ"ל דהתם פריך וכי עונשין מ"ה היינו לשיטת רבא דס"ל דאפי' היכא דהק"ו לא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא אין מזהירין מ"ה ולשיטתו אפי' היכא דהאיסור בא באיסור עשה לא מייתינן האזהרה בק"ו דהרי כל עצמו שאנו אומרין דהיכא דהאיסור בא באיסור עשה דילפינן האזהרה בק"ו היינו משום דאחר דבא האיסור בעשה לא הוי הק"ו אלא גילוי מלתא בעלמא והלא רבא פליג וס"ל דאע"ג דהק"ו לא הוי אלא גילוי מילתא אין מזהירין מ"ה ומסיק שם לרבא אלא קרא יתירא מכדי כתיב והבאתם וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם. ובאמת לשיטת אביי דס"ל דכל היכא דהק"ו גילוי מלתא בעלמא מזהירין מ"ה מעיקרא ליכא כאן התחלת קושיא על דרשת ר"ש וכי מזהירין מ"ה כיון דהאיסורים באו באיסור עשה כמו שפירש"י מייתינן שפיר האזהרה בק"ו כמו שכתב הרב המגיד והא דתפסו לעיקר כשיטת אביי ולא כרבא היינו משום פירוש רש"י בד"ה קרא יתירא בא"ד וז"ל לכתוב בתריה לא תוכל לאוכלם בשעריך אם על חוץ לחומה בא להזהיר ולאו שבכללות לא הוי כיון דאכולהו קאי הוי לאו אכל חד וחד והיכי דמי לאו שבכללות כגון לא תאכל כי אם צלי אש וכו'. והנה בכריתות (דף ד':) סוגיא חולקת על זה גבי הא דאמר ר' אילא אכל מעשר דגן ותירוש ויצהר לוקה שלש ופריך והא אין לוקין על לאו שבכללות ומשני שא"ה דמייתרי קראי מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך בפנים אין בחוץ לא למה לי דכתב רחמנא לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך לחלק. ופריך אי מההוא הו"א הנ"מ בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי כתב רחמנא לא תוכל לאוקמי בלאו. ופריך ועדיין לאו שבכללות הוא ומשני אם כן נימא קרא לא תוכל לאכלם בשעריך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך למה לי ליחודי אכילה לכל חד וחד. הנך רואה דאי הוה כתיב לא תוכל לאוכלם אע"ג דהאיסורים מפורשים בעשה ולא תוכל לאוכלם הוה קאי אכולהו המפורשים אכתי הוה לאו שבכללות. והנה לפי סוגיא דכריתות תקשי קושית הש"ס במכות (דף י"ז) והא אנן אלו הן הלוקין תנן ולא יתורץ במה שמתרץ הש"ס התם אלא קרא יתירא הוא מכדי וכו' לכתוב לא תוכל לאכלם דאי הוה כתיב לא תוכל לאכלם אכתי הייתי אומר דהוה לאו שבכללות, וע"כ צריך לתרץ לשיטת גמרא דכריתות דקושית וכי מזהירין מ"ה מעיקרא ליתא דכיון דכבר באו האיסורין באיסור עשה כדפירש רש"י התם במכות שפיר מייתינן האזהרה בק"ו דהשתא לא הוה אלא גילוי מילתא בעלמא ודוק: וכיון דסתמא דתלמודא דכריתות נקיט סוגיא דאביי ש"מ דהעיקר כשיטת אביי. וכן צ"ל כן לשיטת סוגיא דחולין פ' ג"ה (דף ק"ב) דאיתא התם אכל אבר מ"ה ובשר מ"ה חייב שתים ולריש לקיש אינו חייב אלא אחת, הרי דנקיט הש"ס לעיקר אע"ג דהאיסורים מפורשים כיון דהם עטופין על לאו אחד הוי לאו שבכללות וכן הסוגיא דסנהדרין וכריתות לענין אוב וידעוני שאינם חלוקים לחטאת הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו. וכתב הרמב"ן בשורש התשיעי וז"ל ונלמוד מזה שכן הדין במקום מלקות. הרי דגם הסוגיא הזאת תופסת לעיקר דאע"ג דכל האיסורים מפורשים כיון דעטופים על לאו אחד הוי לאו שבכללות. והנה לסוגיות הללו ע"כ צריך לתרץ קושית הש"ס במכות גבי דרשות דר' שמעון הנ"ל דפריך התם והא אנן אלו הן הלוקין תנן דקושית הש"ס התם דפריך וכי מזהירין מ"ה מעיקרא ליתא דכיון דבאו האיסורים כבר באיסור עשה שפיר מייתינן האזהרות בק"ו משום דלשיטות הללו לא מתרצא קושית והא אנן אלו הן הלוקין תנן במה שמתרץ הש"ס במכות מכדי כתיב והבאתם וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם דאי הוה כתיב לא תוכל לאוכלם לא הוה אלא לאו שבכללות דלשיטות הללו אע"ג דהאיסורים מפורשים אם עטופות על לאו אחד הוה לאו שבכללות. וכיון דכל הסוגיות הללו תפסו לעיקר כסברת אביי דכל היכא דלא הוי הק"ו אלא גילוי מילתא בעלמא מזהירין מ"ה, לכן נקיט הרמב"ם לעיקר כאביי בהא נגד רבא: ודע דמסוגיא דקידושין (דף ע"ב) גבי אלמנה וגרושה וחללה זונה כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כך חלוקה אלמנה וחללה זונה בכהן גדול אין להכריח לשיטתי זאת דמאיצטריך גרושה בכה"ג ש"מ דאע"ג דהאיסורים מפורשים אם עטופות על לאו אחד הוי לאו שבכללות דהרי רבא הוא בעל המימרא התם מנא הא מילתא דאמרי אין חללה אלא מאיסורי כהונה והוא המביא הברייתא דלא יאמר גרושה בכה"ג, וא"כ תקשי דרבא אדרבא לשיטתי זאת דבמכות דתירצו לשיטת רבא מכדי כתיב והבאתם וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם ע"כ צריך לומר דכיון דהאיסורים מפורשים אע"ג דעטופים על לאו אחד לא הוי לאו שבכללות כמו שפירש"י שם ועל כרחין צריכין אנו ליישב בזה כמו שתירצו התוס' בב"מ (דף קט"ו:) בד"ה שנאמר לא יחבול בא"ד וז"ל והא דמצריכין קרא לחלק בין אלמנה שהיא גרושה לכהן גדול בפ' עשרה יוחסין היינו משום דבגוף אחד אין לחייב שתים בלא פסוק ולכך צריך יתור לחייב שתים באשה אחת עכ"ל. אמנם מסוגיא הנ"ל שהבאתי יש להכריח ככל מה שכתבתי לעיל ואע"ג דהתוס' בב"מ בד"ה שנאמר לא יחבול טרחו ליישב כל הסוגיא הנ"ל דלא להוו סתרי אהדדי אין מן הקושיא על רבינו הרמב"ם אם ימאן בתירוצם ועוד כי שם לא הביאו הא דאוב וידעוני שאין חלוקין לחטאת הואיל ובלאו אחד נאמרו. ואין תירוצם דשם עולה לקושיא מאוב וידעוני ודוק: וכן הרמב"ן שכנגדו חולק עליו הסכים בזה עם רבינו הרמב"ם בשורש התשיעי ולא דחה כתירוצם של תוס'. וכן התוס' דמכות נראה דס"ל דסוגיות חלוקין הם והוא מדהקשו בא"ד המתחיל איסורא בעלמא וז"ל וא"ת ומעשר גופיה אמאי הדר ופרט ביה ונדחקו מאד בתירוץ קושיא זו. ואי הוה ניחא להו בתירוץ התוס' דב"מ (דף קט"ו) הנ"ל שתירצו שם על קושיא שהקשו שם דבמכות משמע דאם האיסורים מפורשים אע"ג דבאו בלאו אחד לא הוי לאו שבכללות כפירוש רש"י במכות ובכריתות גבי מעשר משמע דאע"ג דהוו האיסורים מפורשים אי הוה כתיב לא תוכל לאוכלם הוה לאו שבכללות ותירצו משום דשם מעשר אחד הוא, א"כ אין כאן שום התחלת קושיא מעשר גופיה אמאי הדר ופרט ביה הלא גבי מעשר הוצרך לפרוט כיון דשם מעשר אחד הוא, א"ו דהתוס' דמכות ס"ל דסוגיות חלוקים הם ומיאנו בתירוץ התוס' בב"מ ודוק היטב: וא"ל א"כ כיון דבזה איפסקא הילכתא כאביי אמאי לא חשיב בהדי יע"ל קג"ם, דמצינו ג"כ במס' שבת (דף קנ"ה) גבי והלכתא צדדים אסורים צידי צדדים מותרין דהלכתא כאביי ואפ"ה לא חשיב בהדי יע"ל קג"ם עד שתמהו התוס' שם וז"ל תימה לר' אמאי לא חשיב בהדי יע"ל קג"ם, ומיהו כאן י"ל דגימ"ל דקג"ם מרמזת גם לגילוי מילתא בעלמא. והיותר נראה בישוב קושיא זו הוא דבסנהדרין (דף ס"ה) פריך מ"ש הכא דקתני בעל אוב וידעוני ומ"ש גבי כריתות דקתני בעל אוב ושייריה לידעוני ר' יוחנן אמר הואיל ושניהן בלאו אחד נאמרו. וכבר כתבתי דלשיטה זאת דס"ל הואיל ובלאו אחד נאמרו אע"ג דהאיסורים מפורשים אפ"ה הוה לאו שבכללות, ע"כ צריך למיסבר דקושית הש"ס דפריך על דרשות ר"ש במכות וכי מזהירין מ"ה מעיקרא ליתא דכיון דכבר באו האיסורין באיסור עשה כמ"ש רש"י שם מזהירין מ"ה דהשתא לא הוי הק"ו אלא גילוי מלתא בעלמא כמו שהארכתי לעיל. וא"כ ר' יוחנן קאי בשיטת אביי וגם ריש לקיש דיהיב טעמא למאי דשייר לידעוני בכריתות משום שאין בו מעשה הא קאמר התם ר"פ דטעמא דלא אמר כר' יוחנן מפני שחלוקים הם במיתה הא לאו חלוקה במיתה היה מודה דכיון דבאו בלאו אחד הוי לאו שבכללות ודוק. וא"כ גם ריש לקיש קאי בשיטת אביי כנ"ל ודוק: וא"כ סרה קושיתי הנ"ל דאמאי לא חשיב בהדי יע"ל קג"ם דלא חשיב בהדי יע"ל קג"ם אלא הני הלכתא דלא מצינו אמוראי קדמאי דקיימי בשיטתיה אבל היכא דקיימי אמוראי קדמאי בשיטתיה דאביי לא שייך למימר הלכתא כאביי דהא לא אביי לחוד חידש זה הא גם אמוראי קדמאי חידשו זאת, וכיוצא בזה כבר תירצו רבוואתא קדמאי ודי בזה: ודע דאע"פ שהעליתי דלסוגיא הנ"ל קושית הש"ס במכות וכי מזהירין מ"ה מעיקרא לק"מ אכתי מסוגית הש"ס דמכות מוכח דכל האיסורין החדשים שהוציא ר"ש דמפי השמועה למד כמו שהארכתי לעיל ודוק היטב: