מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים ב:ד

שוב כתב הרמב"ן וז"ל ואני חוזר עוד לצווח על דברי הרב כו' והרב מנה מצוה רפ"ז לאו בעדות אבות על בנים וכו' ואת בניהם לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים עכ"ל. כבר ישבתי קושיות הללו לעיל בטוב טעם ודעת עיין שם ותמצא נחת:

שוב כתב הרמב"ן ובמצוה שי"ג מנה לאו שאין מיתת ב"ד כו' תנא מושבות קא קשיא ליה וכו'. מה שנראה בזה הוא דכבר הבאתי מתני' דחגיגה הלכות שבת וכו' הרי הם כהררים התלויים בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות הדינין והעבודות וכו' הן הן גופי תורה ומסיק הש"ס הן והן גופי תורה ר"ל דגם הלכות שבת גופי תורה. הרי שהזכירו חז"ל שהלכות שבת אע"פ שנלמד ממקרא מועט המה גופי תורה וכל מקום שהזכירו גופי תורה כבר הורנו הרמב"ם שמורה שבא בקבלה למשה בסיני מפי הגבורה בפירוש הכתוב וזה ראוי למנות במנין המצות כאשר כבר נתבאר. והנה הא דמיתת ב"ד אינו ד"ש הוא מהלכות שבת ואע"ג דמפרש בגמרא הלכות שבת מאי ניהו מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא כתיב, י"ל דחדא מינייהו נקט וה"ה לכל הלכות שבת ונקט מלאכת מחשבת היינו משום דמלאכת מחשבת הוא יותר מקרא מועט שאינו נלמד אלא מהיקשא דשבת למלאכת המשכן וזה ר"ל הא דאין מיתת ב"ד ד"ש נלמד מיתורא דקרא שהוא יותר מקרא בערך ההיקש ודוק:

שוב כתב הרמב"ן ומנה אכילת חטאת ואשם חוץ לקלעים לאו כו' למה לי ליחודי לאוי לכל חד עכ"ל. והנה רגע אדבר דע"כ אינו משיג עליו מדמנה כל אחד ואחד מכל הני ללאו בפני עצמו והמה כלולים בלאו אחד ולדעת הרמב"ם הוא לאו שבכללות מאחר שכולם עטופות על לאו אחד ואי משום דהדר ופרט בהו ש"מ ליחודי לאוי אתי הנה זה נלמד מדרשת ר"ש ולא ה"ל למנות כל אחד ואתד בפני עצמו דלסברת הרמב"ם כל מה שבא ממדרש חכמים אינו ראוי למנות דא"כ תקשי למה אינו משיג עליו ממה שמנה אוכל מעשר דגן ותירוש ויצהר חוץ לחומה כל אחד ואחד ללאו בפני עצמו, וגם למה אינו משיג עליו ממה שמנה אוכל לחם קלי וכרמל קודם לעומר כל אחד ללאו בפני עצמו ולא יחדו בהם לאו לכל אחד ואחד אלא מיתורא דקראי והוא דרשת חז"ל, א"ו דאין מזה קושיא משום דגופי האיסורים מבוארים בקרא אלא שכלולים בלאו אחד אע"פ שלא יחדו חכמים לאו לכל אחד אלא מיתורא דקרא ראוי למנותם במנין המצות כל אחד ואחד ללאו בפני עצמו דלא הוה אלא גלוי מילתא בעלמא וכמו שכתבו נושאי כלי הרמב"ם כמה פעמים בכיוצא בזה. אמנם עיקר השגת הרמב"ן דגופי האיסורים הא דאסור לאכול חטאת ואשם חוץ לקלעים ואכילת עולה בין בחוץ בין בפנים וקדשים קלים קודם זריקה ובכורים קודם הנחה אינם מבוארים באיסור לאו זה דלא תוכל לאכול בשעריך ואינם נלמדים גופי האיסורים הנ"ל באיסור לאו דלא תוכל לאכול בשעריך אלא מדרשת ר"ש מיתורא דמהדר ומיפרט למה לי וכיון דגופי האיסורים אינם נלמדים אלא מיתורא דקרא שהוא מדרש ר"ש לא ה"ל להרמב"ם למנותם במנין המצות לשיטתו שכל מה שהוציאו חז"ל באחת מי"ג מדות ובריבויים ד"ס קרי להו ואינו מכניסם במנין המצות. זו היא השגתו והוא ברור: אמנם כבר כתב הרמב"ם בפ' י"א מהל' מעשה הקרבנות כי אלו המצות ר"ל הא דאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים וכו' שהוצאנו מזה הפסוק ר"ל דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' מפי השמועה למדום וזה מורה ר"ל לשון הרמב"ם שכתב מפי השמועה למדום שבא זה בפירוש מקובל למשה בסיני וא"כ סרה מעליו תלונת הרמב"ן שכבר הוא מונה מה שבא בפירוש מקובל בתיבות הכתובים בתורה מפי הגבורה למשה בסיני בתוך מנין המצות:

והנה ראיתי לבעל מגילת אסתר שכתב על הא דכתב הרמב"ם בפ' י"א מהל' מעשה הקרבנות הנ"ל דאלו המצות שהוצאנו מזה הפסוק מפי השמועה למדום. וז"ל והנה אנכי לא ראיתי בשום אחד מהמקומות שהוזכרו אלו המצות שיאמרו עליהן כי מפי השמועה קבלו שזהו פשט הכתוב הזה של לא תוכל עכ"ל. והנני מראה לך מקום שהוציא רבינו הרמב"ם דהמצות האלו שהוציאו מפסוק לא תוכל לאכול בשעריך מפי השמועה קבלו, והוא במס' מכות (דף י"ז:) דפריך התם על דרשת ר' שמעון הנ"ל וכי מזהירין מן הדין ופירש"י דקאמר אם לאכלו חוץ לחומה ק"ו ממעשר כו' ותו אם לפני זריקה ק"ו מתודה דלמא כולהו חוץ לחומה אתו ודקאמרת ק"ו אין מזהירין מן הדין ואין כאן אם אינו ענין, ומשני הש"ס איסורא בעלמא, פירש"י הא דמייתי בכולהו אזהרה בק"ו לאיסורא בעלמא קאמר ולא למלקות עכ"ל. והדר פריך והאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש ומשני חמשה איסורין הוו ופריך והא אנן תנן אלו הן הלוקים אלא קרא יתירא הוא מכדי כתיב והבאת שם ואכלת לפני ה' אלהיך במקום וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם מיהדר מיפרש בהו רחמנא למה לי אלא ליחודי להו לאוי לכל חד וחד ועיין פירש"י שם. והנה התוספות שם בד"ה איסורא בעלמא הקשו על פירש"י קושיות חזקות. ופירשו בזה שיטה חדשה דלא כפירוש הקונטרס ע"ש. ונ"ל דרבינו הרמב"ם מיאן בפירש"י משום קושית התוס' שקשה על פירושו. וגם מיאן בפירוש התוס' משום דקשיא ליה על פירושם מאי קא משני הש"ס אלא קרא יתירא הוא מכדי כתיב וכו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם וכו' דאי לא הוה כתיב אלא לא תוכל לאכלם לא הייתי דורש דבר חדש דודאי אין בהן יתור לומר מה בא זה ללמדנו מק"ו דתודה שהרי אין במקרא אריכות יותר משאם היה מפרש תודה לבדה וכן בבכור הא ליכא שום יתור אריכות לשון דהא כולהו נפקי בחדא מלא תוכל לאוכלם כמו שהקשה משי"ח שם בתוס' ד"ה איסור בעלמא הנ"ל. לכן פירש הרמב"ם ז"ל שבא בפירוש מקובל למשה מפי הגבורה בסיני לכל איסור חדש כמו שביאר בפ' י"א מהל' מעשה הקרבנות ובזה תעלה הסוגיא כהוגן בלא שום גמגום. וא"ל אי ס"ד דכל איסור חדש בא בפירוש מקובל א"כ מאי קאמר ר"ש ותרומת ידך אלו בכורים מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר וכו' הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהן וכן בכולן דמשמע הא דמכריח דבא הכתוב לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם וכן כל איסורים החדשים משום דאיסורים הישנים אתו בק"ו ואי בא בפירוש מקובל לא היה צריך להכריח מכח ק"ו דאין אחר הקבלה כלום. דיש לפרש אע"ג דבא בפירוש מקובל דתרומת ידך אלו בכורים להזהיר לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם וכן נדבותיך דבא בפירוש מקובל להזהיר לאוכל בתודה ושלמים לפני זריקה וכן כולם אכתי יש לפרש נמי מפשטא דקרא דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ובכורת בקרך וצאנך וגו' דאתי להזהיר נמי לאוכל כולן חוץ לחומה כמשמעות בשעריך ולפ"ז אילו היינו אומרים כן א"כ אזהרת תרומת ידך אתי להזהיר על שני דברים, על חוץ לחומה ממשמעות פשטא דקרא, ועל אוכל מהן עד שלא קרא עליהן מקובלת משה מפי הגבורה וכן כולן, וא"כ הוה כל אחד ואחד לאו שבכללות שכולל שני איסורים ואפי' למ"ד דעל לאו שבכללות חדא מיהת לקי היינו לאו הפורט דברים רבים כגון כל שאור וכל דבש לא תקטירו לא יבא עמוני ומואבי וכן אל תאכל ממנו נא ובשל מבושל לשיטת רבינו הרמב"ם, אבל הלאו הכולל דברים רבים אין עניינם ואיסורן שוה והכתוב אסרם כולם בלאו אחד ושם אחד ולא פרט האיסורים בפירוש לכ"ע אין לוקין עליו אפי' חדא וכמו שביאר הרמב"ן בשורש התשיעי. והנה אם היינו אומרים דתרומת ידך אתי ממשמעות פשטא דקרא לאוכל בכורים חוץ לחומה ומקבלה לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהן א"כ נאסרו שני איסורין בשם אחד לא תוכל לאכול בשעריך תרומת ידך ולא נפרטו האיסורין והוה לאו שבכללות שאין לוקין עליו אפי' חדא ודוק היטב: א"נ דקאי תיבת בשעריך גם אאינך אמנם לא אתי לאגמורן דאיכא לאו באוכלן חוץ לחומה אלא דאתי לאגמורן דאינו חייב באוכלן בטומאה אלא בירושלים, ועיין בפירושו במשניות פ' אלו הן הלוקין במשנת האוכל בכורים. והשתא לא הוה לאו שבכללות דהרי בשעריך לא אתי ללאו אלא אתי למעט דלא תימא דלוקין על אכילתן בטומאה בכל מקום כמשמעות פשטא דקרא לא בערתי ממנו בטמא דמשמע בכל מקום ואתי בשעריך לאגמורן דאינו חייב אלא בירושלים מיתורא דבשעריך ודוק היטב: ובא ר' שמעון להכריח בדרשתו דע"כ תיבת בשעריך לא קאי אלא אמעשר דגנך ותירושך ויצהרך ולא אבכורות בקרך וצאנך ולא אאינך ולא קאי אאינך אלא תיבות לא תוכל לאכול ולא תיבת בשעריך וה"ק מאי בא ללמדנו ותרומת ידך אם לאוכלם חוץ לחומה ר"ל דאתי נמי לחוץ לחומה כמשמעות פשטא דקרא וע"ז קאמר דמסתבר לומר דלא קאי בשעריך אלא אמעשר ולא אבכורות דע"כ לבכורות לא איצטריך לאגמורן להזהיר שלא לאוכלן חוץ לחומה דאתיא מק"ו דמעשר הקל ולא מסתבר לאוקמי בלאוי יתירי וכמ"ש התוס'. ולשיטה זו ניחא טפי מלשיטת התוס' דעל שיטת התוס' קשיא קושית מהרש"א וז"ל בא"ד, דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי, ק"ק דלא שייך הכא לומר דאתא ללאו יתירא באוכל חוץ לחומה כיון דאין עונשין מן הדין וכו' עכ"ל. אמנם לשיטה זו ניחא דאי הוה מוקמינן בשעריך אבכורות ואינך להזהיר נמי אחוץ לחומה א"כ הוה כל אחד ואחד לאו שבכללות ואין לוקין עליו א"כ אין סברא לאוקמי בלאוי יתירי כיון דאין לוקין עליו ודוק: אלא ע"כ דבשעריך לא קאי אלא אמעשר ולא אביכורים ולא אתי ותרומת ידך אלא לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהן ולא לאוכל חוץ לחומה ולוקין עליו דהשתא לא הוה ותרומת ידך ולוקין עליו והיינו דקאמר ר"ש הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם, ר"ל ולא נמי לחוץ לחומה וא"כ לא הוי לאו שבכללות ולוקה עליו ודוק: וכן הפירוש ובכורות זה הבכור אמר ר"ש מה בא זה ללמדנו אם לאוכל חוץ לחומה ק"ו ממעשר הקל כנ"ל ואי לאוכל לפני זריקת דמים ר"ל דלעולם בשעריך קאי אבכור ואם אינו ענין לחוץ לחומה דאתיא בק"ו ממעשר תנהו ענין לאוכל בכור לפני זריקת דמים כמו שפירש"י בד"ה ה"ג מיהדר פרושי בכל חד למה לי ש"מ ליחודי לאוי לכל חד וחד כאלו חזר וכתב בכל אחד לאו דחוץ לחומה וכיון דאינו ענין לו תנהו ענין לדבר אחר וכו' עכ"ל ע"ש. ומסיק דגם לפני זריקה בבכור אתיא בק"ו מתודה ובלאוי יתירי לא מוקמינן כנ"ל וע"כ בשעריך לא קאי אבכור לאסור לפני זריקה ולא בא הכתוב דובכורות אלא לאוכל בכור אחר זריקת דמים לחוד ולא הוי לאו שבכללות ולוקה עליו כנ"ל. וכן בכולן על דרך זה ודוק היטב: ואע"פ שכתב הרמב"ם במצות ל"ת קמ"ד וז"ל הנה כבר התבאר לך שזה הלאו כולל ב' אזהרות אזהרת הזר שאוכל תמים ואזהרת הכהן חוץ לירושלים וכו' היינו לפי המסקנא דמסיק הש"ס בשמעתין אלא קרא יתירא הוא מכדי וכו' כמו שאבאר באר היטב לקמן ופריך והא אין מזהירין מן הדין דהמקשה סבר כפשוטה דהא דמוקי ר"ש כל חד וחד לאיסור לאו מפי הקבלה אמר אלא דיליף מדלא איצטריך לאיסורים ישנים דאתו בק"ו, וע"ז פריך והא אין מזהירין מן הדין כפירש"י ומשני דר"ש לא מפיק אסוריה מכח יתורי דקראי אלא מפי הקבלה למשה בסיני מפי הגבורה ולא יליף בק"ו אלא לגלויי דהאיסורים ישנים ידעינן מק"ו וא"כ לא מסתבר לאוקמי בשעריך אכל חדא וחדא כמשמעות פשטיה דקרא ולא הוה כל חד וחד לאו שבכללות ודוק היטב: ופריך מרבא ומשני דרבא חמשה איסורין קאמר והדר פריך והא אנן תנן אלו הן הלוקין ומקדשים קלים חוץ לחומה פריך כמו שפירשו התוס'. וע"ז משני אלא קרא יתירא הוא מכדי כתיב והבאת שם ואכלת לפני ה' אלהיך במקום וגו' וכולהו בהאי קרא כתיבי לכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם. דהרי ע"כ אחר דהדר ופרט לכולהו בלא תעשה דלא תוכל לאכול בשעריך, כל אחד ואחד המפורש בעשה דוהבאת שם אתי לאיסור חדש דהרי עשה מייתינן בק"ו כמ"ש רש"י בסוף פ' קמא דחגיגה בד"ה לבתו מאנוסתו וז"ל רש"י בא"ד הנ"ל דיני ממונות ומ"ע והלכות עבודה ופסולי קדשים אתה למד בק"ו אבל לא אזהרות ועונשים וכו' ע"ש. וכיון שכן לכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם אחר והבאת שם והוה ליה לפרש למשה מפי הגבורה דכל אחד ואחד מהמפורשים בעשה דוהבאת שם אתיא לאיסור חדש כמו שפירש למשה בסיני מפי הגבורה דכל אחד ואחד מהפרטים בלא תעשה דלא תוכל לאכול בשעריך אתיא לאיסור חדש. כיון דגם השתא לפי האמת דהדר פרט כל אחד ואחד בלא תעשה דלא תוכל כל אחד ואחד המופרט בעשה דוהבאת אתי לאיסור חדש מאחר דמייתינן עשה בק"ו כנ"ל מיהדר ומיפרט בהו בלא תעשה דלא תוכל לאכול בשעריך למה לי אלא ליחודי לאו לכל אחד ואחד וכמו שפירש ר"י בתוס' הנ"ל וז"ל ור"י מפרש ליחודי לאו לכל חד וחד דאהני היתור לגלויי לן דעל כל איסורין שאנו שומעין בכולם מקלים וחמורים הללו שבכולן יש בהן חיוב מלקות. ולפ"ז לוקה חמש דקאמר רבא חמש ממש עכ"ל. אלא דאי לאו דאשמעינן ר"ש דבלא יתורא אין כל אחד ואחד לאו שבכללות לא הוה מוקמינן היתור דאתי לגלויי לן דעל כל איסורים שאנו שומעין בכולם מקלים וחמורים שבכולן יש חיוב מלקות אלא הוה מוקמינן היתור על כל איסור חדש דלא להוי לאו שבכללות ר"ל דהייתי אומר דלכך כתב רחמנא היתור כי היכי דלהוי בכל פרט ופרט כמו שני לאוין אחד אחוץ לחומה כמשמעות פשטיה דקרא דבשעריך ואחד לאיסור החדש וכי היכי דלא להוי כל פרט ופרט לאו שבכללות כנ"ל. אבל בתר דאגמרן ר"ש דאף בלא יתורא הייתי יודע דכל פרט ופרט אתי לאיסור חדש גרידא כנ"ל ולא הוה לאו שבכללות אפי' בלא יתורא, ע"כ אתי היתור לגלויי לן דעל כל איסורין שאנו שומעין בכולן מקלים וחמורים שבכלן יש בהם חיוב מלקות וכמו שפירש ר"י בתוס' הבאתי לשונו לעיל ודוק היטב:

שוב כתב הרמב"ן וז"ל והוא הרב ז"ל למד כל הנהנה מן ההקדש שמועל וכו' מ"מ מן המדרש הוא שלוקין אותו וכו' עכ"ל. הנה למה שכתב מ"מ מן המדרש הוא שלוקין אותו כבר מלתי אמורה כמה פעמים שרבינו הרמב"ם סובר בבירור שכל דבר הנלמד ממדרש חכמים דין תורה ממש יש לו ולוקין וסוקלין ע"י אלא שאין ראוי להכניסם במנין המצות. אמנם אני רואה בכאן השגה אחרת במה שמביא רבינו הרמב"ם אזהרה למועל בהקדש מן האוכל עולה והרמב"ן משיג עליו שהאמת שהוא נלמד בג"ש דחטא חטא מתרומה בסנהדרין. וכן השיגו הראב"ד בריש הלכות מעילה. והנה אוליפך תורה מה ראה רבינו הרמב"ם לומר כן דאזהרת מועל בהקדש מן האוכל עולה ולא מג"ש דחטא חטא מתרומה כדמשמע לפום ריהטא בכמה מקומות בש"ס. והוא דתוס' בסנהדרין (דף פ"ד.) בד"ה גמר חטא חטא מתרומה כתבו וז"ל תימה דמשמע בפרק בתרא דמכות דאיכא מלקות בקדשי בדק הבית וכו' ואמאי כיון דמתרומה ילפינן לא הוה לן למילף אלא דומיא דתרומה דקדישא קדושת הגוף כדאשכחן בזבחים וכו' וקצת יש לדחות וכו' אבל קשה ממעילה פ' הנהנה דממעט מחובר ממעילה משום דגמרה מתרומה אלמא ילפינן קדשי בדק הבית מתרומה כו' ונדחקו התוס' ליישב קושיא זאת בסנהדרין וגם בזבחים (דף מ"ה). והנה הרמב"ם בספרו הגדול ריש הלכות מעילה כתב וז"ל ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ונדריך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר העולה הואיל וכולו לשם והוא הדין לשאר כל קודש שהוא להשם לבדו בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית עכ"ל. והנראה פשוט מלשונו דגם הא דה"ה לשאר כל קודש שהוא להשם לבדו בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית ג"כ בא מפי השמועה. ולפ"ז נתישבה קושית התוס' הנ"ל דודאי עיקר אזהרת מעילה בקודש בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית למדנו מפי השמועה מקרא דלא תוכל וגו' ונדריך זה עולה כמ"ש הרמב"ם הנ"ל. ולא איצטריכא ג"ש דחטא חטא מתרומה אלא ללמד על פרטי דיני מעילה כגון למעט קדשי עכו"ם דלא מועלים בהן ולמעט מחובר ממעילה ולהביא להזיד במעילה מיתה לרבי ובזה סרו כל קושיות התוס' שהקשו. הנה הראיתיך טעמו של רבינו שמוציא אזהרת מעילה מפסוק ונדריך זו עולה ומפרש בחבורו הגדול דמפי השמועה למדו בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית ודוק היטב. וה' יראנו מתורתו נפלאות: ועיין בתוס' בזבחים (דף מ"ה) בד"ה רואה אני בכולן מה שתירצו על דלא איפרך מהכא על ר' ינאי דאמר אין חייבים מעילה אלא על קדשי בדק הבית, וצ"ל לשיטת רבינו הרמב"ם שבררתי דמתרץ קושיא זאת כתירוץ הב' של תוס' דר' ינאי לא איירי אלא בדבר הניתר לטהורים אבל באימורים ועולה דמעילה לא פקעא פשיטא דאיכא מעילה דאורייתא ודוק היטב:

שוב כתב הרמב"ן וז"ל ומנה לאו בערל שאכל את התרומה וקדשים וכו' ולא תלו עצמן בשמועה הזו אשר הרב מסכים עליה עכ"ל. הנה יפה תירץ בזה הרב הגדול בעל זוהר הרקיע בלאו קל"ט ואחריו האיר נתיב בעל המחבר ס' מגילת אסתר ובאשר שסוף דבריו המה עיקר גדול בחבורו של רבינו הרמב"ם וכמעט עליו סובב כל השרש הזה אעתיקנו פה. וז"ל בעל מגילת אסתר. הנה כך נראה בעיני ג"כ שלא הוזכר בגמ' היותו דאורייתא אמנם נוכל לומר שיבא לו לרב זה ממה שאמר ריש הערל (יבמות דף ע"ב) אמר ר"ה ד"ת משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל עכ"ל הגמ'. ואם איתא שמן התורה גם הערל היה יכול לאכול בתרומה למה אמר משוך הא אפי' ערל ממש מותר לאכול בתרומה מן התורה א"ו מן התורה ערל אסור. וכן נראה מלשון בעל זוהר הרקיע בלאו קל"ט שסובר שמכאן יש ללמוד כי הוא מן התורה שכתב וז"ל ולפי שאמר ביבמות שהמשוך מותר מן התורה ואסור מדבריהם מפני שנראה כערל נראה שהערל אסור מן התורה ואינו אסמכתא עכ"ל. ושמא שלזה ממש כיון הרב שכן כתב בלאו זה של ערל בסמ"ק שלו סי' קל"ה וז"ל הנה כבר התבאר לך שערל אסור בתרומה מן התורה והמשוך אסור מדבריהם והבן זה ושם אמרו צריך שימול מדבריהם עכ"ל. ומדהביא כאן ענין המשוך נוכל לומר שהיה כדי להוציא ממנו שהערל הוא מן התורה כאשר כתבנו ולכן האריך בלשונו ואמר והבן זה. ומה שהפליגו המחקר בזה בגמרא ואמר להביא אונן ולהוציא הערל לא היה מפני שנסתפק להם איזה משניהם יש להביא כי כ"ע ידעו היות הערל דאורייתא אבל התוכחו לראות אם נוכל לסומכו בזאת הג"ש או לא כי כן דרכם תמיד להוכיח מה שיש להם בקבלה מן התורה וי"ג מדותיה כי זה מחכמת התורה שנוכל להוציא ממנה כל הפירושים שקבלנו כאשר כתב לנו הרב בהקדמת זרעים. ומה שמסיק שם בגמ' שיש לרבות ערל ולא אונן משום דהנך נפישי פירושו כי דין הערל המקובל אצלינו בודאי נוכל לסומכו בזאת הג"ש משום דהנך נפישין עכ"ל בעל מגילת אסתר ז"ל:

שוב כתב הרמב"ן וכן אופה שיירי מנחות חמץ מנה אותו לאו למלקות במצוה קכ"ד ולמדו אותו בגמ' בדין ריבוי במנחות (דף נ"ה) וכו'. כבר כתב בזה ליישב דברי רבינו הרמב"ם הרב בעל מגילת אסתר ודבריו מספיקין והנני מוסיף בה דברים, דמדפריך התם הש"ס ואימא כוליה להכי הוא דאתי, פירש"י וז"ל ואימא כוליה לשיריים הוא דאתא כדכתיב חלקם ולישה ועריכה ואפייה דליהוי חייב על הקומץ דשיריים מהיכא ילפת לה. ומשני הש"ס א"כ לכתוב חלקם לא תאפה חמץ מאי לא תאפה חמץ חלקם שמעת מיניה תרתי. הרי לך מבואר דמשמע ליה לתלמודא דמשמע טפי דכל המקרא לשיריים הוא דאתי מדפריך ואימא כוליה להכי הוא דאתי ולא מפיק נמי לישה ועריכה ואפייה דליהוי חייב על הקומץ אלא מדלא אקדמיה לחלקם וא"כ לישה ועריכה ואפי' דקומץ אתיא מדרשא ושיריים אתיא מפשטיה דקרא, ודוק היטב:

שוב כתב הרמב"ן וקרבן ומלקות באכילה דיום הכפורים אין לנו בתורה ונלמד בג"ש במס' יומא (דף ע"ד) והרב מנה אותו מדין ק"ו במצוה קצ"ו. וכתב בזה בעל מגילת אסתר וז"ל ואני אומר שאף גם זאת כי חיוב קרבן נלמד בג"ש או בק"ו כאשר כתבו הרב מ"מ על זה לא יגרע כח זאת המצוה ליכנס במנין, כי מצות שלא לאכול ביום הכפורים כתובה בתורה בפירוש, אמנם שיתחייב קרבן האוכל בשוגג זה בא במדה מן המדות ואותו לא נביא במנין אבל נוכל לחייבו קרבן על שגגתו כי כבר פירשנו שהדברים הנלמדים בג"ש או בשאר י"ג מדות אצל הרב ד"ת הם רק שלא יבואו במנין עד כי יאמרו החכמים על הדברים הנלמדים בהם שהם גוף התורה עכ"ל. ותמהני שכתב כי מצות שלא לאכול ביום הכפורים כתובה בתורה בפירוש ואינו כן אלא ילפינן דעינוי הנאמר ביום הכפורים הוא אכילה מג"ש או משאר למודים הנזכרים ביומא (דף ע"ד) וזהו כוונת הרמב"ן בהשגתו שכתב ונלמד בג"ש ר"ל שאף גוף איסור אכילה נלמד בג"ש ודוק: אבל הנראה בזה הוא כיון דאיסור העינוי כתוב בתורה וראוי למנות העינוי ביום הכפורים כדכתיב והנפש אשר לא תעונה וילפינן האזהרה בק"ו שאחר שגילה לן הכתוב בפירוש עונש בעינוי והעיקר אצלנו לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר וילפינן האזהרה אפי' מק"ו כאשר השריש לנו רבינו הרמב"ם וכמו שמביא הספרי דיליף האזהרה בק"ו אע"פ שאיסור האכילה בא בג"ש או משאר למודים יש למנות שאינם אלא גילוי מילתא בעלמא מה הוא העינוי האמור בתורה וכמו שתירצו כיוצא בזה שאר נושאי כליו, והיינו טעמא שהוצרך הרמב"ם להביא האזהרה מק"ו דאין מכל הלמודים אזהרה להעינוי אלא שהמה פירשו מה הוא העינוי והנפש אשר לא תעונה הוא עונש ולא אזהרה. ולכך הביא הרמב"ם במצוה קצ"ו הספרי שלומד אזהרת העינוי בק"ו. והדברים ברורים ודוק היטב:

שוב כתב הרמב"ן וכן טבול יום שעבד בלאו ומיתה ואין לו מקרא ובא מייתור הכתוב באם אינו ענין ואח"כ בג"ש והרב מנה אותו. כבר התנצל רבינו הרמב"ם במצות ל"ת ע"ו שכן מקובל הוא אצלם שפסוק זה של ולא יחללו שם אלהיהם מיירי בכהן טבול יום ששימש שחייב מיתה. והנני מבאר לך גם כאן מהיכן הוציא רבינו שכן הוא מקובל אצלם, והוא דתוספות בסנהדרין (דף פ"ג:) בד"ה ויליף חילול חילול מתרומה הקשו וז"ל, הקשה הר"ר חיים כיון דטבול יום יליף מתרומה א"כ טבול יום שאכל תרומה יהא במיתה ולעיל גבי ואלו הן במיתה קתני טמא שאכל תרומה ואילו טבול יום שאכל תרומה לא קתני וכו' עד ולא יתכן כלל דלעיין תרומה ממעטינן טבול יום ממיתה מדכתיב בו ולענין טמא ששימש דהיא גופא מתרומה ילפא לא ממעטינן וכו' עכ"ל. וי"ל דלרבינו הרמב"ם הוקשה קושית התוס' הנ"ל ולא הוה ניחא ליה במה שתירצו התוס' למימר דה"ה טבול יום שאכל תרומה במיתה כיון דלא חשיב באלו הן במיתה טבול יום שאכל תרומה. וניחא ליה למימר שכך בא להם בפירוש מקובל למשה בסיני שפסוק זה של ולא יחללו שם אלהיהם מיירי בכהן טבול יום ששימש ושחייב מיתה מג"ש דחילול חילול מתרומה. וא"ל א"כ דנאמר להם בפירוש מקובל ללמוד ג"ש דחילול חילול מתרומה א"כ למה נסתפקו בג"ש דחילול חילול גבי טמא ששימש והקשו בגמ' ונילף חילול חילול מנותר ומסיק חילול דרבים מחילול דרבים עדיף ולא תלו בקבלה זו דבפירוש נתקבלה הג"ש דחילול חילול למילף מתרומה. די"ל בזה כמ"ש בעל מגילת אסתר הבאתי לשונו לעיל וכן כתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים כי כן דרכם של חז"ל תמיד להוכיח מה שיש להם בקבלה כי זה מחכמת התורה שנוכל להוציא ממנה כל הפירושים שקבלנו, ועיין לעיל במה שהבאתי בזה לשון בעל מגילת אסתר. ובזה סרה קושית התוס' הנ"ל דאין אחר הקבלה כלום כמאמרם (יבמות ע"ו:) אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה:

שוב כתב הרמב"ן ובענין בעלי מומין כו' וגם הן מנאן הרב וכו' עכ"ל. כבר באה התנצלותו של רבינו הרמב"ם בחבורו הגדול ריש פ' ראשון מהל' איסורי מזבח שכולן מפי השמועה למדו:

שוב סיים הרמב"ן וז"ל וכבר יצא המנין ליותר מעשרים בהודאת הרב עכ"ל. וכבר ביארתי שכל מה שמנה רבינו הרמב"ם היינו מה שהכריח שנלמדו מפי השמועה למשה בסיני אבל מה שאין לנו הכרח שבאו בפירוש מקובל אינו מכניס במנין המצות שכל מדרשות חכמים אע"פ שדין תורה ממש יש להם ולוקין וסוקלין על ידן אין ראוי להכניסם במנין המצות כאשר הכריח רבינו בשרש הזה מגמ' דתמורה (דף ט"ז) אלף ושבע מאות קלין וחמורים וג"ש ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו וכו', ע"ש הרי לך מכל מה שבארתי שאין כאן הודאת רבינו הרמב"ם אפי' במקצת. ומעתה מה שתמה הרמב"ן על רבינו הרמב"ם וז"ל ואני תמיה ומתפלא על הרב שהיה לו ללמוד וכו' וענין כזה בכל מקום מפורש מלמד על הסתום עכ"ל, אין תמיהתו קיימת שמאחר שהכריח רבינו הרמב"ם מהא דתמורה שאין להכניס במנין המצות מדרשות חכמים אע"פ שיש להם דין תורה ממש כמו שביאר בעל זוהר הרקיע והרב המגיד וכל האחרונים כנ"ל, בלתי אפשרי היה להכניס במנין המצות אלא מה שהזכירו הם עצמם ר"ל חז"ל שהם גופי תורה או דאורייתא או מה שיש הכרח שבא בפירוש מקובל מפי השמועה למשה בסיני כמו שביאר רבינו באר היטב בריש שורש זה ודוק היטב:

שוב מה שהקשה הרמב"ן מאוכל בשר בחלב והנהנה ממנו וכו' וכשבית המקדש קיים מחללין על כולם וכו" עכ"ל. הנה כבר כפלנו כ"פ שרבינו הרמב"ם סובר שכל מדרשות חכמים דין תורה ממש יש להן וסוקלין על ידם אלא שאין להכניסם במנין המצות כמו שנתבאר כ"פ ואין מכל אלו שום קושיא כלל על רבינו ודוק היטב: