מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים ב:א

כתב הרמב"ם כבר בארנו וכו' שרוב דיני תורה וכו' ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעם תפול בו מחלוקת וכו' ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב מורה עליו עכ"ל. הנה על פי זה יש ליישב מה שהביא רש"י במס' כתובות דף ג' ובמסכת גיטין דף ל"ג בשם רבותיו מה שפירשו במאי דאיתא התם אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה א"ל רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל. וז"ל רש"י ומרבותי קבלתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דקדושי כסף דרבנן דלא כתיב בהדיא אלא גמרינן קיחה קיחה משדה עפרון והיינו דפריך תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה דכתיב בהדיא כי יקח איש אשה ובעלה מא"ל היאך יכלו לעקור דבר מן התורה ומשני שוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות וכו', ותשובות קשות יש בדבר חדא דגז"ש גופא תורה היא שהרי לא למדו נסקלין אלא בגז"ש ונותר שהוא בכרת מגז"ש למדנו ונערה המאורסה נהרגת בקידושי כסף ואי מדרבנן מי מיקטלא עכ"ל רש"י. ולפי הכלל שכלל רבינו הרמב"ם דכל היכא שביארו הם בעצמם שהם גופי תורה יורה שפירוש זה מקובל ממשה שנאמר לו כן בפירוש מסיני וזה הוה דאורייתא לא קשה מידי ממה שלמדו נסקלין בגז"ש ונותר שהוא בכרת מגז"ש שזה בא להם בפירוש מקובל ממשה שקבל כן מסיני שהרי הם ביארו בעצמם שהם גופי התורה כדאיתא במס' כריתות דף ה' ע"א ע"ש. גם מה שהקשה רש"י על רבותיו מנערה המאורסה דנהרגת בקדושי כסף יש ליישב, רק רגע אדבר דצריך ליישב למה נקט רש"י בקושיתו נערה מאורסה דנהרגת בקדושי כסף ולא נקט סתמא ונהרגת בקדושי כסף דלישתמע בין ארוסה בין נשואה. אמנם מה שנראה בזה הוא פשוט וברור דנקט נערה המאורסה משום דלא מצינו בש"ס בהדיא דנהרגת בקדושי כסף אלא הא דפריך הש"ס בקידושין דף ט' ע"ב על ר' יוחנן שאמר בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה א"ל ר"ל לר' יוחנן כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה ומשני אי מהתם עד דמקדש והדר בעיל כדכתיב כי יקח איש אשה דהיינו קידושי כסף והדר ובעלה ופריך ר"א בר ממל א"כ נערה המאורסה דאמר רחמנא כסקילה היכי משכחת לה וכו' ש"מ דבקדושי כסף נערה המאורסה נסקלת דהרי אתי ר"א בר ממל להכריח דכי יקח דהיינו קידושי כסף בלא ובעלה גומר הקידושין דאל"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה: אמנם אי משום הא לא קשיא מידי. דהרי יש לדקדק דקארי ליה לר"א בר ממל מאי קארי ליה הלא משכחת נערה המאורסה דנסקלת בקידושי שטר, וע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן דקא ס"ד השתא דאי בעי קדושי כסף ביאה אף בקידושי שטר נמי בעי ביאה דמאי שנא תרווייהו קידושין נינהו ולא גמרי' בלא ביאה כענין בבני נח דבעי בעולת בעל אלא מדחייב רחמנא נערה המאורסה בתולה על כרחנו כי יקח איש אשה ובעלה דאמר רחמנא לאו דעביד תרוייהו אלא דעביד חד מינייהו או כי יקח דהיינו כסף או ובעלה, ולמדנו מכאן קידושי כסף וקידושי ביאה עכ"ל. וכיון שכן לק"מ דלפום דס"ל דקידושי כסף וקידושי שטר שקולין הם ולא מסתבר ליה למימר דקידושי שטר עדיפי מקידושי כסף משום דגומר ומוציא גומר ומכניס. באמת תרווייהו ר"ל קידושי כסף וקידושי שטר דאורייתא. משום דנערה המאורסה היכי משכחת לה דבסקילה. וע"כ צ"ל דאיכא קידושין דגומרין בלא ביאה מדאורייתא. וכיון דשקולין הם יבואו שניהם. אמנם לפום מאי דמסיק רב נחמן בר יצחק משכחת לה כגון שקידשה בשטר הואיל וגומר ומוצא גומר ומכניס. ר"ל אי לא קרא דבעולת בעל הייתי אומר עד דמקדש והדר בעיל. כדכתיב כי יקח דהיינו כסף והדר ובעלה. והא דקאמרת דאי בעי כסף ביאה שטר נמי ביאה בעי דשקולין הם, ז"א דאינם שקולין דמסתבר לומר דאע"ג דקידושי כסף בעי ביאה קידושי שטר לא בעי ביאה דהואיל ומצינו דגומר ומוציא גומר ומכניס. אין ראיה מדנערה המאורסה בסקילה. דקידושי כסף דאורייתא מדמצינו שיש קידושין שגומרין מן התורה בלא ביאה דיש לומר דקידושין שגומרין זולת ביאה המה קידושי שטר, ודקאמרת מאחר דשקולים הם יבואו שניהם, ז"א דאינם שקולין דמסתבר לומר שהמה קידושי שטר דהואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס וכמו שמטעם זה כתב הרמב"ם דקידושי שטר מן התורה וקידושי כסף מד"ס כמו שביאר הרמב"ם בעצמו בתשובתו שהשיב לשואליו. וכיון דליכא הוכחה מנערה המאורסה דבסקילה דקידושי כסף גומרים א"כ אי לאו גז"ש דקיחה קיחה לא היינו יודעין דיש שום קידושין יותר על קידושי שטר וקידושי ביאה דהייתי אומר לפי האמת דגמרינן מבעולת בעל דביאה לחודה גומרת דכי יקח אקידושין של ביאה קאי וקמ"ל דבעינן דוקא אמר הוא הרי את מקודשת לי בביאה זו ולא היא כמ"ש התוס' בקידושין דף ד' ע"ב בד"ה כתב רחמנא יקח דהא דקאמר אי מובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל היינו מקמי דקמה ליה מבעולת בעל דביאה לחודה גומרת היינו חוששין דלמא הכי אמר רחמנא כי יקח ובעלה עד דמקדש באיזו קיחה והדר בעיל ובאמת דלמא איכא איזו קיחה נוסף על שטר משום דשטר גומר לחוד כדמוכח מנערה המאורסה דבסקילה. אבל בתר דקים לן מבעולת בעל דביאה לחודה גומר אי לאו גז"ש הוה מוקמינן קרא דכי יקח אקידושין של ביאה ולאגמורינן דבעינן דוקא אמר הוא. וכמ"ש תוס' הנ"ל ובעלה למעוטי אמה העבריה כדמסיק הש"ס לר' יוחנן. וכיון שכן עיקר ילפותא דיש קידושי כסף היינו מגז"ש דקיחה קיחה או מדרשא דיו"ד יתירא דאין כסף. ועיין בקידושין דף ד' וזה דרשא דרבנן ומשום הכי ס"ל לרבותיו של רש"י לפי דרכם דקידושי כסף דרבנן. ודוק: ודע דהא דלא ניחא לי לפרש לשיטתם דרבותיו של רש"י כמו שמפרש הרמב"ן [לקמן אחר ציון ה' בסי' כוכב*] וז"ל ומ"מ מי שלבו נוקפו בקידושי כסף יכול הוא לומר דמתחילה היו חוששין דלמא ה"ק רחמנא וכו' אלא על הסמך הזה דאין קיחה אלא בכסף שאינה דבר תורה עכ"ל. היינו משום דאי כי יקח אשטר קאי תקשי כי יקח דכתב רחמנא למה לי דאי ללמדנו שיש קדושי שטר הא למדנו מנערה המאורסה דבסקילה כנ"ל. ואי ללמדנו דבעינן נתן הוא השטר ואמר הוא ולא היא להא לא איצטריך קרא דהרי הא דאמרינן דיש קידושי שטר מן התורה מדנערה המאורסה בסקילה ולא קידושי כסף היינו משום דהואיל והוא גומר ומוציא גומר ומכניס. נדע נמי ממקום שבאנו מה גומר ומוציא דוקא נתן הוא ואמר הוא אף גומר ומכניס דוקא נתן הוא ואמר הוא ודוק: ואין להקשות אכתי מדרבי דיליף ביאה גומרין מובעלה מוכרח דקידושי כסף וקידושי שטר שקולין הן דאל"כ תקשי עליה קושית ר' יוחנן דלמא עד דמקדש והדר בעיל. א"ו דס"ל דקידושי כסף וקידושי שטר שקולין הן ויש לו הכרח דביאה לחודה קונה וגומרת דאל"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה כקושית ר"ל לר' יוחנן וכמו שפירש הרמב"ן הבאתי לשונו לעיל וכיון דשקולין הן יבואו שניהם מדנערה המאורסה בסקילה. וא"כ שניהם ר"ל קידושי כסף וקידושי שטר מדאורייתא. דיש לומר דלרבי באמת קידושי כסף נמי דאורייתא ורבותיו של רש"י פירשו כן לשיטת ר' יוחנן דהתם בגיטין דף ל"ג גרסינן ת"ר בטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו דא"כ מה כח ב"ד יפה. ופריך הש"ס עליה דרשב"ג ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גיטא ומשום מה כח ב"ד יפה שרינן א"א לעלמא ומשני אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה א"ל רבינא לר"א תינח דקדיש בכספא ר"ל דבשלמא בקידושי כסף י"ל לשיטת רשב"ג דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. די"ל דרשב"ג ס"ל כשיטת ר"י דיליף דקידושי ביאה גומרת מבעולת בעל ולא מובעלה כרבי ולשיטת ר"י קידושי כסף וקידושי שטר אינן שקולין ואיכא למימר קידושי כסף מדרבנן כמו שבארתי לעיל. אלא קדיש בביאה מא"ל דלכ"ע קידושי ביאה דאורייתא מא"ל וכן פירשו בכתובות דף ג' לרבא ר"ל דבשלמא בקידושי כסף ניחא די"ל דס"ל לרבא כשיטת ר' יוחנן וקידושי כסף דרבנן כנ"ל ודוק היטב: היוצא מכל הלין דקידושי שטר לכ"ע בין לשיטת ר"י בין לשיטת רבי יש ללמוד מדנערה המאורסה בסקילה, אלא דלשיטת רבי דס"ל דקידושי כסף וקידושי שטר שקולין הם כמו שבארתי לעיל קדושי כסף נמי יש ללמוד מדנערה המאורסה בסקילה דכיון דשקולין הם יבואו שניהן. אמנם לשיטת ר' יוחנן דס"ל דעדיפי קידושי שטר מקידושי כסף מכח סברא דהואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס כנ"ל. וא"כ אין להוציא מדנערה המאורסה בסקילה דקידושי כסף דאורייתא משום דמסתבר לומר דהמה קידושי שטר דהואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס. ובזה תבין מה שהשיב הרמב"ם בתשובה לשואליו וז"ל והתשובה על זה (ר"ל על מה ששאלוהו למה כתב דקידושי שטר דאורייתא וקידושי כסף מד"ס) שבודאי הייתי אומר כך שהכסף והשטר מדבריהם הואיל ומן הדין באו לולא הא דאמרינן בהדיא בענין נערה המאורסה בסקילה היכי משכחת לה פירוש מדאמר קרא נערה המאורסה בסקילה ש"מ ודאי שיש מאורסה מן התורה בלא ביאה וכמה שקלו וטרו ובסוף המימרא אמר ר"נ בר יצחק משכחת לה כגון שקידשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס ש"מ שלדברי הכל השטר גומר ומכניס על זה סמכתי ופסקתי שהשטר מן התורה עכ"ל. הא דכתב מדשני רנב"י משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא כו' ש"מ שלדברי הכל השטר גומר ומכניס כוונתו למה שכתבתי דקידושי שטר לדברי הכל יש ללמוד שגומר ומכניס מדנערה המאורסה בסקילה. ר"ל בין לשיטת רבי ובין לשיטת ר' יוחנן אלא דלשיטת רבי יש ללמוד מדנערה המאורסה בסקילה דאף קידושי כסף מדאורייתא כיון דלשיטתו צ"ל דקידושי כסף וקידושי שטר שקולין הם ויבואו שניהן כנ"ל. אמנם לשיטת ר' יוחנן דקידושי כסף וקידושי שטר אינם שקולין דמסתבר ליה קדושי שטר מקידושי כסף דהואיל ושטר גומר ומוציא גומר ומכניס אין ללמוד מדנערה המאורסה בסקילה אלא קידושי שטר דמסתברא ליה דהואיל ושטר גומר ומוציא גומר ומכניס משא"כ כסף דגומר באישות לא מצינו וכיון דקידושי כסף אין ללמוד מדנערה המאורסה בסקילה דגומר אליבא דכ"ע. לכך כתב דקידושי כסף מד"ס כיון דלשיטת ר"י לפי האמת דכתב רחמנא בעולת בעל אי לאו ג"ש דקיחה קיחה או דרשא דיו"ד יתירא דאין כסף שהוא דרשת חכמים לא היינו יודעין דיש קידושי כסף כלל. די"ל דכי יקח אקידושי ביאה קאי ולאגמורינן דבעינן אמר הוא ולא היא. כמ"ש התוס' כנ"ל ודוק היטב: ונ"ל דהא דתפס לעיקר כשיטת ר' יוחנן ולא כשיטת רבי היינו מדנסבין הרבה אמוראי לאגמורינן דלא תהא ג"ש קלה בעיניך מכמה גופי תורה שנלמדין בג"ש כדאיתא בכריתות דף ה' ולא אישתמיט חד מינייהו למימר דלא תהא ג"ש קלה בעיניך דלא למדנו דנהרגין בקידושי כסף אלא מג"ש אלא ש"מ דקידושי כסף לאו מגופי תורה הוא אלא מד"ס. אמנם יש לדחות די"ל דלכך לא אישתמיט שום אמורא למימר דאל תהא ג"ש קלה בעיניך מקידושי כסף, דקידושי כסף לאו מג"ש לחודיה ידעינן אלא ידעינן מדנערה המאורסה בסקילה וכיון דקידושי שטר וקידושי כסף שקולין הן ויבואו שניהן וכשיטת רבי וג"ש דקיחה איצטריך דלא נימא דכי יקח אקידושי ביאה קאי ובביאה בעינן אמר הוא ולא היא, אבל קידושי כסף אפי' אמרה היא ואתיא ג"ש לאגמורינן דכי יקח קידושי כסף המה ואפי' בקידושי כסף בעינן אמר הוא כמ"ש התוס' הנ"ל וע"ש: אמנם העיקר דפסק כר' יוחנן היינו משום דאי לאו דקים ליה לר' יוחנן דלא קי"ל בהא כרבי לא הוה פליג עליה דרבי שהוא תנא. זהו מה שנראה לי ברור בדברי רבינו הרמב"ם ודלא כמו שחשב עליו הרמב"ן שטעה במה שתשב"ר יודעין. וסבר בדעת רבינו שהוא מפרש דקושית נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה שהיא קושיא אפי' לרבי דגמר ובעלה. ולר' יוחנן אחר שלמדנו בעולת בעל עיין בהרמב"ן במה שכתב על רבינו בספר הזה חלילה וחלילה לרבינו שנתפרסמה גודל חכמתו ורוחב בינתו לכל רואי השמש אלא דגם רבינו הרמב"ם מפרש דלא הוקשה להם מנערה המאורסה דבסקילה אלא למה שדחה ר' יוחנן ה"א עד דמקדש והדר בעיל כמו שהיא שיטה ברורה ואפ"ה פסיק דקידושי שטר דאורייתא וקידושי כסף דרבנן כמו שבררתי לעיל. ולפי מה שהעליתי דגם רבינו ס"ל דלשיטת רבי י"ל דבאמת קידושי כסף המה מדאורייתא דאתו מדנערה המאורסה בסקילה. משום דלשיטתו צ"ל דקידושי כסף וקידושי שטר שקולין ויבואו שניהן כמ"ש לעיל. יש ליישב הא דהקשה רבינו הרמב"ן על שיטת רבינו הרמב"ם דס"ל דקידושי כסף המה מד"ס ואינם כמפורשים בגוף התורה מהא דקידושין דף ה' דהשיב אביי לרבא על קנין האשה בחופה שלא שנו אותה במשנה, דקאמרת שלש תנן ארבע לא תנן דכתיבי בהדיא קתני דלא כתיבי בהדיא לא קתני, ש"מ שהשטר והביאה כולן אצל תנא דמתני' כתובים בהדיא הם שהמדרשים אצלם בג"ש והיקש גופי תורה הם. די"ל דלעולם קידושי כסף אינם ככתוב בהדיא לשיטת ר' יוחנן כיון דלדידיה לא אתיא קידושי כסף אלא מג"ש דקיחה קיחה או מיו"ד יתירא דאין כסף ולא מדנערה המאורסה בסקילה כמו שכתבנו לעיל. והא דמשני אביי לרבא הכי משני דלמא רב הונא כרבי ס"ל דיליף קידושי ביאה דגומרין מובעלה ולדידיה צ"ל דקידושי שטר וקידושי כסף שקולין הם ויבואו שניהם מדנערה המאורסה בסקילה כנ"ל וא"כ קידושי כסף נמי כתובים בהדיא, אבל לשיטת ר' יוחנן גם אביי מודה דחופה אינה קונה משום קושיא דרבא שלש תנן ארבע לא תנן דלר' יוחנן דקידושי כסף לא אתיא אלא מג"ש או מיתורא דיו"ד ואפ"ה תני במתני' א"כ גם קידושי חופה הוה ליה למיתני ודוק. ודע דלא קי"ל הלכתא כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך: והנה ראיתי בס' לחם משנה ריש הל' אישות שתירץ קושיא זו וז"ל. ונ"ל דמ"מ ג"ש מיקרי כתיבא טפי ממה מצינו דהרי עונשין ומזהירין מג"ש ומשום ק"ו ומה מצינו אין עונשין ומזהירין וא"כ כתיבא מיקרי בערך מה מצינו עכ"ל. ויש לדקדק על תירוצו כיון דלא בעי אלא כתיבא בערך מה מצינו א"כ לא הוה ליה למימר אלא דכתיבי תני דלא כתיבי לא תני ולמה נקט תיבת בהדיא דהרי מה מצינו לא כתיבא כלל. ודוק בלישנא דקושית הרמב"ן ותראה דמדייק תיבת בהדיא. וגירסת הש"ס שלפנינו גריס דכתיבא בהדיא ודוק: אמנם דע שאע"פ שפירשתי השיטה דקידושין (דף ט') הנ"ל לפי סברת רבותיו של רש"י וכתבתי שגם הרמב"ם מפרש השיטה הנ"ל כפי מה שפירשתי לשיטת רבותיו של רש"י, יש חילוק גדול בין רבותיו של רש"י לפי מה שהבין רש"י דעתם ובין הרמב"ם. דלשיטת רבותיו של רש"י כפי מה שהבין רש"י בדעתם כל מה שנלמד בג"ש יש לו דין דרבנן לגמרי ויש להקל בו כבכל תקנות וגזירות דרבנן, אבל לשיטת הרמב"ם אע"ג דס"ל דכל מה שנלמד בי"ג מדות וברבוי ושאר מדרשי חכמים נקראים ד"ס ודרבנן. וכבר האיר עינינו הרב ר' שמעון בעל זוהר הרקיע והכריח בראיות ברורות הביא לשונו בספר בעל מגילת אסתר שגם הרמב"ם ס"ל דכל דבר הנלמד בי"ג מדות הוא מה"ת ודינו כדין הדברים המפורשים בתורה רק שלא יבואו במנין תרי"ג מצות. ולא קראם דרבנן על היותו סובר כי יש להקל בהם כדברי תקנותיהם וגזירותיהם אבל קראם דרבנן מפני שהם פירשוהו לנו ולא בא בתורה בפירוש וכן כתבו בעל מ"מ וכ"מ ריש הלכות אישות ע"ש. ועיין לשון בעל זוהר הרקיע בס' מגילת אסתר שהעתיק לשונו אות באות ושם תראה ראיות ברורות מדברי הרמב"ם שכן דעתו והוא מריש הל' אישות שפסק דנהרגת בקידושי כסף וכן הביא ראיה זו הרב בעל מ"מ ריש הלכות אישות ומפתיחתו לסדר טהרות שביאר הרמב"ם בפירוש שקורח דרבנן לפי שלא בא בתורה בביאור אבל דינן דין תורה ממש ע"ש במ"ש בנבלת עוף טהור וממ"ש בספר זה בשורש זה וז"ל אולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן (ר"ל דברים הנלמדים בי"ג מדות) בלתי אמתיות והיות הדין היוצא מן המדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו סיבה אבל הסיבה כי כל מה שיוציא האדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בביאור והם תרי"ג מצות ואפי' אם היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. וממה שכתב עוד בשורש הזה וז"ל, הנה כבר נתבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני לא ימנה בהם כל מה שילמד בי"ג מדות ואפי' בזמנו (ר"ל בזמן משה רע"ה) כ"ש שלא ימנה בהם מה שהוציאו אותו באחרית הימים. אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו, ע"ש בספר בעל מגילת אסתר באריכות, באופן שלפי זה אין על הרמב"ם תשובה כלל מכל ראיות הרמב"ן כאשר ביאר בעל מגילת אסתר וכאשר עתיד אני לבאר על כל תשובה ותשובה של הרמב"ן שהשיב על הרמב"ם. ועיין בכ"מ ריש הל' אישות שכתב שגם רבותיו של רש"י ס"ל כן דקדושי כסף שקראו דרבנן היינו משום שאילולא שקבלו רבנן פירושו לא היינו מבינים כך אבל לעולם דאורייתא הם. וז"ל בעל כ"מ שם ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה לרש"י בריש כתובות על המפרשים הא דקאמר גמ' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל דהיינו לומר דקדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו והקשה עליהם דא"א לומר כן חדא דדבר הלמד בג"ש כמו שכתוב מפורש הוא ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתן, ולדרך רבינו לק"מ דהא דבר הנלמד בג"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל הדברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותה כך ומאחר שהוא כן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש עכ"ל. ויש לדקדק כיון דגם המפרשים ס"ל כשיטת הרמב"ם דקאמר שקידושי כסף יש להם דין תורה ממש א"כ מאי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל דמאי חילוק יש בין קידושי כסף לקדושי ביאה הלא שניהם הם מדאורייתא אלא שזה מפורש וזה פירשו חכמים. ומה שנראה בזה הוא דה"ק דבשלמא בקידושי כסף שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משום כיון דקידושי כסף אינם מבוארים בתורה אלא פירשו חכמים וכי היכי דסומכין על פירוש דרבנן מקדשין נמי אדעתא דרבנן וכפירש"י, אבל בקידושי ביאה אין סומכין על פירוש דרבנן שהרי קידושי ביאה מבוארים בתורה א"כ כשמקדשין בביאה לא מקדשי אדעתא דרבנן: ובזה מיושב מה שיש לדקדק בלשון שהביא רש"י בגיטין בשם רבותיו וז"ל. ומרבותי קבלתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דקידושי כסף דרבנן ולא כתיב בהדיא אלא גמרינן קיחה קיחה משדה עפרון והיינו דפריך תינח קדיש בכספא, דיש לדקדק למה פירשו אלישנא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דקידושי כסף דרבנן והוצרך להאריך והיינו דפריך דקדיש בכספא לא הוה להם לפרש דקידושי כסף דרבנן אלא אקושיא דתינח דקדיש בכספא דשם צריך לפרש דקידושי כסף דרבנן אבל בלישנא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש עדיין אין הכרח לפרש דקידושי כסף דרבנן. אמנם לפי מה שפירשתי בכוונת תינח דקדיש בכספא לשיטת בעל כ"מ ניחא. דלכך פירשו רבותיו של רש"י אלישנא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דקידושי כסף דרבנן לגלות דקושית תינח דקדיש בכספא הכי קא קשיא ליה דאע"ג דקדושי כסף נמי דין תורה ממש יש לו מ"מ מפני שקידושי כסף אינם מבוארים בתורה אלא דחכמים פירשו כן מקיחה קיחה כי היכי דסומכים על פירוש חכמים מקדשין נמי אדעתם דרבנן, ובזה מדוקדק נמי דכתב והיינו דפריך תינח דקדיש בכספא ודוק. אלא דלפי זה צ"ל דבלשון זה שפירש רש"י שמע מפי רבותיו ולא הבין כוונת רבותיו ולכך הקשה מה שהקשה, ודבר זה קשה עלי לאומרו: והנה ראיתי בספר סדר אליהו רבה וזוטא שחיבר החכם הכולל הרב המובהק כמהר"ר אליה אלפאנדרי בדיני עיגונא דאיתתא בדף ע'. שרוצה לחלוק עלינו את השווין לשיטת הרמב"ם דדבר שנלמד בגזירה שוה ס"ל להרמב"ם דיש לו דין תורה ממש אלא שאין נמנה במנין המצות אבל מה שנלמד משאר י"ג מדות ובריבוי ס"ל להרמב"ם דאין לו דין תורה אלא דין דרבנן ממש כתקנותיהם וגזירותיהם. ומכריח מדכתב הרמב"ם בפי"ג מהל' עדות הקרובים פסולים לעדות מה"ת כו' אבל שארי הקרובים מן האם או מדרך האישות כולן פסולין מדבריהם. ובפ"ד מהלכות אישות כתב המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת בפסולי עדות של ד"ס אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים ואם לא רצה לכנוס צריכה גט ממנו מספק ע"ש. ואם איתא שעיקרן מן התורה בדנפקא לן בגמרא מיתורא דקרא למה הצריכה גט ממנו ואם קדשה אחר לא יכול לכונסה עד שתתגרש מן הראשון, ומ"ש מקידושי כסף שהם קידושין גמורין לדעתו ר"ל לדעת הרמב"ם אע"ג דנפקי מג"ש דקיחה קיחה אם עמד וקידשה אחר אין קידושיו כלום. א"ו דפסולין אלו אין להם עיקר מן התורה כלל לדעתו של הרמב"ם אע"ג דנלמדים בגמרא מיתורא דקרא ומדאורייתא כשרים גמורים נינהו אלא שהחכמים פסלינהו ומש"ה משוה הקידושין בספק לחומרא. ומתאמץ לתת טעם לחלק בין ג"ש לשארי מדות שהתורה נדרשת בהן ע"ש. וגם מכריחים לחלק בלשון הרמב"ם שבספרו הגדול בין מקום שכותב הרמב"ם מד"ס למקום שכותב הרמב"ם מדבריהם שלשון ד"ס כולל בין דבר שאין עיקרו מדברי תורה כלל אלא כל גופו הוא מדרבנן ובין דבר שעיקרו מן התורה אלא שלא בא במפורש בהדיא אלא שחכמים חדשוהו מכח הדברים שהתורה נדרשת בהם שנמסרו למשה בסיני מפי הגבורה, אמנם לשון דבריהם לא יפול על הדברים שעיקרן מן התורה כלל כי אם על הדבר שעיקרו מתקנת חכמים או סייג או קנס או גזירה מהא דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות אבל שהבעל מטמא לאשתו מד"ם ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה ע"ש באריכות וכן דקדק זה בעל כנסת הגדולה ברמזים אשר לו סוף חלק או"ח: אמנם נלע"ד אפי' אי יהבינן להו כללייהו שכללו דכל היכא דנקט הרמב"ם בלשונו מדבריהם דלא יפול על דבר שעיקרו מן התורה כלל כי אם על דבר שעיקרו מתקנת חכמים. וגם אם נקבל ההכרח שהכריח דקרובי האם לשיטת הרמב"ם אין להם עיקר מן התורה אלא עיקרם מתקנת חכמים אע"ג דנפקי לן בגמ' מיתורא דקרא אכתי אין להכריח מזה דמחלק הרמב"ם בין דבר הנלמד בג"ש לבין דבר הנלמד בשאר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ובריבוי אלא כולהו לשיטת הרמב"ם יש להם דין תורה ממש ולא קראם דרבנן אלא משום שאינן מבוארים בתורה בהדיא ולא בא בפירוש מקובל ממרע"ה אלא פירשו לנו חכמים במדות שהתורה נדרשת בהן ולכך אין ראוי למנותם במנין תרי"ג מצות כמו שביאר בשורש הזה, דשאני קרובי האם דיש לו להרמב"ם הכרח דהא דמפיק בגמרא מיתורא דקרא אינה אלא אסמכתא בעלמא כדבעינן למימר לקמן. ותחילה אסיר מהרמב"ם כל תלונות וקושיות חזקות שהקשו עליו בתשובה הביאה בעל שלטי הגבורים בפ' זה בורר דמפני מה עשה הרמב"ם קרובי האב דאורייתא וקרובי האם דרבנן דהרי קרובי האב נמי נפקי מדרשות חכמים שהרי פשט הכתוב אינו שלא ימותו אבות בעדות בנים ובנים שלא ימותו בעדות אבות אלא שלא ימותו אלו בחטא אלו וכמ"ש (דברי הימים ב כ״ה:ד׳) ואת בניהם לא המית כי ככתוב בתורה בספר משה וכו' לא ימותו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות וכן לא יהיו קרובי האב פסולין מן התורה לזכות אלא לחוב שהרי לא ימותו כתיב ולזכות לא למדו אלא מדכתיב לא ימותו תרי זימני ומה הפרש יש בין ימותו ימותו תרי זימני ובין מדרש אבות אבות תרי זימני ע"ש: ותו קשה לי במ"ש במל"ת רפ"ז הזהיר הדיין שלא לקבל עדות הקרובים קצתם על קצתם והוא אמרו לא ימותו אבות על בנים ובא הפירוש המקובל בספרי שלא ימותו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות וה"ה לדיני ממונות וכו' ולפיכך לקח למשל האחד שבקרובים וגדול האהבה והוא אהבת האב לבן ובן לאב ואפי' לחייב מיתה לא כ"ש שאר הקרובים שלא יקובלו וכו', דלמה כתב לפיכך לקח למשל האחד שבקרובים וגדול האהבה האב לבן וכו' דמשמע דמפרש לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות היינו בעדות אביו ממש ובעדות בן על אביו ממש וכן מבואר מפירושו בפירוש המשנה שכתב בסנהדרין במשנת אלו הן הקרובים וז"ל והטעם שלא מנה אותו במשנה ואמר אביו לפי שהוא מבואר במקרא ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר השם יתעלה מלהעיד האב על הבן או הבן על האב כמו שנאמר לא יומתו אבות על בנים וגו' כלומר לא ימותו בעדותם. והא בגמרא מפרש דלא ימותו אבות ובנים על אבות באחי אביו ובני אחיו מדלא נקט קרא לא ימות בן על אב ונקט אבות על בנים לשון רבים ע"ש בפירש"י. ותו כתב בעל מגילת אסתר על מ"ש הרמב"ם בפ' י"ג מהל' עדות הקרובים פסולים לעדות מה"ת שנאמר לא יומתו וגו' מפי השמועה למדו וכו' וז"ל אבל האמת כי לא ידעתי היכן הוזכר שכך היתה בקבלה אצלם ממרע"ה כי בפ' זה בורר וגם בספרי שאמרו שם זה המאמר לא אמרו שם כלום: והנראה בישוב כל הנ"ל הוא דהרמב"ם פירש בפירוש המשנה בפ' זה בורר במשנת אלו הן הקרובים וכו' אמר ר' יוסי זו משנת ר"ע אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכו', דהאי וראוי ליורשו לא ממשנה ראשונה הוא אלא תשלום משנתו של ר"ע היא, וכן פירש ר"ע מברטנורה וכתב מהרש"ל בס' חכמת שלמה וז"ל שם במתני' וכל הראוי ליורשו הרמב"ם כתב שזו היא מדברי ר"ע ואינה ממשנה ראשונה ונראין דבריו יותר מדברי המפרשים עכ"ל. וכתב בעל תוי"ט דודו ובן דודו לאפוקי אחי האם וקרובי האישות עיין בנימוק"י. ויש לדקדק דהא בעל נימוק"י כתב היפך מזה דלמשנה ראשונה כל קרובי האישות כשרים הן אבל קרובי האב ואחי האם פסולין עיין שם. והנראה פשוט בכוונת בעל תי"ט הוא דנמוק"י סיים שם וז"ל ואי תני דודו ובן דודו הו"א מן האב ולא מן האם צריכא, ר"ל צריכא וכל הראוי ליורשו לרבות קרובי האם וכמ"ש לעיל דכיון דבן אחותו יורש אותו ראוי ליורשו מיקרי וכו' עיין שם, הרי לפניך דהא דכתב נמוק"י דלמשנה ראשונה אף אחי האם פסול היינו מדקתני וכל הראוי ליורשו הא אם לאו וכל הראוי ליורשו לא הוה במשמעות דודו ובן דודו אלא מן האב. וא"כ לפירוש הרמב"ם וברטנורה דוכל הראוי ליורשו לאו ממשנה ראשונה הוא אלא תשלום משנת ר"ע א"כ הא דקתני במשנה ראשונה דודו ובן דודו לאפוקי אחי האם כדמשמע בנמוק"י דבלישנא דדודו ובן דודו לחוד בלא דוכל הראוי ליורשו אין במשמע אלא מן האב והיינו דצונו בעל תוי"ט לעיין בנמוק"י: וראיתי בתוי"ט שנתן טעם למה שכתב רש"ל שנראין לו דברי הרמב"ם יותר מפירש"י וז"ל ופשיט הוא דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם ואינם ראויים ליורשו וכי תימא דאדרבה וכל הראוי ליורשו פירושו דודו ובן דודו דדוקא מן האב א"כ לא ליתני דודו ובן דודו כלל עכ"ל. וקשה לי בדבריו אלה, חדא דאי לא הוה תני אלא כל הראוי ליורשו היא אפי' רחוקים כמה כל שהמה משבט אחד כמ"ש בעל נמוק"י ע"ש. ואף לפי מה שכתב הרמב"ן בס' מלחמות בפ' זה בורר בהשיגו על בעל המאור וז"ל דאי כל הראוי ליורשו אינון פסולים אין אדם בישראל כשר וכו' ע"ש אכתי איצטריך דודו ובן דודו לאפוקי ראשון בשלישי ודלא כרב דפוסל ראשון בשלישי מיתורא דוי"ו ובנים. ותו דסותר דבריו הראשונים שכתב דדודו ובן דודו לאפוקי אחי האם ודוק. ועוד תמיהא לי טובא לפי מה שפירש הברטנורא בהרמב"ם דהאי וכל הראוי ליורשו מדברי ר"ע הוא ולא ממשנה ראשונה ופירש דכל הראוי ליורשו דהיינו קרובי האב אבל קרובי האם כגון אחי אמו שהזכרנו כשר לו שהרי אין אחי אמו ראוי ליורשו אבל הוא ראוי לירש אחי אמו לפיכך הוא פסול להעיד לו עכ"ל. מהא דפריך הש"ס בסנהדרין דף כ"ח ע"ב ובעל אמו הוא ובנו וחתנו בנו היינו אחיו, ומשני ר' ירמיה לא נצרכה אלא לאחי האח ור"ח משני קתני אחיו מן האב קתני אחיו מן האם בין לשנויא דר"י בין לשינויא דר"ח הא אינם ראויים לירש זה את זה כלל אחיו מן האם אינו יורש אותו וכן הוא אינו יורש את אחיו מאמו וכ"ש אחי האח מן האם ואפ"ה קתני במשנתו של ר"ע שהמה פסולין זה לזה, ותמהני על בעל תוי"ט שלא נתעורר בזה: והנראה בכוונת הרמב"ם שפירש דוכל הראוי ליורשו הוא תשלום משנת ר"ע ולא ממשנה ראשונה הוא הוא דרש"י בסנהדרין דף כ"ח ע"ב פירש בד"ה ברייתא ר"י אפיק גיסו וחורגו הוו ח' אבות ובניהם וחתניהם. ואית דמוקמי להאי בן גיסו דקא מכשיר ר"י בבן שיש לו לגיסו מאשה אחרת כי היכי דלא ליפלוג ר"י אבעל אחות אמו כו' עד אחי האח מבעיא עכ"ל. והנה הרי"ף והרמב"ם מפרשים כאית דמוקמי שהביא רש"י והביא הרי"ף ראיה מהירושלמי שפירש כן בהדיא וכדי ליישב קושית רש"י הנ"ל ועוד קושיא שקשה לי לשיטתם של הרי"ף והרמב"ם מאי פריך הש"ס אלא מתניתין דקתני גיסו הוא ובנו וחתנו מני לא ר"י ולא ר"י הא מצי אתיא כתרווייהו ומתני' איירי בגיסו שיש לו בנים וחתנים מאותו אשה ור"י ור"י בברייתא איירו בגיסו שיש לו בנים מאשה אחרת לפי פירוש הרמב"ם דוכל הראוי ליורשו הוא תשלום משנת ר"ע ובזה יתישבו כל הקושיות הנ"ל דלפום דבעינן למימר דוכל הראוי ליורשו הוא ממשנת ר"ע תקשי מאי אתי לאתויי ומאי אתי למעוטי דא"א לומר דאתי למעוטי אחי האם כפירש"י וברטנורא משום דמנחיל ואינו נוחל הא תני אחיו מן האם דאינם ראויין לירש זה את זה כלל דפסול כ"ש אחי האם דמנחיל דיהא פסול וכמו שהקשיתי לעיל וע"כ צ"ל דוכל הראוי ליורשו אתי לאתויי בנים שיש להם מאשה אחרת הראויים ליורשו כגון בעל אחותו מן האב שיש לו בנים מאשה אחרת דפסולים לו משום דאף בנים מאשה אחרת ראויים לירש מעזבונו כיצד אם מת הוא בלא בנים ואין לו אח אחותו יורשת אותו ואם היה לבעל אחותו בן או בת מאחותו ומת בעל אחותו ואח"כ מתה אחותו בנים שהיו לבעל אחותו עם אחותו יורשים עזבונו ואם מתו גם בני אחותו שעה אחת אחר מיתת אחותו שהיא אמם בני בעל אחותו שיש לו מאשה אחרת יורשים עזבונו שבאים בכח בני אחותו שהמה לבני בעל אחותו שיש לו מאשה אחרת אחים מן האב ויורשים זה את זה נמצא שבנים שיש לבעל אחותו מאשה אחרת ראויין לירש עזבונו א"נ כשמתה אחותו שעה אחת אחר מיתתו ואח"כ מת בעל אחותו שעה אחת אחר מיתתה בנים שיש לו מאשה אחרת יורישים עזבונו ואע"פ שהבנים שיש לו מאשה אחרת אינם יורשין אותו אלא את אביהם או את אחיהם מאביהם אפ"ה ראוי ליורשו מקרי כיון דעכ"פ יכולין לירש עזבונו וכמו שכתב בעל המאור בפ' זה בורר וז"ל אבל חמיו אפי' ר' יוסי מודה שאע"פ שחמיו אינו ראוי ליורשו הוא ראוי לירש את חמיו עכ"ל. הרי לפניך שקורא לחתנו ראוי לירש את חמיו אע"פ שחתנו אינו יורש את חמיו אלא את אשתו הוא יורש ומודה הוא זוכה שהרי אם מתה קודם לאביה או נתגרשה אינו יורש כלום א"ו כיון דעכ"פ יכול לירש עזבון חמיו מיקרי שפיר ראוי ליורשו. ותדע שכן דאל"כ אטו דודו ובן דודו ואחיו מן האב נמי נימא דאינם קרויין ראוי ליורשו שהרי אינו יורש אלא את אביו בקבר ע"י משמוש נחלה ולא אותו ודוק. ומה שחילק הרמב"ן בס' מלחמות בהשיגו על בעל המאור וז"ל שאף בקרובי עצמו כגון בן דודו אינו נקרא ראוי ליורשו מפני שאביו יורשו ואם מת אביו לאחר שזכה בירושה זו בנו יורשו שזה את אביו הוא יורש ולא את דודו אלא לפיכך נקרא ראוי ליורשו מפני שאם מת אביו ואח"כ מת דודו ירושה באה לו מידו לידו שהנחלה ממשמשת משא"כ בכל קרובי אישות עכ"ל. ובעניותי חילוק זה אינני מכיר דהא גם בקרובי אישות משכחת שתבא ירושה מידו לידו כגון חתנו שמתה אשתו שעה אחת אחר מיתת אביה ועדיין לא הגיע לידו עזבון חמיו בחיי אשתו אפ"ה החתן יורש עזבונו של חמיו והרי ירושה באה מיד חמיו ליד חתנו וכן תמצא בבנים שיש לבעל אחותו מן האב מאשה אחרת שיבא עזבונו מידו לידם על אופן זה וכן בגיסו בעל אחות אשתו מן האב תמצא שבניו שיש לו מאשה אחרת ראויים לירש את אשתו מידה לידם ואע"פ שאינם ראויים לירש אותו מ"מ כיון שראויים לירש את אשתו פסולים לאשתו ולו משום דכללא הוא בראשון בשני בעל כאשתו וכל הפסול לאשתו פסול לו ודוק, משא"כ בבעל אמו לא תמצא שבנים שיש לו מאשה אחרת ראויים לירש את עזבונו וכן בעל אחות אמו לא תמצא שבנים שיש לו מאשה אחרת ראויים לירש עזבונו ודוק. וזהו שבא ר"ע לרבות בוכל הראוי ליורשו דהיינו בעל אחותו מן האב ובעל אחות אביו מן האב וגיסו בעל אחות אשתו מן האב שאפי' בניהם וחתניהם שיש להם מאשה אחרת פסולים לו משום שראויין לירש עזבונו מידו לידם על אופן הנ"ל. ולהוציא בעל אמו ובעל אחות אמו ובעל אחות אביו מאמו ובעל אחותו מאמו שבניהם שיש להם מאשה אחרת כשרים לו מפני שאינם ראויים לירש עזבונו. ואע"פ שבניהם שיש להם מאותה אשה פסולים אע"פ שאינם ראויים ליורשו שאני הני דהמה קרובי עצמו שארי בשר ואע"פ שאינם ראויים ליורשו פסולים ולא בעינן תנאי דיהא ראויים ליורשו אלא בבנים שיש להם מאשה אחרת שאינם פסולים מחמת קרובי עצמו אלא משום קרוב מחמת קרוב ודוק היטב: ובזה יש ליישב כל הקושיות שיש להקשות על הרי"ף והרמב"ם, דהא דהקשה רש"י דתקשי לרב חסדא דאכשר באחי האח דהשתא בן גיסו פסול משום אחי בן אחות אשתו אחי האח מבעיא. לפי מה שפירש הרמב"ם דהאי וכל הראוי ליורשו הוא תשלום משנת ר"ע וכפי שפירשתי וביררתי, לק"מ דשאני אחי בן אחות אשתו דראוי לירש את אשתו כמו שפירשתי וביררתי לעיל ולכך פסול לאשתו ולו ואע"ג דאינו ראוי ליורשו הא כללא הוא בראשון בשני דבעל כאשתו וכל הפסול לאשתו פסול לו משא"כ אחי האח אין ראוי ליורשו דהא הוא עם בן בעל אמו שיש לו מאמו אחים מן האם ודוק היטב. וגם קושיתו הראשונה שהקשה רש"י דכל בניהם דמתני' מאותה אשה קאמר היינו דדייק הכי מדמקשה הש"ס בנו היינו אחיו ועיין בפירוש הגאון שהביאו האלפסי ובתשובת האלפסי הביאה בעל מלחמות, ג"כ לק"מ די"ל דסתמא דגמרא נמי ס"ל דהאי וכל הראוי ליורשו הוא תשלום משנת ר"ע. וא"כ בעל אמו ובנו וחתנו ע"כ שיש לו מאותה אשה דהיינו אמו דאל"כ אמאי פסולין לו הא אינם ראויין ליורשו ור' ירמיה דמשני לא נצרכה אלא לאחי האח באמת צריך לפרש דוכל הראוי ליורשו הוא ממשנה ראשונה ולא תשלום משנת ר"ע. אמנם ר"ח דמשני יתורא דמקשי הש"ס בנו היינו אחיו דקתני אחיו מן האב ותני אחיו מן האם ומכשיר באחי האח צ"ל דלא ס"ל הכי אלא ס"ל דוכל הראוי ליורשו היא תשלום משנת ר"ע מדמוקי סתמא דתלמודא מתני' ר' יהודה וברייתא ר' יוסי ובברייתא חשיב בעל אחות אמו דהיינו בן גיסו ועיין ברי"ף ובתוס' ד"ה גיסו לבדו וכ"ש חורגו וע"כ צריך לחלק דהא דמכשיר ר' יוסי בן גיסו היינו מאשה אחרת ועל זה תקשי קושית רש"י א"כ תנא דמתני' פוסל בגיסו ובנו וחתנו מאשה אחרת ותקשי על ר"ח דמכשיר באחי אח כנ"ל. ועל כרחך צריך ליישב דרב חסדא מפרש דוכל הראוי ליורשו הוא תשלום משנת ר"ע ולא קשה מידי כמו שפירשתי וביררתי לעיל ודוק: וקושיתי שהקשיתי דמאי פריך הש"ס אלא מתני' דקתני גיסו הוא ובנו וחתנו מני לא ר"י ולא ר"י הא מצי אתיא כתרווייהו ומתני' איירי מגיסו שיש לו בנים וחתנים מאותה אשה ור' יהודה ור' יוסי דברייתא איירי מגיסו שיש לו בנים מאשה אחרת, נמי לק"מ דסתמא דגמרא נקיט לעיקר דוכל הראוי ליורשו הוא תשלום משנת ר"ע ומרבה אפי' בנים שיש להם מאשה אחרת מפני שראויים ליורשו. זהו מה שנ"ל ברור בכוונת הרמב"ם שפירש דוכל הראוי ליורשו הוא תשלום משנת ר"ע ולא ממשנה ראשונה ובחידושים שלי הארכתי ליישב כל מה שיש לדקדק על שיטת הרי"ף והרמב"ם בדברים ברורים ואמנם די בזה מה שצריך לעניננו: והואיל וזכינו לדין דהאי וכל הראוי ליורשו הוא תשלום משנת ר"ע ולא ממשנה ראשונה ובמשנה הראשונה לא תני אלא דודו ובן דודו ולא קתני דודיו ובני דודיו לאגמורן דדודו אחי האם נמי פסול, א"כ למשנה הראשונה אינם פסולין אלא קרובי האב ולא האם. כמ"ש בעל תוי"ט ע"פ עיונו בנמוק"י. וע"ז הוקשה למשנה הראשונה דמכשיר קרובי האם אבות אבות דכ"ר בלשון רבים למה ליה וע"כ צ"ל למשנה הראשונה דלא משמע להו לדרוש מדכתב רחמנא אבות לשון רבים על אחי האב אלא אבות אבות דעלמא משמע ולאגמורין הא גופא דאב פסול לבן ובן פסול לאב דאין ללמוד מדפסל אב לבן שיהא פסול בן לאב דפסולי עדות מחמת קורבה גזירת הכתוב הוא בלא טעמא ועיין בס' תורת חיים מ"ש על יומתו יומתו תרי זימני ועל זה קשה א"כ כיון דאבות אבות דעלמא במשמע א"כ מנ"ל דבנים להדדי ואחים להדדי פסולים דלמא גם בנים בנים דעלמא, וא"ל דבנים ע"כ לדרשא אתי דאל"כ תקשי ובנים לא יומתו על אבות למה לי לכתוב דהם לא יומתו על אבות כדדייק רבא הכי ע"ש, דאכתי תקשי א"כ בנים ואחים לעלמא מנ"ל דפסילי דהשתא איצטריך ובנים לאגמורין לבנים להדדי דבלאו הכי הו"א בנים בנים דעלמא. ועוד דאי דרש בנים ה"ל נמי למידרש אבות דמדהאי לדרשא האי נמי לדרשא כדאיתא בהשוכר את הפועלים גבי רך וטוב. ומשום קושיא זו יצא להרמב"ם דבא בזה פירוש מקובל ממרע"ה דדודו ובן דודו פסולין בין זה על זה בין לעלמא והא דנקט קרא אבות היינו דלקח האחד שבקרובים וגדול האהבה למשל כמ"ש הרמב"ם במצות ל"ת רפ"ז. והא דדריש הש"ס אבות לשון רבים דקאי על אחי האב וגם הא דקאמר הש"ס אשכחן אבות לבנים בנים לאבות מנ"ל וכו' אשכחן בנים להדדי בנים לעלמא מנ"ל וכו' י"ל דהוא הוא שכתב הרמב"ם בתחילת שורש זה וז"ל ושיש שם פירושים מקובלין ממשה רבינו ע"ה אין מחלוקת בהם וכו' או היקש יורה עליו וכו' עכ"ל. והיינו שכתב במצות ל"ת רפ"ז דלקח האחד שבקרובים וגדול האהבה למשל משום דמשמעות אבות אבות דעלמא והא דידעינן קרובי האב הוא מפירוש המקובל שקבלנו בפירוש מפי משה רבינו עכ"ל. והנה לפ"ז דבא בפירוש מקובל ממשה רבינו דקרובי האב פסולין ולא בא בפירוש דקרובי האם נמי פסולין דאי בא בפירוש דקרובי האם נמי פסולין לא היה משנה הראשונה חולקת על זה דכל שבא בפירוש מקובל מפי משה אין מחלוקת בהם כמ"ש הרמב"ם בתחילת שורש זה הנ"ל. ש"מ דקרובי האם כשרים מן התורה דאל"כ למה פירש משה קרובי האב והניח קרובי האם וע"כ הני דרשות דאבות אבות תרי זימני אינם אלא אסמכתא בעלמא ודוק היטב. ולפ"ז נתישבו כל הקושיות שהקשו בתשובה שהביאה בעל ש"ג הנ"ל. דמה שהקשו למה עשה הרמב"ם עדות קרובי האב דאורייתא וקרובי האם דרבנן דהא קרובי האב נמי נפקי מדרשת חכמים לק"מ דהא ביררתי דיצא לו להרמב"ם מכח משנה הראשונה דבא בפירוש מקובל דקרובי האב פסולין כמו שהארכתי, גם מה שהקשו דלא יהא קרובי האב פסולין מן התורה לזכות אלא לחוב שהרי לא יומתו כתיב ולזכות לא למדו אלא מלא יומתו תרי זימני ומה הפרש יש בין יומתו יומתו תרי זמני ובין מדרש אבות אבות תרי זימני נמי לק"מ דאבות לשון רבים תרי זמני הכרחתי לעיל דאינם אלא אסמכתא בעלמא ופשטא דקרא אבות אבות דעלמא משא"כ יומתו יומתו תרי זמני דרשה גמורה היא דיומתו תנינא מיותר לגמרי ודוק. גם מה שהקשו שהרי פשט הכתוב אינו אלא שלא ימותו אבות בחטא בנים ובנים בחטא אבות כמ"ש בדברי הימים. לענ"ד י"ל דבלאו זה נכללים שניהם אחד בפשט הכתוב ואחד שבא בפירוש מקובל שלאו זה כולל נמי קרובי האב והוה לאו שבכללות שכולל פירושים רבים ובפי"ג מהל' עדות כתב הרמב"ם וז"ל ומפי השמועה למדו שבכלל לאו זה שלא יומתו אבות בעדות בנים, הרי שלא כתב מפי השמועה שלא יומתו אבות בעדות בנים אלא כתב בכלל לאו זה ש"מ שלאו זה כולל נמי דבר אחר וג"כ הא דלא יומתו בעדות בנים נמי בכלל לאו זה והוא כמ"ש ודוק: ומעתה מה שרוצה בעל ספר סדר אליהו רבא וזוטא להכריח מדכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' אישות המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת בפסולי עדות של ד"ס אם רוצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים וכו', ולא חילק בין פסולי עדות דרבנן שהמה מתקנת חכמים ובין קרובי האם שבא מדרשת חכמים ש"מ דס"ל להרמב"ם דכל דבר שנלמד בי"ג מדות ובריבוי חוץ מג"ש דיש לו דין דרבנן ממש כתקנותיהם וגזירותיהם. לענ"ד נפל בבירא כי שאני דרשא דאבות אבות תרי זמני דמוכרח מכל מה שהארכתי לעיל דאינם אלא אסמכתא בעלמא אבל שאר דרשות חכמים בודאי גם להרמב"ם ס"ל דיש להם דין תורה ממש אלא שאין ראוי למנותם בתרי"ג מצות וכמו שהאיר עינינו בעל זוהר הרקיע: ועוד נ"ל ליישב הא דהקשו מדברי הימים דמשמע דפשטא דקרא דלא יומתו אבות על בנים שלא נהרוג אבות בעון בנים ובנים בעון אבות. ועוד הקשה בעל מגילת אסתר מיבמות דף ע"ט דפריך סתמא דגמ' על דוד שמסר בני שאול להריגה על עון אביהם והא כתיב לא יומתו אבות על בנים שנראה מכאן שפשט הכתוב הוא כמשמעו דאפי' אם נאמר דאין בפשט הכתוב אלא כמו שבא בקבלה מפי משה דלא יומתו בעדות בנים נמי לק"מ דאורחא דתלמודא בהכי דמייתי לא יומתו אבות על בנים משום דאי לאו דכתיב איש בחטאו יומתו ואי לאו הקבלה מפי משה הוה מוקמינן קרא דלא יומתו אבות על בנים כמשמעו ועיין בתוס' במס' סוכה (דף ל' ע"א) ד"ה כי יקריב מכם וכו' דמייתו התם תוס' הרבה שנוהג הש"ס כן ודוק. וי"ל דגם אורחא דקרא כן ונהג קרא דדברי הימים כאורחא דתלמודא ודוק: ולשלמות החיבור של רבינו הרמב"ם שפר קדמי להחויא מקום מוצאו שהוציאו הרמב"ם ז"ל מה שכתב בתשובה הביאה הרמב"ן שאפי' דבר שהוא בקבלה מפי משה הלכה למשה בסיני מד"ס קרינן ולא דבר תורה והוא אחר שאבאר מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' ביאת מקדש הל' י"ג וי"ד ובהל' טומאת מת פרק ה' ואחר שאבאר לשון הר"ב כ"מ. וז"ל הרמב"ם בפ"ג מהל' ב"מ הלכה י"ג ואי זהו טמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה שכבר נתפרש בנזירות או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם שהרי הוא שני לראשון שנגע במת או שנגע בשאר אבות הטומאה של תורה שיתפרשו במקומן. ובהלכה י"ד כתב וז"ל כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת מקדש ואפי' אחר שטבל עד שיעריב שמשו. וז"ל הראב"ד בהלכה י"ג או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן וכו' אמר אברהם שבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת ואפי' על חרב וכן אינו חייב על מגען על ביאת מקדש. וז"ל הראב"ד בהלכה י"ד זה הכלל כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת מקדש א"א דבריו סותרים זה את זה, ועיין בכ"מ ביאור השגתו. וז"ל הרב בעל כ"מ ומ"ש או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן טומאות שהנזיר מגלח עליהן וכו' כתב הראב"ד שיבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת ואפי' על חרב וכן אינו חייב על מגען על ביאת מקדש עכ"ל. ואני אומר פשטן של דברים כדברי הראב"ד דתנן במס' נזיר פרק כה"ג שאין הנזיר מגלח על כלים שנוגעין במת ותנן נמי כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבים על ביאת מקדש ומאחר שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת אין חייבים על ביאת מקדש. אבל רבינו מפרש דהא דתנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש לא לענין הנוגעים במת איתניא אלא לענין טומאה הפורשת מן המת כגון רביעית דם ורבע עצמות אבל כלים הנוגעין במת אף על פי שאין הנזיר מגלח עליהם חייבין עליהם על ביאת מקדש מדגרסינן בירושלמי נזיר פרק כה"ג וכו' עכ"ל בעל כ"מ. וטרם תדע מקום מוצאו של הרמב"ם הנ"ל אעתיק לשון הירושלמי בפ" כה"ג עם הר"ש הנ"ל ואדקדק מה שיש לדקדק על פירושו ואחר אעתיק לשון בעל כ"מ בפירוש הירושלמי הנ"ל לשיטת הרמב"ם ואדקדק על פירושו מה שיש לדקדק עליו ואבארנו ואסיר מפרושו כל יתידות הדרכים וממוצא הדברים יתברר לך מקום מוצאו של הרמב"ם הנ"ל. וז"ל הירושלמי במס' נזיר פרק כהן גדול הביאו הר"ש בפי' המשניות ריש מס' אהלות מתני' ב' תמן תנינן שנים טמאים במת אחד טמא טומאת שבעה ואחד טומאת ערב. ג' טמאים במת שנים טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. ד' טמאים במת ג' טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. כיצד שנים בני אדם הנוגעים במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. כיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמא טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. כיצד ארבעה כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמא טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה הם אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת המקדש התיבון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעים במת טעון חיטוי והוא שני א"ר אבין ב"ח בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים וכו' עד אר"י בר בון משום ר' יוחנן לטומאות הפורשות מן המת כו' חצי לוג דם וחצי קב עצמות שהנזיר מגלח עליהם לוקין עליהם עכ"ל הירושלמי. וזה לשון פירושו של הר"ש על הירושלמי הנ"ל. וזה פירושו (ר"ל של הירושלמי) על הראשון אדם שנוגע במת או כלים שנגעו במת והכניסן למקדש ומשום מכניס כלים נקט לשון על דהמכניס כלי טמא למקדש כדאיתא שני שנגע בראשון. מה טעם כלומר ולמה הוא פטור אם נכנס למקדש, וכן המכניסן למקדש למה אינו חייב ודריש לה מקרא דאיש אשר יטמא ולא יתחטא דלא מיחייב אלא הטעון חיטוי, (ונ"ל דהר"ש גריס בדברי ר' יוחנן בשם ר' ינאי אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על הראשון שני שנוגע בראשון מה טעם ולא כמו שהיא גירסא לפנינו ודוק), ופריך מאדם הנוגע בכלים הנוגעים במת דטמא טומאה חמורה ובעי הזאה וכו' עד והדר מסיק מתניתא מסייעא לתניי קדמייא דהיינו לר' יוחנן בשם ר' ינאי ור"י ור"י גופיה דוחה סייעתא זו וכולה פשוטה עד סוף, עכ"ל פירוש הר"ש: והנה יש לקיים פסקו של הרמב"ם שפסק דנוגע באדם או בכלים שנגעו במת דחייב כרת על ביאת מקדש אפי' לפי פירושו של הר"ש בירושלמי די"ל דיש לפסוק כן מדאתותב ר' אילא שרצה לחלק בין נוגע באדם שנגע במת לאדם שנגע בכלים שנגעו במת מהא דכלי שחציו מן החלמא הא כולו מן החלמא חייב וזה ר"ל הא דכלי שחציו מן החלמא הוי ג"כ תיובתא לר"י בשם ר" ינאי לפירוש הר"ש דר' יוחנן אינו מחייב אלא אדם הנוגע במת או כלי שנגע במת. אבל אדם שנגע בין באדם בין בכלי שנגע במת פטור והלא מן כלי שחציו מן החלמא משמע שאדם הנוגע בכלי שנגע במת חייב על ביאת מקדש כדמסיק בירושלמי ומי הוא חייב לא האדם הנוגע בו ומסיק דא"א לומר כדבעי לשנויי דחייב דקתני היינו אדם הזורקו למקדש דאי כשזרקו למקדש וכי על זה שנינו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל בגדים בארבעים א"ו בנוגע איירי כמו שפירש הר"ש וסייעתא דבעי הש"ס ירושלמי לאתויי לר' יוחנן בשם ר' ינאי דחה ר' יוחנן בעצמו ודוק: אמנם נראה בעליל דהרמב"ם אינו מפרש הירושלמי הנ"ל כר"ש אלא מפרש כמו שפירש הרב בעל כ"מ וכפי הגירסא שלפנינו מדסיים הרמב"ם בפ"ג מהל' ביאת מקדש הלכה י"ג או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן שהרי הוא שני לראשון שנגע במת ואי פסק על פי פירושו של הר"ש בהירושלמי וכמו שכתבתי תקשי למה תלי ויהיב טעמא שהרי הוא שני לראשון שנגע במת הא שום אחד מהנך אמוראי דירושלמי לא תלה במפני שהוא שני שנגע בראשון. אמנם לפירוש של הרב בעל כסף משנה שאעתיק לשונו קמן ניחא שהן הן הדברים של ר' יוחנן בשם ר' ינאי דקאמר אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון ודוק. גם קשיא לי לפי פירושו של הר"ש למה אמר ר' זריקא בשם רב המנונא תני תניי תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן החלמא וכו' ולא קאמר נמי דפליג על ר' יוחנן בשם ר' ינאי לפי מה שפירש הר"ש דלר"י אדם הנוגע בין באדם בין בכלים שנגעו במת אינו חייב על ביאת מקדש הא מהא דכלי שחציו מן החלמא הוה נמי תיובתא לר' יוחנן כמ"ש לעיל ודוק וזוהי הקושיא בעצמה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם בהלכה י"ד וכתב דבריו סותרין זה את זה ע"ש ודוק. ותו קשיא לי לפירוש הר"ש תקשי על ר"י בשם ר"י ממתני' ד' דפ' י"א ממס" פרה דתני כל הטעון ביאת מים מן התורה אסור על ביאת מקדש וחכמים אומרים וכו' ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו ר"ל ביאת מים בין לאחר ביאתו חייב הרי שמחייבין על ביאת מקדש כל אותן הטעונין ביאת מים מן התורה בין לפני ביאתן בין לאחר ביאתן ולא ראשון שנגע במת לבד ותקשי על ר' יוחנן לפירוש הר"ש ודוק. דבשלמא על ר' אילא לפירוש הר"ש ל"ק ממתני' דכל הטעון ביאת מים מדברי תורה חייב על ביאת מקדש אע"ג דפטר ר' אילא אדם שנגע בכלי שנגע במת על ביאת מקדש והוא טעון ביאת מים מדברי תורה. דיש ליישב דהא דתני כל הטעון ביאת מים מדברי תורה חייב על ביאת מקדש היינו בטומאת איש באיש וה"ק כל הטעון ביאת מים מד"ת בטומאת איש באיש חייב על ביאת מקדש משא"כ לר' יוחנן לפירוש הר"ש קשיא: ומיהו קושיא זו יש ליישב די"ל דהא דקאמרי חכמים דכל הטעונים ביאת מים מד"ת חייבין בין לפני ביאתן במים בין לאחר ביאתן על ביאת מקדש היינו חייבים מלקות קאמרי ולא כרת די"ל דלא מחייבי כרת אלא על הראשון שנגע במת והיינו דקאמר בסוף הסוגיא דירושלמי שהביא הר"ש והעתקתיו לעיל אמר ר' ירמיה הוינן סברין מימר מה פליגין לקרבן אבל למלקות לוקין אפי' על הג' ועל הד'. דר' ירמיה אתי לתרוצי מתני' דפרה דקתני כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב על ביאת מקדש אליבא הנך אמוראי דירושלמי דלא מחייבי כרת אלא על הראשון שנגע במת והוא ר' יוחנן בשם ר' ינאי או שני שנגע בראשון והוא ר' אילא לפירוש הר"ש דלא תקשי עלייהו דתני מתני' כל הטעון ביאת מים מד"ת חייב על ביאת מקדש ואינהו לא מחייבי אלא ראשון בלבד לר"י ולר' אילא שני שנגע בראשון בלבד ולכך קאמר סברין מימר מה פליגין לקרבן אבל למלקות לוקין על הג' ועל הד' וא"כ מתני' דפרה דקתני כל הטעון ביאת מים חייב על ביאת מקדש. י"ל דהיינו חייב מלקות ולא כרת דכרת אינו חייב אלא על הראשון שנגע במת או על השני שנגע בראשון למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ולפ"ז י"ל הא דמצאה קפידא לנוח על הא דדחי ר' יוחנן בעצמו סייעתא דמייתי הש"ס לסברתו מהא דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבים על ביאת מקדש וכו', וי"ל מה ראה ר' יוחנן לדחות הסייעתא שמביאין לסברתו. אמנם לפי הנ"ל ניחא משום דקשה על סברת ר"י דאינו מחייב כרת על ביאת מקדש אלא ראשון שנגע במת לבד לפי גירסת ופירוש הר"ש ממתני' דפרה דתני' כל הטעון ביאת מים מד"ת חייב על ביאת מקדש וע"כ צריך ר' יוחנן ליישב דחייב דקתני חייב מלקות כסברת ר' ירמיה דמחייב מלקות אפי' על הג' ואפי' על הד'. אך על זה תקשי מהא דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש כדפריך הכא ר' יוסי ציידניי' קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה עיין בסוף הסוגיא דירושלמי הנ"ל שהעתקתי ולכך משני ר' יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכה וכמו דמשני התם בסוף הסוגיא ר' יוסי בר בון בשם ר' יוחנן על קושית ר' יוסי ציידניי' הנ"ל ושפיר י"ל דחייב מלקות אפי' על הג' ואפי' על הד' ולא תקשי מידי על ר' יוחנן בשם ר" ינאי ממתני' דפרה דכל הטעון ביאת מים מד"ת חייב על ביאת מקדש דיש לומר דחייב מלקות קאמר ומפני שר' יוחנן בעל הקורה נכנס בעובי הקורה להסיר מעליו הקושיא ממתני' דפרה דכל הטעון ביאת מים מד"ת חייב על ביאת מקדש. ואוקמה הא דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו חייב על ביאת מקדש וכו' בטומאות הפורשות מן המת וכנ"ל ודוק היטב: וז"ל הרב בעל כ"מ בפירוש הירושלמי הנ"ל לשיטת הרמב"ם מדגרסינן בירושלמי פרק כהן גדול תמן תנינן וכו' עד מילתיה דר' אבין בר חייא אינו חייב אלא על הראשון בלבד. מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון בלבד וה"פ דלגבי ביאת מקדש אינו חייב אלא על השני שנגע בראשון דהיינו הנוגע במי שנגע במת אבל השלישי שנגע בשני דהיינו הנוגע במי שנגע בנוגע במת פטור ויהיב טעמא משום דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו' וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אינו טעון חיטוי שהרי אינו טמא אלא טומאת ערב הנוגע בו אינו חייב על ביאת מקדש. ולפ"ז ה"פ דקרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חיטוי ולא יתחטא ונכרתה אבל אם יטמא במי שאינו טעון חיטוי לא התיבון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעים במת טעון חיטוי שהרי הוא טמא טומאת שבעה. ולפ"ז יהיה אדם הנוגע בו חייב על ביאת מקדש אע"פ שהוא שלישי בשני והיאך אמרת שאינו חייב אלא שני שנגע בראשון ושני ר' אבין בר חייא אמר בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים. ולפי שאלו דברים סתומים בלי טעם דמשמע דאתי לפלוגי בין טומאת איש באיש בין טומאת אדם בכלים וקשה שזה סותר מאמר ר' יוחנן שאמר סתם אינו חייב אלא על השני שנגע בראשון וכללא הוא אף לטומאת איש בכלים לכך הוצרך לפרש דבריו ואמר מילתא דר' אבין וכו' כלומר לאו כדקא ס"ד דמפליג בינייהו דלעולם אינו חייב אלא הנוגע בראשון ולא הנוגע בשני אפי' נוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת וטעמא משום דלית לן לפלוגי בינייהו וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנוגע בו חייב על ביאת המקדש מפני שנגע במי שאינו בר חיטוי כן האדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אע"פ שנגע במי שהוא בר חיטוי פטור על ביאת מקדש כיון שהוא שלישי בשני ואין לנו לחייב אלא שני בראשון בלבד, ומשום דקשה דטפי הוה עדיף למתלי כולה מילתא במי שטעון חיטוי דאידכר בקרא ולא למתלי בשני שנגע בראשון דלא אידכר בקרא, לכך הקדים ר' יוחנן ואמר כולהון תורה הם כלומר דברי קבלה הם וקאי גם למאי דאמר אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון. וזהו שכתב רבינו שדברים אלו הלכה מפי הקבלה. ואע"פ שר"ש בפ"ק דאהלות מפרש ירושלמי זה בדעת אחרת, לדעת רבינו צריך לפרשו כמו שפירשתי ונתבארו דבריו. ואע"ג דבתר הכי קאמר בירושלמי אמר ר" אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר אבל הנוגע במי שנגע במת פטור כבר הביאו שם ברייתא החולקת עם ר' אילא וכיון דתני' כוותיה דר' יוחנן הכי נקטינן. ודע דבתר הכי מייתי בירושלמי לסיועי לר' יוחנן מדתנן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת מקדש וכו' ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבים עליו על ביאת מקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת מקדש, וה"פ לדעת רבינו ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת מקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנס למקדש חייב, שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע במי שנגע במת אינו מגלח עליו אין חייבים עליו על ביאת מקדש כלומר הנוגע באותו שני ונכנס למקדש פטור עכ"ל בעל כ"מ: והנה לפי פירוש בעל כ"מ נתישבה קושיתי שהקשיתי לשיטת הרב רבינו שמשון הנ"ל. דלפירוש הרב בעל כ"מ אין מהא דכלי שחציו מן החלמא וכו' שום קושיא לר' יוחנן בשם ר' ינאי דרבי יוחנן ס"ל דשני שנגע בראשון שנגע במת חייב בין שהראשון שנגע במת אדם בין כלים שני הנוגע בו חייב כרת על ביאת מקדש ולא קשיא מהא דכלי שחציו מן החלמא אלא לר' אילא בין אם נפרש הא דר' אילא כמו שמפרש הרב בעל כ"מ בין אם נפרש הא דר' אילא כמו שמפרש הר"ש וכמו שאכתוב לקמן דנ"ל עיקר בפירוש הא דר' אילא לשיטת הרמב"ם כפירוש הר"ש. וגם קושיא השניה שהקשיתי מהא דמס' פרה דתני כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב על ביאת מקדש נתישבה שיטת ר' יוחנן לפירוש הרב בעל כ"מ כמו שיתבאר לקמן ולפום שאכתוב שהעיקר בפירוש הא דר' אילא כשיטת הר"ש יתישב גם לשיטת ר' אילא והתבוננת על מקומו: אמנם מה שפירש הרב בעל כ"מ בהא דר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר אבל הנוגע במי שנגע במת פטור לא זכיתי לירד לסוף דעתו כי בעניותי פירושו תמוה דהרי ע"כ צ"ל דר' אילא ס"ל נמי דהזורק כלי שנגע במת חייב כדמשני ר' פנחס קומי ר' יוסי על הקושיא שהקשו לר' אילא מהא דכלי שחציו מן החלמא תיפתר בשזרקו וכיון שכן דר' אילא מחייב על הראשון בין אדם בין כלים א"כ מאי האי דקאמר הש"ס ירושלמי התם אמר ר"א בר יוסי קומי ר' יוסי אוף אנן תנינן הדא מסייעא להדין תנייא קדמייא ופירשו הר"ש ובעל כ"מ לר' יוחנן בשם ר' ינאי מהא דתנן ר"א אומר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש מאי סייעתא לתנייא קדמייא דהיינו לר' יוחנן אדרבא לר' אילא איכא סייעתא טפי דפשטא דמתני' דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש משמע כר' אילא דאינו חייב אלא על הראשון דלר' יוחנן צריך לדחוק בפירושה כמו שפירש בעל כ"מ ולר' אילא ניחא בפשיטות טפי לפירושו של בעל כ"מ בהא דר' אילא וכמו שפירש הר"ש סייעתא זו לר' יוחנן לפי פירושו בדר' יוחנן ואף אם נימא דלפי המסקנא אינו חייב על זריקת כלי שנגע במת כרת כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' ביאת מקדש הלכה ט"ז וז"ל. אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות וכו' עכ"ל. אכתי מתניתין דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש מיתפרשא בפשטא לשיטת בעל כ"מ בדר' אילא דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש כרת על טומאת גופו ועל טומאת בגדיו מלקות ודוק דהא גם ר' יוחנן מודה דעל זריקת כלים אפי' שנגעו במת אינו חייב אלא מלקות ולא כרת כמ"ש הרמב"ם הנ"ל וצ"ע. לכן נ"ל בפירוש הא דר' יוחנן בשם ר' ינאי כפירושו של הרב בעל כ"מ ובפירוש הא דר' אילא כפירושו של הרב רבינו שמשון וה"פ הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר חייב אדם הנוגע בו אבל כלים הנוגעין במת פטור אדם הנוגע בהן ופליגא דר' יוחנן, דר' יוחנן לא חילק בכל שני שנגע בראשון שנגע במת דחייב ור' אילא מחלק דשני שנגע באדם שנגע במת חייב ושני שנגע בכלים שנגעו במת פטור. והנני מפרש הא דמסיק ר' אילא הוא והוא שלישי כדר' אבין בטומאת איש באיש אדם חייב על טומאת מקדש, דה"פ אע"ג דס"ל לר' אילא דאדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור אפ"ה אם נגע אדם באדם שנגע בכלים שנגעו במת השלישי חייב על ביאת מקדש כדר' אבין בטומאת איש באיש אדם חייב, ר"ל כיון דטומאת אדם שהוא שלישי מכח טומאת איש דבעי חיטוי קאתי. ואל תתמה דאדם שני שנגע בכלים שנגעו במת יהיה פטור על ביאת מקדש ואדם שהוא שלישי שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת יהיה חייב דהרי הר"ש פירש וז"ל ופריך כלים ואדם וכלים דליחייב אכלים שניים אם הכניסם למקדש דמכח איש קאתו עכ"ל. ומאי קושיא השתא אדם עצמו שנגע בכלים פטור לר' אילא כמו שפירש הר"ש על הא דאמר ר' אילא הוא עצמו חייב כלומר חייב אדם הנוגע בו אבל כלים הנוגעים במת פטור אדם הנוגע בהן כלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת ליחייב בתמיה. אלא ע"כ צ"ל דס"ל להמקשה לפירוש הר"ש דאע"ג דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת פטור דלאו מכח טומאת איש קאתי כלים הנוגעים באדם שנגע בכלים ליחייב דמכח טומאת איש קאתי דגזירת הכתוב הוא דאינו חייב על ביאת מקדש אלא בטומאה הבאה מכח טומאת איש ודוק. כן אני מפרש באמת סברת ר' אילא דס"ל דאע"ג דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת פטור על ביאת מקדש דלא אתי מכח טומאת איש אדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת חייב דאדם שהוא שלישי מכח טומאת איש הטעון חיטוי קאתי וכמו שפירש הר"ש סברת המקשה. וע"ז פריך כיון דס"ל לר' אילא דאע"ג דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת פטור אדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת חייב משום דהשלישי מכח טומאת איש קאתי כלים ואדם וכלים אכלים שניים נמי ליחייב דמכח טומאת איש קאתו, ועל זה משני בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם וכלים, ר"ל דגזירות הכתוב דוקא טומאת איש באיש דאינו חייב כרת על ביאת מקדש אלא איש שנטמא באיש ולא אדם שנטמא בכלים ולא כלים שנטמאו באדם טמא מת, והא דמחייב ר' אילא על כלים ראשונים שנגעו במת כדבעי לשנויי על קושיא דכלי שחציו מן החלמא תיפתר בשזרקו, י"ל דשאני כלים שנגעו במת עצמו משא"כ הנוגע בטמא מת אינו חייב על ביאת מקדש כרת אלא על טומאת איש הבאה מכח איש כדדריש ואיש אשר יטמא ודוק היטב. והשתא מייתי שפיר סייעתא לר' יוחנן בשם ר' ינאי לפירוש הרב בעל כ"מ מהא דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש וכמו שפירש בעל כ"מ משא"כ לר' אילא קשיא דאפי' אם נפרש הא דכל טומאה שהנזיר מגלח עליה כמו שפירש הרב בעל כ"מ, אכתי תקשי לר' אילא דהוא מחייב אדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת והלא נזיר הנוגע במי שנגע במת אינו מגלח הדין נותן שאדם הנוגע באותו שני ונכנס למקדש שיהא פטור וכמו שפירש הרב בעל כסף משנה. ודוק היטב כי הוא ברור: ולשיטה זו ר"ל לשיטת הרב בעל כ"מ ולפי מה שפירשתי בדר' אילא כשיטת הרב רבינו שמשון נתישבה הקושיא שהקשיתי מהא דפרה כל הטעון ביאת מים מד"ת חייב על ביאת מקדש בין לשיטת ר' יוחנן בין לשיטת ר' אילא, והוא דהרמב"ם כתב בפ"ה מהל' טומאת מת וז"ל נמצאת אומר אדם שנגע במת ואדם באדם אחר הראשון טמא טומאת שבעה והשני טמא טומאת ערב. כלים הנוגעים במת וכלים בכלים שניהם טמאים טומאת שבעה. השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאים טומאת שבעה. הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. בד"א לענין תרומה וקדשים אבל ליחייב כרת על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא על השנים בלבד הראשון שנגעו במת השני שנגע בו כדין תורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. אבל הנוגע בכלים שנגע באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור כמו שבארנו בהלכות ביאת מקדש שהדברים הללו אע"פ שהם דברי קבלה אינן דין תורה שהרי לא נתפרשה בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב הטומאה והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים עכ"ל. והשתא לר' יוחנן דמחייב על השני שנגע בראשון שנגע במת ה"פ במתני' דפרה כל הטעון ביאת מים מד"ת ר"ל מד"ת המפורשת בתורה ממש דהיינו הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת הרי זה פטור על ביאת מקדש שהדברים הללו הלכה מפי הקבלה ומאחר שאינם מפורשים בתורה אינם בכלל כל הטעון ביאת מים מד"ת ודו"ק: וכן כתב הרב בעל כ"מ בישוב דברי הרמב"ם ממה שהשיגו הראב"ד בהלכה י"ד על מה שכתב הרמב"ם כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת מקדש וכתב הוא ז"ל ר"ל הראב"ד דבריו סותרים זה את זה עיין שם. וגם על ר' אילא ל"ק ואפי' למה שפירשתי דר' אילא מחייב באדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת שהוא שלישי, דר' אילא הכי מפרש כל הטעון ביאת מים מן התורה בטומאת איש באיש חייב כרת וקורא טעון ביאת מים מן התורה אפי' לשלישי דהיינו אדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת מטעם שאכתוב לקמן ואפרש במה מחולקים ר' יוחנן ור' אילא בקריאה לשלישי דהיינו אדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת דר' אילא קרי ליה מד"ת ור' יוחנן לא קרי ליה מד"ת אלא מד"ס, עיין שם ודוק: וכיון שכן נתברר מקום מוצא מה שהרמב"ם אינו קורא אפי' להלכה למשה מסיני אלא ד"ס ולא ד"ת והיינו ממה שפסק ר' יוחנן בשם ר' ינאי דאינו חייב על ביאת מקדש אלא שני שנגע בראשון שנגע במת בלבד והוקשה לו ממתני' דפרה דתני כל הטעון ביאת מים מד"ת חייב על ביאת מקדש וע"כ הוכרח לפרש דאינו קורא התנא טעון ביאת מים מד"ת אלא מה שמפורש בתורה ממש ולא מה שהוא הלכה מפי הקבלה הלל"מ ודוק. ולא ניחא ליה להרמב"ם לתרוצי הא דכל הטעון ביאת מים מד"ת חייב על ביאת מקדש דחייב מלקות קאמר כמ"ש לעיל לשיטת הר"ש, משום דחייב על ביאת מקדש סתמא קתני ומשמע ככל חייב על ביאת מקדש דנקט בכל הש"ס דהוא כרת וחטאת, והראיה דהרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ז אבל הזורק כלים טמאין למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס בגדיו מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. וכתב הרב בעל כ"מ וז"ל ומ"ש אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות בירושלמי פרק כהן גדול עכ"ל. והיינו מאי דפריך על ר' אילא שאמר הוא עצמו שנגע במת חייב אבל כלים שנגעו במת פטור אדם הנוגע בהם על ביאת מקדש כמו שפירש הר"ש מהא דכלי שחציו מן החלמא וחציו מן הגללים אין חייבים על ביאת מקדש אבל אם היה כולו מן החלמא חייב תני חייב לא הנוגע ר"ל לא הנוגע בכלי שנגע במת ותקשי על ר' אילא דאמר שהנוגע בכלי שנגע במת פטור על ביאת מקדש ובעי ר' פנחס לשנויי תיפתר בשזרקו כלומר דהא דאם היה כולו מן החלמא חייב לא משום שני שנגע בכלים שנגעו במת אלא דחייב על הכלי גופו כשזרקו למקדש והכלי הוא ראשון שנגע במת וע"ז פריך אי בשזרקו בדא תני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים. וע"כ צ"ל דהא דפריך בדא תני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים מפרש הרמב"ם הכי היכי מצית אמרת דהא דקתני דאם היה כולו מן החלמא חייב היינו חייב על זריקת הכלי הא על זריקת הכלי אינו חייב כרת דעל כיבוס בגדים בארבעים ומאי קושיא דלמא לעולם על זריקת כלי שכולו מן החלמא ובאמת הא דקתני ואם היה כולו מן החלמא חייב היינו חייב מלקות א"ו דמשמע ליה לש"ס דחייב על ביאת מקדש דנקט סתמא משמע כרת וחטאת ודוק. דא"ל דהרמב"ם מפרש הא דפריך אי בשזרקו בדא תני על רחיצת גופו דהא דתני על רחיצת גופו היינו דעל הדין זה דכלי שחציו מן החלמא וכו' הא כולו מן החלמא חייב תני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים בארבעים ר"ל מי שנגע בכלי שכולו מן החלמא שנגע במת ונכנס למקדש חייב על רחיצת גופו כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים דא"כ מנ"ל להרמב"ם דהזורק כלים טמאים למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת הלא אם מפרש בדא תני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים דתני על הדין דאם היה כולו מן החלמא ונגע בכלי זה ונכנס למקדש דעל גופו ענוש כרת ועל בגדיו בארבעים אינו מוכרח דעל בגדיו בארבעים אלא בכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת או בכלים שנגעו בכלים שנגעו במת אבל בכלים שנגעו במת מנליה להרמב"ם מהירושלמי דאינו חייב כרת אלא מלקות א"ו דמפרש הקושיא כמ"ש לעיל ומשום דמשמע ליה להש"ס דחייב על ביאת מקדש דקתני סתמא משמע כרת וחטאת כנ"ל ודוק: ועוד דאי ליכא ליישב הא דכל הטעון ביאת מים מד"ת חייב על ביאת מקדש אלא בהא דחייב מלקות קאמר א"כ תקשי על ר"א בר יוסה ועל ר' יוסי ציידנייא דלא סלקא אדעתייהו דהא דכל הטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן חייב על ביאת מקדש נצרכה לטומאות הפורשות מן המת איך תירצו דומיא דמתני' דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייב על ביאת מקדש אמתני' דפרה דתני כל הטעון ביאת מים מד"ת חייב על ביאת מקדש דהא כל כמה דלא מוקמי מתני' דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש לטומאות הפורשות מן המת א"א לומר דחייב מלקות אפי' על השלישי ואפי' על הרביעי כקושית ר' יוסי ציידנייא א"ו דמד"ת לא קרינן אלא למה שמפורש בתורה ממש ולא הלל"מ. ולפ"ז לא הוה קשיא להו מידי אפי' למאי דלא סלקא אדעתייהו דלטומאות הפורשות מן המת נצרכה דהוו מפרשי הא דכל הטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליו חייב על ביאת מקדש כמו שפירש הרב בעל כ"מ לשיטת הרמב"ם בסייעתא דמייתי הש"ס ירושלמי לר' יוחנן בשם ר' ינאי מהא דכל הטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן וכו' דחייב על ביאת מקדש על השני שנגע בראשון ומפרשים הא דתני כל הטעון ביאת מים מד"ת חייב על ביאת מקדש היינו מה שמפורש בתורה ממש והיינו נמי שני שנגע בראשון בלבד כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' טומאת מת הנ"ל אבל השלישי והרביעי אינם אלא קבלה מפי משה הלל"מ ודוק היטב: אמנם קשה לי מה שהרמב"ם אינו קורא מד"ת אלא השנים בלבד והוא הראשון שנגע במת והשני שנגע בו שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, אבל השלישי והרביעי קורא דברי קבלה ולא ד"ת, דבשלמא הרביעי דהיינו אדם שנגע בכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת אע"ג דבספרי מפיק מקרא דוכבסתם בגדיכם ביום השביעי דכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאים טומאת שבעה וכמו שהביא הרמב"ם עצמו בפ"ה מהל' טומאת מת הלכה ג' י"ל דאזיל לשיטתו כמ"ש בתחילת שורש זה וז"ל, לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו מהיקש מי"ג מדות נאמר שהוא למשה מסיני וכו', ואיכא למימר דהא דהוציאו חכמים מוכבסתם לא אמר להם משה רע"ה הפירוש ההוא או שדרשו בו בקרא דוכבסתם אלא משה אמר להם הלמ"מ דכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאים טומאת שבעה אלא שהם ר"ל חז"ל הביאו ראיה על הלכה זו שאמר להם משה מפי הקבלה להראות חכמת התורה שאפשר שימצא בה רמז לקבלה ההיא כמ"ש הרמב"ם בסוף שורש זה ובהקדמתו לפירוש המשניות מסדר טהרות, אלא הא דקרא לשלישי ר"ל לאדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת דברי קבלה ולא ד"ת קשיא דהרי כתב בפ"ה מהלכות טומאת מת הלכה ג' הנ"ל וז"ל, כלים שנגעו במת בין במגע וכו' הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו מה המת מטמא הנוגע בו בין אדם בין כלים טומאת שבעה אף כלים שנטמאו במת הם והכלים והאדם שיגע בהן טמאים טומאת שבעה שנאמר בחלל חרב או במת מפי השמועה למדו שהחרב כמת וה"ה לשאר כלים וכו' הרי דמפי משה למדו הפירוש בהא שנאמר בחלל חרב או במת שהחרב כמת כהוראת לשון הרמב"ם מפי השמועה למדו שזה מורה שהפירוש הזה קבלו מפי מרע"ה כמו שבאר זה הרב בעל מגילת אסתר בשורש זה בהליצו בעד הרמב"ם ממה שהשיג עליו הרמב"ן מלאו דקבלת עדות הוא לא יומתו אבות על בנים ע"ש וזה מוכרח למעיינים ויודעים בטיב ס' המיימוני וספר זה ר"ל ספר מנין המצות להרמב"ם, א"כ היה ראוי לקרות זה דחרב כמת ד"ת כמ"ש הרב בעל מגילת אסתר שם וז"ל, ואל תשיבני ממה שכתב הרב בתשובתו שהבאתי לעיל כי אפי' הדבר שהוא הלכה למ"מ נקרא ד"ס ולא יבא במנין, כי זהו דוקא כשאין פסוק יורה עליו רק הכל הוא בקבלה אמנם בבוא פירוש איזה פסוק בקבלה אצלנו הנה הוא יקרא דבר תורה והראיה ממ"ש בשורש השני וז"ל ולא ג"כ נאמר בכל מה שימצא בגמ' שיסמכוהו אל אחת מי"ג מדות שהוא דרבנן כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני עכ"ל, הנה שהוא סובר שכל מה שבא בקבלה בפירוש איזה פסוק אינו דרבנן וא"כ הוא ד"ת עכ"ל בעל מ"א. וכיון שכן דהא דחרב הדי הוא כמת הוא מד"ת א"כ הא דאדם שנגע באדם שנגע בכלים ג"כ דברי תורה כמו שהוא דברי תורה באדם שנגע באדם שנגע במת ודוק: והנראה בישוב קושיא זו הוא דס"ל להרמב"ם דהא דלמדו מפי השמועה בפירוש הפסוק דבחלל חרב או במת דבא הכתוב להקיש חרב למת לאו לגמרי למדו מפי השמועה שהוקש חרב למת להיות כמת ממש מה מת אבי אבות הטומאה אף חרב אבי אבות הטומאה שאדם הנוגע בכלים שנגעו במת נעשו אב הטומאה לטמא אדם, אלא לא למדו מפי השמועה אלא דהוקש חרב למת מה מת הנוגע בו טמא טומאת שבעה אף כלים שנגעו במת הנוגע בהם טמא טומאת שבעה. והוא מדוקדק בלשון הרמב"ם בהלכה ג' דוק ותשכח. ועדיין י"ל דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת אע"ג דטמא טומאת שבעה אינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם אלא נעשה ראשון לטומאה ומגזירת הכתוב הוא באדם שנטמא בכלים שנגעו במת שאע"ג שהוא ראשון ולא אב טמא טומאת שבעה אלא דמפי הקבלה אמר והלמ"מ דכלים הנוגעים במת נעשים אבי אבות הטומאה, והוקשה להם א"כ דכלים הנוגעים במת נעשים אבי אבות הטומאה א"כ למה פירש להם חרב הרי הוא כמת לענין טומאת שבעה ולא אמר להם סתמא דחרב כמת א"ו דאינם אבי אבות הטומאה אלא לקדשים אבל לא לביאת מקדש. וההכרח שיש על זה דלא לגמרי למדו מפי משה בפירוש היקש דחרב למת ולא למדו אלא לטומאת שבעה ולא לטומאת אבי אבות הטומאה, הוא מהא דנזיר פרק כהן גדול דאין הנזיר מגלח על כלים שנגעו במת ואי ס"ד דלגמרי למדנו מפי השמועה דחרב כמת למה אין הנזיר מגלח וכמ"ש ר"ת בתוס' שם (דף נ"ד:) בד"ה ומשני כי קתני אשארא וכו' וז"ל, ואומר ר"ת דע"ב לא מתוקמא מתני' בכלי מתכות דא"כ הנזיר מגלח דחרב ה"ה כחלל עכ"ל. והנה לשיטת הני רבוותא דס"ל דלאו דוקא כלי מתכות אלא ה"ה כלי שטף המה כחלל תקשי אמאי אין הנזיר מגלח כיון שהמה כמת מגזירת הכתוב א"ו הא דנאמר מפי השמועה חרב הרי הוא כחלל לאו סתמא נאמר דנימא דלכל דבר המה כמת מה מת אבי אבות הטומאה אף כלים שנגעו במת נעשים אבי אבות הטומאה אלא נאמר להם בפירוש דחרב ה"ה כחלל מה מת הנוגע בו טמא טומאת שבעה אף הנוגע בכלים טמא טומאת שבעה ועדיין י"ל ראשון לטומאה הוא אבל לא נעשה אב הטומאה כמ"ש לעיל, וכיון דלא לגמרי למדנו מפי השמועה בפירוש חרב ה"ה כחלל משום הכי אין הנזיר מגלח על כלים שנגעו במת משום דלא לגמרי המה כמת עצמו ודוק: אמנם כ"ז הוא לשיטת הני רבוותא דס"ל דלאו דוקא כלי מתכות המה כחלל אלא ה"ה כלי שטף. אמנם לשיטת ר"ת ודקאי בשיטתיה דדוקא כלי מתכות המה כחלל אבל לא כלי שטף אין ראיה מהא דתנן דאין הנזיר מגלח על כלים שנגעו במת דלאו לגמרי חרב ה"ה כמת. די"ל דלעולם לגמרי שמענו דחרב ה"ה כמת לכל הלכותיו ובאמת הנזיר מגלח על כלי מתכות והא דתנן דאין הנזיר מגלח על כלים שנגעו במת היינו בכלי שטף וכמו שפירש ר"ת הבאתי לשונו לעיל. ונ"ל דבזה מחולקין ר' יוחנן בשם ר' ינאי ור' אילא. דר' יוחנן אינו קורא לשלישי טעון ביאת מים מד"ת משום דר' יוחנן ס"ל דהא דחרב ה"ה כחלל לאו דוקא כלי מתכות אלא ה"ה כלי שטף והוקשה לו א"כ אמאי אין הנזיר מגלח על כלים שנגעו במת אלא ע"כ דלאו לגמרי למדנו מפי השמועה דחרב ה"ה כמת שיהא כמת לכל הלכותיו אלא שיהא הנוגע בכלים שנגעו במת טמא טומאת ז' ולא שיהא אבי אבות הטומאה כמת עצמו. והא דנעשין אבי אבות הטומאה אמרם משה הלל"מ ולא בפירוש דחרב ה"ה כמת ולא אהני אלא לקדשים כנ"ל ולכך אין שלישי נקרא טעון ביאת מים מן התורה. ור' אילא ס"ל דדוקא כלי מתכות המה כמת אבל לא כלי שטף וא"כ אין ראיה מהא דתנן דאין נזיר מגלח על כלים שנגעו במת דלאו לגמרי למדנו מפי השמועה דחרב כמת. אלא דלעולם לגמרי למדנו דחרב ה"ה כמת לכל הלכותיו ובאמת הנזיר מגלח על כלי מתכות שנגעו במת ומשנתנו בכלי שטף כמו שפירש ר"ת הנ"ל וא"כ שפיר קורא לשלישי טעון ביאת מים מד"ת ודוק. ותא ואחוי לך שיטות החולקים בגמ' לפי הרבה מפרשים. דלחדא שיטתא מוכרח דלאו דוקא כלי מתכות המה כחלל אלא ה"ה כלי שטף, ולאידך שיטתא אין הכרח אלא איכא למימר דדוקא כלי מתכות המה כחלל ולא כלי שטף. ואיכא למימר דר' יוחנן בשם ר' ינאי תפיש שיטתו דמינה מוכרח דלאו דוקא כלי מתכות המה כחלל אלא ה"ה כלי שטף. ור' אילא תפיש אידך שיטתא דלאותה שינוה אין הכרח דה"ה כלי שטף אלא י"ל דוקא כלי מתכות המה כחלל ולא כלי שטף והלא המה שיטה אחת בנזיר דף מ"ב דפריך וטומאה בחיבורין דאורייתא האמר ר"י לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא וא"א דאורייתא מאי שנא. כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת, ופירש"י כאן כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת וזה נוגע בחבירו ומש"ה לא חשיבא ליה טומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח, הרי לשיטת רש"י טומאה בחיבורין לאו דאורייתא. ובמס' ע"ז דף ל"ז אמר מר זוטרא בריה דר"נ דאורייתא דיקרב בדיקרב בחיבורין טמא טומאת שבעה שלא בחיבורין טומאת ערב ואתו אינהו וגזור אפי' שלא בחיבורין טומאת שבעה ואתא איהו ואוקמה אדאורייתא, הרי משיטה זו מוכרח דטומאה בחיבורין דאורייתא, וכבר הקשו משיטה זו על מה שפסק בפ' ה' מהלכות טומאת מת סוף הלכה ב' וז"ל, אבל לנזיר ולעושה פסח בין בשעת חיבור בין אחר שפורש אינו טמא אלא טומאת ערב בדין תורה, ותירץ הר"י קורקוס שטעם רבינו משום דבתר הכי איתא בגמ' אמר רבא לאו אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקי בר"נ וכו', ומאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחילה משמיה דר"נ וכו' עיין בכסף משנה שהביא לשונו. ופירש הגאון החכם השלם מהר"ר יהודה רוזאניס בספרו הנחמד משנה למלך שדחקו לרבינו לומר דרבא סתר כל מה שאמרו תחילה משמיה דר"נ הוא מהכרח סוגיא דפ' ג' מינים דמוכח מהתם דטומאה בחיבורין דאדם באדם לאו דאורייתא עד שהקשו מזה למאן דאמר דחבורי אדם במת דאורייתא ואם איתא דרבא מודה בעיקר הדין שאמר משמיה דר"נ סוגיא דפ' ג' מינים היא תמוה עד מאד. אבל כפי פירוש זה ההיא דנזיר אתיא כרבא דאמר לא תיתלו בוקי סריקי בר"נ ע"ש באריכות. הרי לפניך דלמר זוטרא שאמר משמיה דר"נ טומאה בחיבורין דאורייתא ולשיטה דנזיר ולשיטת רבא כפי שפירש מהר"י קורקוס טומאה בחיבורין לאו דאורייתא: והנה הראב"ד בפ"ה מהלכות טומאת מת בהלכה ג' השיג על מ"ש הרמב"ם מפי השמועה למדו שהחרב כמת וה"ה לשאר כלים בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים הרי הוא אומר כל הורג נפש וכו' וז"ל אמר אברהם אנו אין לנו אלא חרב או בחיבורין בשאר כלים וכל המקראות אינן אלא בחיבורין, וכן דחה הר"ש מקינון ריש מס' אהלות מה שהביא רבינו יצחק מסימפונט ראיה דלאו דוקא חרב ה"ה כחלל אלא הוא הדין כלי שטף ובגדים מקרא דוכבסתם בגדיכם כמו שהביא הרמב"ם ודחה הוא ז"ל דאין מקרא דוכבסתם בגדיכם ראיה כלל דהתם טעמא משום דהיא טומאה בחיבורין כדאמרינן בפ' אין מעמידין דיקרב בדיקרב מסאב. הרי לפניך דלסוגיא דע"ז דטומאה בחיבורין דאורייתא אין ראיה מקרא דוכבסתם בגדיכם דלאו דוקא כלי מתכות כמת אלא ה"ה כלי שטף ובגדים כדמוכח מקרא דוכבסתם בגדיכם משום דקרא דוכבסתם בגדיכם מוקמינן בטומאה בחיבורין. משא"כ לסוגיא דנזיר דס"ל דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא א"כ ע"כ מוכרח מקרא דוכבסתם בגדיכם דחרב ה"ה כחלל לאו דוקא כלי מתכות אלא ה"ה כלי שטף ובגדים ודוק. ולפ"ז י"ל דר' אילא תפיס כשיטתא דע"ז דטומאה בחיבורין דאורייתא וא"כ אין הכרח דחרב ה"ה כחלל לאו דוקא ור' יוחנן בשם ר' ינאי ס"ל כשיטתא דנזיר דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא וא"כ מוכרח מקרא דוכבסתם בגדיכם דחרב כחלל לאו דוקא אלא ה"ה כלי שטף ובגדים. וראה גם ראה דר' ינאי לפום מה שפירשתי הירושלמי לשיטת הרמב"ם ס"ל דחרב כחלל הוא לאו דוקא אזיל לשיטתיה דס"ל טומאה בחיבורין לאו דאורייתא דהא ר' ינאי הוא דאמר לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח וש"מ דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא כדדייק הש"ס דנזיר מדברי ר' ינאי האלו ודוק: ובזה רגיל אני ליישב הקושיא החזקה שהקשו לשיטת הרמב"ם ולדקאי בשיטתיה דחרב כחלל לאו דוקא אלא ה"ה כלי שטף מהירושלמי דפסחים גבי מתני' הוסיף ר"ע מימיהם של כהנים לא נמנעו לשרוף השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא טמא מת אית תניי תני טמא מת ואית תניי תני בטמא מת מ"ד טמא מת בכלי שטף ומ"ד בטמא מת בכלי מתכות, ופירושו דמאן דתני טמא מת דהנר שנגע במת והוא טמא מת אב הטומאה והיינו בכלי שטף ומאן דתני בטמא מת שנר נגע באדם שנגע במת ואעפ"כ אב הטומאה בכלי מתכות דמתני' בשלישי לעשותו ראשון הוא כדמוקי לה נמי בגמ' דילן. הרי מהירושלמי הזה נראה בהדיא דכלי שטף הנוגעין במת אינן כמותו. ועיין בחידושי הרמב"ן במס' ב"ב בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') שהקשה קושיא זו ולא תירץ כלום. ומה שנראה בישוב קושיא זו הוא, דאחרי שביררתי דלפי סוגיא דמס' ע"ז דטומאה בחיבורין דאורייתא אין הכרח דחרב ה"ה כחלל לאו דוקא כנ"ל ולפי סוגיא דנזיר דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא מוכרח מקרא דוכבסתם בגדיכם דחרב ה"ה כחלל לאו דוקא אלא ה"ה כלי שטף, י"ל דהירושלמי ס"ל כסוגיא דע"ז דטומאה בחיבורין דאורייתא וא"כ איכא למימר דחרב כחלל דוקא כלי מתכות והרמב"ם פסק כסוגיא דנזיר דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא ומוכרח מקרא דוכבסתם דחרב הרי הוא כחלל לאו דוקא אלא הוא הדין כלי שטף ומה שתפס לעיקר סוגיא דנזיר היינו משום דאמר רבא לא תתלו בוקי סריקי בר"נ וכמו שפירש מהר"י קורקוס ואחריו האיר נתיב הגאון החכם השלם מהר"ר יהודה רוזאניס כמו שהבאתי לשונם לעיל ודוק: ואין להקשות אי ס"ד דס"ל להרמב"ם דיש שיטות חלוקות בגמ' אי חרב כחלל דוקא כלי מתכות או לאו דוקא כלי מתכות אלא ה"ה כלי שטף א"כ למה נדחק לפרש הא דקאמר בנזיר (דף נ"ד:) ומאן דנגע בכלים בר הזאה הוא דיראה לו דמה שאמרו דמאן דנגע בכלים לאו בר הזאה בנזיר בלבד אמרו ולמה לא מוקי דשיטה זאת ס"ל כמ"ד חרב כחלל דוקא כלי מתכות, י"ל דלא רצה לאוקמי סתמא דתלמודא דלא כהלכתא ודוק. ועיין ברמב"ם בפ' לא יחפור: והביאני משך הענין להעלות כאן מ"ש בחידושי ליישב הא דאמר מר זוטרא בריה דר"נ קמיה דרבא משמיה דר"נ דאורייתא דיקרב בדיקרב בחיבורין טמא טומאת שבעה וכו' ואמר להו רבא לאו אמינא לכו לא תתלו בוקי סריקי בר"נ הכי אמר ר"נ ספק טומאה ברשות הרבים התיר להן. וקשה כיון דלא אמר ר"נ מעולם דברים שאמר מר זוטרא משמו כדאמר רבא לא תתלו בוקי סריקי ברב נחמן הכי אמר ר"נ ספק טומאה בר"ה וכו' היאך אמר מר זוטרא משמו דברים שלא שמע ממנו וכי חלילה שקר ענה בו. ומה שנראה בזה הוא ע"פ מ"ד בפסחים (דף י"ז) בשיטה דרב אמר אישתבש כהני ושמואל אמר לא אישתבש ופריך התם ת"ש ויען חגי ויאמר אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו כהנים ויאמרו יטמא בשלמא לשמואל מדהכא לא אישתבש התם נמי לא אישתבש אלא לרב מ"ש הכא ר"ל בשאלה דטמא שרץ דאישתבש ומ"ש התם ר"ל בשאלה דהיגע טמא נפש דלא אישתבש אמר ר"נ ארב"א בקיאין הן בטומאת מת ואין בקיאין הן בטומאת שרץ רבינא אמר התם רביעי הכא שלישי, ונדחק רש"י לפרש רבינא אמר לא היו בקיאין ברביעי בקודש כלל וגבי מת שלישי בקודש בעא מינייהו דהא טמא מת דקרא לאו טמא מת אלא מת ממש כלומר טומאת מת וגם התוספות נדחקו לפרש האי טמא מת דקרא מת עצמו. אמנם הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות אביא לשונו קמן פירש דהבגד נגע בשרץ והבגד אל הלחם והלחם אל הנזיד והנזיד אל היין או אל השמן או אל כל מאכל, דהשתא בטומאת שרץ היה היין רביעי משא"כ בטומאת מת דבשלישי נעשה אב הטומאה דחרב ה"ה כחלל לאו דוקא אלא ה"ה כלי שטף ובגדים וא"כ נעשה היין שלישי דבגד אב והלחם ראשון והנזיד שני והיין שלישי. ובזה יתבאר דמר זוטרא שמע מאביו רב נחמן מה שתירץ על קושיא דמ"ש הכא דאישתבש ומ"ש בשאלה דטמא מת דלא אישתבש דבקיאין הן בטומאת מת ולא בקיאין בטומאת שרץ והוקשה לו למר זוטרא אמאי לא משני כמו שתירץ רבינא דגבי שאלה דטמא מת נעשה היין שלישי משום דהבגד נעשה אב הטומאה דחרב כחלל לאו דוקא כלי מתכות אלא ה"ה כלי שטף ובגדים, ועל כרחו הכריח דאביו ר"נ ס"ל דחרב הוא כחלל דוקא כלי מתכות, והוקשה לו הלא מוכרח מקרא דוכבסתם בגדיכם דחרב כחלל לאו דוקא כלי מתכות אלא ה"ה כלי שטף ובגדים וניחא ליה דאביו ס"ל טומאה בחיבורין דאורייתא ומוקי קרא דוכבסתם בגדיכם בטומאה בחיבורין כמ"ש הראב"ד והר"ש מקינון והיינו דאמר משמיה דאביו ר"נ דיקרב בדיקרב בחיבורין טמא טומאת שבעה דאורייתא וע"ז אמר רבא לא תתלו בוקי סריקי בר"נ דלאו היינו טעמא דר"נ שלא תירץ התם שלישי הכא רביעי משום דס"ל טומאה בחיבורין דאורייתא וחרב כחלל דוקא כלי מתכות, אלא י"ל דטעמו דמפרש כמו שפירש רש"י התם דכנף היינו שרץ מכח ההוכחה שכתב וז"ל וע"כ הכי הוא דאי משום כנף שהוא ראשון כוליה בגד נמי ראשון הוא ומאי איריא דנקט כנף אלא משום שהשרץ עצמו נגע אל הלחם ע"ש ברש"י ד"ה ונגע בכנפו. ולעולם ס"ל דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא וחרב כחלל לאו דוקא כלי מתכות אלא ה"ה כלי שטף ובגדים ודוק: והואיל ואתא לידן מה שפירש הרמב"ם בשיטה זו דאישתבש כהני אעתיק לפירושו שפירש בשיטה זו בהקדמתו לסדר טהרות ואסיר מפירושו כל מה שיש עליו מן הקושיא וגמגומים שלכאורה פירושו תמוה מאד ואין מבוא בשיטה זו דאישתבש כהני לפירושו. וזה פירוש של הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות והוא לשיטתו דס"ל דכלי שטף ובגדים הרי הם כחלל. הנביא שאל מהם ר"ל מן הכהנים אם שרץ נגע בכנף והכנף בלחם והלחם בנזיד וא"כ הוי הנזיד שלישי ונגע הנזיד אל היין או אל השמן או אל כל מאכל, ומצד הדין היה להם להשיב דהיין והשמן נעשים תחילה כדין כל המשקים שגזרו עליהם שיעשו תחילה ועל המאכל היה להם להשיב שהוא פסול וס"ל לרב שנשתבשו הכהנים דרביעי בקדש קא בעי מינייהו והם לא ידעו דשלישי פוסל את הרביעי ושמואל ס"ל דלא אישתבשו דבכנפו במה שנגע בכנפו ונמצא היה הנזיד רביעי ועל חמישי קא בעא מינייהו והשיבו שפיר לא יקדש. ובשאלה שניה ס"ל לרב דלא אישתבש ובקיאין היו. ולשמואל אע'/ג דבסדר דשאלת טומאת שרץ חמישי קא בעי מינייהו בסדר שאלת טמא מת רביעי בקודש בעא מינייהו משום דכלי שטף הרי הם כחלל וא"כ הכנף שנגע בטמא מת נעשה אב הטומאה ואותו דבר שנגע בכנף נעשה ראשון לטומאה והלחם שני והנזיד שלישי וקא בעי מינייהו על היין ועל השמן ועל כל מאכל שהמה רביעי. ורבינא הוא דעת שלישית וס"ל דבשאלה שניה נמי אישתבשו משום דהוא מפרש בכנפו כמו שמפרש רב. ומה שהשיבו בשאלה שניה דטמא מת יטמא היינו דבקיאין היו בטומאת מת דרביעי פסול אך דבזה טעו דהמה טמאו מצד שהוא רביעי בקודש ובאמת הוא שלישי, וה"פ רבינא אמר התם רביעי ר"ל התם בשאלת טומאת שרץ טעו ברביעי ואמרו לא יקדש ולא ידעו דרביעי בקודש פסול והכא גבי שאלת טומאת טמא מת טעו בשלישי שאמרו שטמא היין משום שהוא רביעי ובאמת הוא שלישי משום דהכנף ה"ה כחלל והם לא ידעו דין זה דכנף ה"ה כחלל, ע"כ פירושו ושניתי לשונו כדי להקל על המעיין: והנה לפירוש הרמב"ם דפירש בין בשאלה ראשונה בין בשניה דהנזיד לשמואל היה בשאלה ראשונה רביעי ובשאלה שניה היה הנזיד שלישי וקבעי מינייהו על היין או על השמן או על כל מאכל קשה א"כ מאי קאמר הש"ס וללוי הניחא אי ס"ל כשמואל ומשכחת דנגעו כולהו בראשון, למה לי בראשון הא א"נ נגעו בשלישי כמו לשמואל נמי ניחא דהא שאלת הנביא היתה על היין או על השמן ושפיר השיבו יטמא דטומאת עצמן אית להו, דבשלמא לשיטת רש"י דשאלת הנביא היה על שמן שנגע בו היין וכן לשיטת ר"ת דשאלת הנביא היתה על המאכל שנגע בו היין או השמן מוכרח לאוקמי ללוי דנגעו כולהו בראשון דאי על הסדר כמו שפירש שמואל הוה להם להשיב גם בשאלה שניה דטמא מת לא יטמא כיון דטומאת משקים לטמא אחרים דרבנן ולוי תני מדבחיא משא"כ לשיטת הרמב"ם קשה. תו קשה מאי קאמר הש"ס ולשמואל הניחא אי ס"ל כרב דתני משקי בית מטבחיא אבל בי מדבחיא אחריני נמי מטמא רביעי הוא דלא עביד חמישי הא שלישי עביד רביעי אלא אי ס"ל כלוי דתני מדבחיא מ"א רביעי דלא עביד חמישי אפי' שני ושלישי נמי לא עבדי, הא לשיטתו ע"כ היה מוכרח שמואל לומר ה' בקדש בעא מינייהו ומטעם דרביעי לא עביד חמישי והנביא גם כן הוכרח לנסותם בסדר הזה כיון דהרמב"ם מפרש דהנזיד הוא רביעי וקא בעא מינייהו אי עושה לשמן או ליין ה' ולטמא טומאת עצמן א"כ השתא דהוה הנזיד רביעי שפיר ענוהו הכהנים לא יקדש לא היין ולא השמן אפי' טומאת עצמן כיון דהיין חמישי בקדש ואין חמישי בקדש מתטמא אפי' טומאת עצמן הא אי הוה היין רביעי בקדש ה"ל לטמויי טומאת עצמן לשמואל דאית ליה טומאת עצמן אית להו מן התורה ואמאי השיבו לא יקדש דבשלמא לשיטת רש"י דמפרש לשמואל דהשמן הוא חמישי ועל השמן קא בעי הנביא מינייהו אי מתטמא מן היין פריך הש"ס שפיר מאי איריא דהשמן חמישי לא מתטמא מן היין רביעי אפי' היה היין שני לא היה יכול לטמא את השמן להיות שלישי דמשקי בי מדבחיא אחריני לא מטמא. וגם לשיטת ר"ת דמפרש דאכל מאכל בעא מינייהו אי מתטמא מן היין או מן השמן ג"כ משא"כ לשיטת הרמב"ם קשה: והנראה בישוב קושיות הללו הוא דסוגית הש"ס אזלא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפילו בקדשים וכיון דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא א"כ אפי' לשמואל דס"ל טומאת עצמן אית להו מדאורייתא אעפ"כ היכא דנטמאו משקי בי מדבחיא למאן דתני בי מדבחיא באוכל שנטמא באוכל טהורין לגמרי אפילו מטומאת עצמן דכיון דהני משקין אינן טמאין טומאת עצמן אלא מדרבנן דהרי נטמאו מאוכל שנגע באוכל ואוכל שנגע באוכל גופיה אינו טמא אלא מדרבנן וכיון דלא גזרו במשקי בי מדבחיא טומאה דרבנן אפי' טומאת עצמן דרבנן לא גזרו עלייהו ר"ל על משקי בי מדבחיא ודוק. והשתא שפיר הוכרח הש"ס למימר ללוי דנגעו כולהו בראשון דאי נגעו בשלישי כמו שפירש לשמואל אליבא דלוי דתני מדבחיא הוה להו למימר לא יטמא כיון דבסדר השאלה נטמאו המשקים טומאת עצמן באוכל שנגע באוכל ולא הוו אלא טומאת משקין דרבנן וכיון דבמשקי בי מדבחיא לא גזרו טומאה דרבנן הוה להו למימר לא יטמא ודוק: וגם לשמואל אי הוה ס"ל כלוי דתני מדבחיא פריך הש"ס שפיר כיון דבסדר השאלה נטמאו המשקין באוכל שנגע באוכל ואינן טמאין אלא מדרבנן ומאחר דלא גזרו על משקי בי מדבחיא שום טומאה דרבנן א"כ אפי' היה הנזיד שני או שלישי לא יכול לטמא היין משום דהנזיד נטמא בלחם שהוא אוכל שנטמא באוכל ולא הוה אלא טומאה דרבנן ועל משקי בי מדבחיא לא גזור שום טומאה דרבנן ודוק היטב. אמנם בחידושי הלכות שלי העליתי דרש"י לא ס"ל הא אלא ס"ל דאפי' למאן דתני משקי בי מדבחיא ולמ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפילו בקדשים אם נגע משקי בי מדבחיא באוכל שנגע באוכל טמא טומאת עצמן למ"ד טומאת עצמן אית להו מדאורייתא דאע"ג דהשתא שנגעו באוכל שנגע באוכל לא הוה טמא אלא מדרבנן אפ"ה גזרו רבנן טומאה לטמא עצמן כיון דאיכא טומאת עצמן דאורייתא לא פלוג רבנן והא דלא גזרו טומאה על משקי מדבחיא היינו לטמא אחרים משום דלית להו טומאה לטמא אחרים בשום פנים מדאורייתא ובזה יישבתי כל הקושיות שהקשה מהרש"א לפירוש רש"י. אך עדיין חל עלינו חובת ביאור לשיטת הרמב"ם דס"ל דשאלינהו הנביא אם נגע הנזיד ביין או בשמן או בכל מאכל כנ"ל א"כ מאי פריך הש"ס לעיל לרב ת"ש הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו וגו' ויענו הכהנים ויאמרו לא יקדש ואמר רב אישתביש כהני מאי קושיא אפי' אי ס"ל לרב משקי מדבחיא דכן ממש אכתי אישתבש כהני בשאלה ראשונה שהשיבו על כל מאכל שהוא רביעי שנגע בנזיד שלישי לא יקדש ודוק: והנראה בישוב קושיא זו הוא דהא יש להקשות גם לשיטת רש"י ור"ת מאי פריך לעיל לרב ת"ש הן ישא איש בשר קודש וגו' לא יקדש ואמר רב אשתבש כהני מאי קושיא דאפי' אי ס"ל לרב משקי בי מדבחיא דכן ממש אכתי שפיר הכריח רב דטעו ולא ידעו דרביעי בקודש פסול דא"ל דידעו דרביעי בקודש פסול והא דאמרו לא יקדש היינו משום דמשקי בי מדבחיא דכן דא"כ דמשום משקי בי מדבחיא דכן אמרו לא יקדש א"כ מ"ט ענו בשאלת טמא מת יטמא הלא משקי מדבחיא דכן ממש. וע"כ צ"ל דלא ידעו הדין דמשקי מדבחיא דכן א"כ מ"ט ענו ואמרו בשאלת שרץ לא יקדש א"ו דלא ידעו דשלישי עושה רביעי בקודש ולכך אמרו לא יקדש משא"כ בשאלת טמא מת או שבקיאין הוו דרביעי פסול בקדש או דהתם שלישי הוה כתירוץ רבינא ודוק. וע"כ צ"ל דהמקשה לא אסיק אדעתיה משאלה שניה דטמא מת וה"ה דהוה מצי הש"ס לשנויי מהכרח דשאלה שניה דלא ידעו דשלישי עושה רביעי בקדש כמ"ש אלא דעדיפא משני דהאמת דרב תני משקי מטבחיא ולא מדבחיא. ובזה מיושב גם לשיטת הרמב"ם דהכי פריך לרב לפום מאי דס"ד דרב תני מדבחיא מאי דוחקיה דרב לדרוש בגנותם של כהנים דאישתבש כהני ולפרש ואל היין ואל השמן או אל היין או אל השמן ה"ל לפרש ואל היין והיין נגע בשמן או אל כל מאכל ובעי הנביא לנסויינהו אי ידעי דמשקי מדבחיא דכן או לא. דאי לא ידעי דמשקי מדבחיא דכן א"כ יטמאו גם את השמן ואת כל מאכל אע"פ שהוא חמישי משום דמשקה נעשית לעולם תחילה וא"כ הוה היין ראשון וגם השמן ראשון וכל מאכל שני ואם ידעו דמשקי בי מדבחיא דכן יענו לא יקדש והם השיבו כהוגן דידעו דמשקי מדבחיא דכן. א"ו דרב ס"ל דמשקי מדבחיא מסאב והשתא אפי' אי הוה מפרש דהיין נגע בשמן אכתי אשתבש דכיון דהיין היה רביעי ונטמא נעשה תחילה והשמן ג"כ תחילה וכל מאכל שני והמה ענו לא יקדש והשתא א"ל דע"כ רב הוכרח לומר דהפירוש ואל היין ואל השמן או אל היין או אל השמן ואישתבשו באל כל מאכל דאי הוה מפרש ואל השמן דהיין נגע בשמן א"כ לא אישתבשו בטומאת שרץ כלל ובטומאת מת אישתבשו והסברא נותנת שיהיו יותר בקיאין בטומאת מת מטומאת שרץ כדמסיק ר"נ דהרי הוכחתי לכל הפירושים בין לרש"י בין לר"ת דהמקשה לא אסיק אדעתא משאלה שניה דטמא מת דא"כ לא הוה פריך מידי והש"ס באמת הוה מצי לשנויי ולהכריח משאלה שניה כנ"ל אלא דעדיפא משני כנ"ל וגם צ"ל דלא אסיק אדעתיה הא דקאמר הש"ס התם בשלמא לרב היינו דקאמר טמא דאי אסיק אדעתיה לא הוה מקשי מידי דדלמא מש"ה הוכרח לומר דאיתבש דאל"כ אמאי קאמר טמא ודוק היטב. ובחידושי הלכות שלי ישבתי קושיא זאת בדרך אחר חריף ועמוק מאד ולא העליתי פה על הכתב מפני יראת האריכות: תו הקשיתי בחידושי הלכות אשר לי אחר שהוכחתי דע"כ צ"ל דעדיין לא נגזרה גזירה בימי הנביא חגי דהמשקין יֵעָשו תחילה, דאי נגזרה תיקשי מנ"ל לרב אפי' לפי האמת דתני רב בית מטבחיא ולא מדבחיא דברביעי בקדש אישתבשו הכהנים דלמא לעולם ידעו דרביעי בקודש פסול וגם ידעו דמשקי מדבחיא אינם דכן והפירוש דואל היין ואל השמן דהיין נגע בשמן והיה השמן חמישי וטעו ולא ידעו דמשקה נעשה תחילה ולכך טהרו את השמן ובטמא מת דהיה היין שלישי והשמן רביעי אע"ג דלא ידעו דמשקה נעשה תחילה טמאוהו משום דידעו דרביעי בקדש פסול ומשום הא דלא ידעו דהמשקה נעשה תחילה איקפד עלייהו הנביא וקאמר להו טמא, א"ו דס"ל לרב דלא נגזרה גזירה זו עדיין דיעשו המשקין תחילה וא"כ אי ס"ד דהפי' דאל היין ואל השמן דהיין נגע בשמן והיה השמן חמישי א"כ לא טעו כלום בין בשאלה ראשונה בין בשאלה שניה, דבשאלה שניה היה השמן רק רביעי משום דשאלה שניה היתה בטמא מת תקשי אמאי איקפד עלייהו הנביא וקאמר טמא, ומש"ה פירש דואל היין ואל השמן או אל היין או אל השמן וגם בשאלה שניה רביעי בקדש בעא מינייהו ואישתבש כהני והיינו דקאמר להו טמא. א"כ קשה על מ"ש הרמב"ם בפירושו לשמעתין וז"ל ושאל מהן מזה הנזיד אשר הוא שלישי כאשר נגע ביין ונגע בשמן ונגע במאכל מה דין זה המאכל וזה השמן וזה היין אם כל זה יטמא או לאו, ואין ספק שהיין והשמן והמאכל כל אחד מהן רביעי אבל היין והשמן עשוי תחילה כמו שנתבאר והמאכל פסול ואינו מטמא והכל טמא והיה תשובתן בזה לא יקדש הנה הן טעות, וזה דעת רב באשר אמר אישתבש כהני. מדבריו אלה משמע שכבר נגזרה גזירה בימי חגי דהמשקה נעשית תחלה לעולם, ובאמת תיקן בזה הרבה דבזה מיושב קושית התוספות שהקשו לשיטת רש"י וז"ל בד"ה רביעי בקודש ועוד למה דחק שמואל לתרץ במה שנגע בכנפו לימא אל כל מאכל דוקא, וקושיא זו קשה נמי לשיטת הרמב"ם דמאי דוחקא דשמואל לתרץ במה שנגע בכנפו לימא אל השמן דוקא ר"ל דנגע היין בשמן. אמנם בהא דכתב דהמשקה נעשית תחילה לעולם סרה מעליו קושית התוספות דהוכרח לתרץ במה שנגע בכנפו דהשתא היה היין חמישי ושפיר ענוהו לא יקדש משא"כ אילו היה היין רביעי והשמן חמישי לא ענוהו שפיר לא יקדש דהיין אע"פ שהוא רביעי נעשה תחילה וגם השמן נעשה תחילה וכל מאכל שני ודוק. אלא דקשה שכבר הוכחתי משיטת רב דעדיין לא נגזרה גזירה זו בימי חגי דיעשו המשקין תחילה לעולם ודוק: והנראה בישוב קושיא זו הוא דודאי מסתמא דגמרא מוכרח דכבר נגזרה גזירה זו בימי חגי דהמשקים יעשו תחילה לעולם, דאל"כ מאי מקשה אלא לשמואל חמישי מנליה הא יש להשיב דאל השמן דוקא ר"ל דהיין נגע בשמן או בכל מאכל כנ"ל, וגם התרצן היה לו להשיב כן, א"ו דכבר נגזרה גזירה זו בימי חגי דהמשקין יעשו תחילה לעולם כנ"ל. וא"ל א"כ מנליה לרב דטעו ברביעי בקדש דלמא ידעו רביעי בקדש דפסול וגם ידעו דמשקי בי מדבחיא אינם דכן ודלמא אל השמן דוקא וחמישי בקודש בעא מינייהו ואעפ"כ היה להם להשיב יטמא כיון דהמשקה נעשית תחילה לעולם אלא דטעו ולא ידעו דהמשקה נעשית תחילה ולכך השיבו על השמן ואכל מאכל לא יקדש דלפי דעתם היה חמישי בקודש, ובשאלה דאם יגע טמא נפש ענו יטמא משום דבשאלה שניה היה השמן רביעי דבגד נעשה כחלל ולכך איקפד עלייהו הנביא ואמר כל מעשה ידיהם טמא משום דלא ידעו דהמשקה נעשית תחילה כנ"ל, די"ל דהא דמפרש הש"ס רב אמר אישתבש כהני רביעי בקודש בעא מינייהו לאו סתמא דגמ' מפרש כן אליבא דרב אלא כך שמיעא להו מרב גופיה דמפרש דרביעי בקודש בעא מינייהו וס"ל לרב כשיטת ר"ת וסיעתיה דאין נעשה כחלל אלא כלי מתכות ולא כלי שטף ובגדים. וכבר כתבתי לעיל דזה תלוי בשיטות חלוקות בגמ' באי טומאה בחיבורין דאורייתא או דרבנן דלשיטה דע"ז דטומאה בחיבורין דאורייתא אין נעשה כחלל אלא כלי מתכות ולא כלי שטף ובגדים ולשיטה דנזיר דטומאה בחיבורין דרבנן א"כ מוכרח מקרא דוכבסתם בגדיכם דלאו דוקא כלי מתכות כחלל אלא ה"ה כלי שטף ובגדים והמה שיטות חלוקות בגמ'. וכיון שכן ניחא ליה לרב למימר דרביעי בקדש בעא מינייהו דהשתא לא טעו אלא בחדא דלא ידעו דרביעי בקדש פסול בטמא שרץ אבל הא דמשקה נעשית תחילה ידעו שפיר וגם ידעו דאין נעשה כחלל אלא כלי מתכות ולא כלי שטף ובגדים משא"כ אי חמישי בקודש בעא מינייהו הוה צ"ל דטעו בתרתי חדא דלא ידעו דהמשקה נעשית תחילה לעולם ועוד דלא ידעו דאין נעשה כחלל אלא כלי מתכות ולא כלי שטף ובגדים דאי ידעו דאין נעשה כחלל אלא כלי מתכות ולא כלי שטף א"כ אמאי ענו בשאלה שניה דטמא מת יטמא הלא גם בשאלה שניה היה השמן חמישי ולפי טעותם דלא ידעו דהמשקה נעשה תחילה לעולם היה להם להשיב לא יטמא. וא"ל דאכתי תקשי דלמא לעולם ידעו דאינם נעשים כחלל אלא כלי מתכות ולא כלי שטף ובגדים והא דענו בשאלה שניה דטמא מת יטמא היינו דבטומאת מת ידעו דהמשקין נעשים תחילה ובקיאין היו בטומאת מת ולא היו בקיאין בטומאת שרץ. עיין לזה ישוב לקמן בסמוך (בד"ה והנראה): ובזה מיושב מה שיש להקשות לשיטת הרמב"ם דס"ל דהבגד נעשה כחלל ובשאלה דטמא שרץ היה היין חמישי ובשאלה דטמא נפש היה היין רביעי לשמואל א"כ מאי פריך הש"ס אלא לרב מ"ש הכא דאישתבש ומ"ש התם דלא אישתבש. הלא הפירוש בזה מבואר דבטמא שרץ היה היין רביעי לשיטת רב ולא ידעו דרביעי בקדש פסול משא"כ בשאלה דטמא נפש היה היין שלישי ושלישי היו יודעין. אמנם לדרכנו ניחא דכבר הוכחתי דע"כ צ"ל דס"ל לרב דאין נעשה כחלל אלא כלי מתכות ולא כלי שטף ובגדים דאל"כ תקשי קושיתי הנ"ל מנליה דרביעי בקדש בעא מינייהו כנ"ל, וכיון דס"ל לרב דכלי שטף ובגדים אינם נעשים כחלל א"כ בין בשאלה דטמא שרץ בין בשאלה שניה דטמא מת היה היין רביעי פריך שפיר לרב מ"ש הכא דאישתבש ומ"ש התם דלא אישתבש כיון דבתרווייהו רביעי בקודש בעא מינייהו ודוק. וא"ל לפ"ז דרב ס"ל בע"כ דכלי שטף אינם כחלל א"כ מנליה להרמב"ם לפרש הא דרבינא דקאמר התם שלישי הכא רביעי דטעו בשתי השאלות דלמא ס"ל לרבינא דלא טעו אלא בראשונה דבשלמא אי הוה ס"ל להרמב"ם דבהא דכלי שטף ליכא מאן דפליג דהוה כחלל וא"כ מעיקרא דפריך הש"ס על רב מ"ש הכא דלא אישתבש ומ"ש התם דאישתבש ע"כ אזלא הקושיא מ"ש דבטומאת מת היו בקיאין כיון דתרווייהו טמאין מן הדין בין שלישי בין רביעי מ"ש הכא דאישתבש וכו' כמו שפי' מהרש"א לשיטת ר"ת בד"ה רביעי בקודש. וע"כ צ"ל דרבינא ס"ל דבטמא מת נמי אישתבש דאי במת לא אישתבש הדרא קושיא לדוכתיה מ"ש הכא דלא אישתבש וכמו שפירש מהרש"א לשיטת ר"ת ודוק. וע"כ צריך לתרץ כמו שתירץ ר"נ בקיאין היו בטומאת מת ולא היו בקיאין בטומאת שרץ וא"כ מאי האי דקאמר רבינא הכא ג' והתם ד'. א"ו צ"ל דרבינא קאמר דטעו בתרתי שאלות וכמו שפירש הרמב"ם משא"כ לפי מה שפירשתי לשיטת הרמב"ם דקושיא הש"ס מ"ש הכא דאישתבש ומ"ש התם דלא אישתבש היינו משום דרב לא ס"ל דכלי שטף ובגדים המה כחלל וא"כ בתרווייהו בין בשאלה ראשונה דטמא שרץ בין בשאלה שניה דטמא מת רביעי בקודש בעא מינייהו קשה מנליה להרמב"ם דרבינא מפרש דבשאלה דטמא מת נמי טעו ודוק היטב: והנראה לי בישוב קושיא זאת הוא דצריך לתרץ מה שהקשיתי לעיל (בדבור המתחיל והנראה) לרב דדלמא לעולם ידעו דאינו נעשה כחלל אלא כלי מתכות ולא כלי שטף ובגדים והא דענו בשאלה דאם יגע טמא נפש וגו' יטמא היינו בטומאת מת היו בקיאין דהמשקין נעשים תחילה ובטומאת שרץ לא היו בקיאין דהמשקין נעשית תחילה ומש"ה ענוהו על השמן ועל כל מאכל לא יקדש דסבורין היו דהמה חמישי בקודש כנ"ל. ומה שנראה לי בזה הוא דאי ס"ד דפירוש דאל השמן דוקא ר"ל דהיין נגע בשמן או בכל מאכל א"כ בטמא מת דהיו בקיאין ויודעין דהמשקין נעשים תחילה לעולם א"כ השמן נעשה תחילה וכל מאכל נעשה שני א"כ אמאי ענוהו יטמא הוה להם לענותו יְטַמא דהרי השמן וכל מאכל מטמאין נמי אחרינא דבשלמא אי רביעי בקדש בעא מינייהו וא"כ הפירוש דהנזיד נגע או ביין או בשמן או בכל מאכל אם כן המאכל שהוא רביעי אינו מטמא אחרים דאין רביעי עושה חמישי אפילו בקדש שפיר ענוהו יִטְמא על כל המאכל דהמאכל טמא ולא מטמא אחרים ואע"ג דהיין והשמן דנעשו תחילה מטמאין נמי אחרינא די"ל דבאמת ענוהו דהיין והשמן מטמאין נמי אחרינא ומרומז זה בפסוק דבטמא מת ויענו יִטְמָא, וי"ל כמו שדקדק הש"ס בשיטת ר"ע עיין בפסחים (דף י"ח) וברש"י שם ד"ה לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה וז"ל הש"ס דרש ר"ע וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו יטמא אינו אומר טמא אלא יטמא יטמא אחרים וכו' ומדלא קרינן יְטַמא אלא יִטְמא משמע דלא מטמא אחרים דריש הש"ס התם דאין טומאה עושה כיוצא בה ודריש הקרי והכתיב דהכתיב יטמא ולא טמא אתי לאגמורין דמטמא אחרים והקרי דקרינן יִטְמא ולא קרינן יְטַמא אתי לאגמורין דאין טומאה עושה כיוצא בה כמ"ש רש"י בד"ה דלא מצינו עושה כיוצא בה כדאמרינן לקמן יִטְמא למימר דהוא טמא ואין עושה כיוצא בה עכ"ל. וא"כ ה"נ י"ל מדענוהו יטמא ולא טמא ש"מ דמטמא נמי אחרים ומדקרינן יִטְמא ולא יְטַמא משמע דלא מטמא אחרים, הא כיצד אלא דעל היין והשמן ענוהו יטמא דמטמאין אחרים כיון דנעשו תחילה, ולזה מרמז הכתוב שענו יטמא ולא טמא ועל כל מאכל ענוהו טמא ולא מטמא אחרים, ולזה מרמז הקרי דקרינן יִטְמא ולא קרינן יְטַמא ומדוקדק ממש כמו שמדקדק הש"ס בדרשת ר"ע ודריש הקרי והכתיב כן נמי הכא אלא דבדרשת ר"ע דרש הקרי לאין טומאה עושה כיוצא בה וכאן אני אומר דמרמז למה שכתבתי. וכיון שכן מיושב נמי מה שהקשיתי לעיל דאי ס"ד דרבינא קאמר דהכא שלישי ולא אישתבש והתם רביעי ואישתבש אם כן אמאי ענוהו יִטְמא דמשמע דלא מטמא אחרים הלא שלישי עושה רביעי בקודש היה להם לענות יְטַמא, א"ו דלפום מאי דמשני הכא שלישי נמי אישתבש דהמה טמאו את המאכל משום רביעי ולכך ענוהו יִטְמא לרמז דהמאכל אינו מטמא אחרינא ובאמת המאכל שלישי ומטמא נמי אחרים והיה להם לענות יְטַמא כיון דהיין והשמן והמאכל כולהון מטמאין נמי אחרינא דבשלמא לשמואל דס"ל דחמישי בקודש בעא מינייהו והכא בשאלה דטמא מת רביעי בעא מינייהו א"כ על המאכל הוצרכו לענות יִטְמא דלא מטמא אחרים, וכן לרב לפי מה שפירשתי דס"ל דגם בשאלה שניה דטמא מת רביעי בקדש בעא מינייהו דאין כלי שטף ובגדים נעשים כחלל הוצרכו לענות אכל מאכל יִטְמא דאינו מטמא אחרים שפיר דלא אישתבשו בשניה. ואע"ג דעל היין והשמן היה להם לענות יְטַמא י"ל דבאמת על היין והשמן ענוהו יְטַמֵא וזה מרומז בקרי וכתיב כמ"ש לעיל משא"כ לשיטת רבינא דס"ל דבשאלה דטמא מת היה המאכל שלישי א"כ גם המאכל נמי מטמא אחרינא היה להם לענותו יְטַמא א"ו דאישתבש גם בשאלה שניה דטמא מת שהם טימאו המאכל משוה רביעי והיין והשמן תחילה ומש"ה ענוהו יִטְמא להורות דהמאכל אינו מטמא אחרים והיין והשמן מטמאין נמי אחרינא ודרשינן הקרי והכתיב כנ"ל. ובאמת טעו שהיה להם לענות יְטַמא דגם המאכל נעשה שלישי דכלי שטף ובגדים כחלל וא"כ גם המאכל מטמא אחרינא ודוק היטב: ודע דבלישנא דקרא אע"ג דאינו מטמא אחרינא אלא פוסל אחרינא שייך למימר יטַמא מדדריש ר"ע יטמא יְטַמא ששני עושה שלישי בחולין אע"ג דהשני אינו מטמא השלישי בחולין אלא פוסל ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ועוד דממקומו הוא מוכרע לרב דס"ל רביעי בקודש בעא מינייהו וכן לשמואל ובשאלה השניה לא אישתבש כלל ושפיר ענו יטמא ואע"ג דאחרינא לא מטמא ואינו נעשה אלא פסול ואפ"ה קאמרי רב ושמואל דלא אישתבש בשאלה שניה כלל בהשיבם יטמא א"ו דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ודוק. וא"ל ללוי דצ"ל לדידיה דנגעי כולהו בראשון וא"כ בהשיבם יִטְמא ולא יְטַמא א"כ טעו בשניה ואמאי לא קחשיב דעת לוי לדעת רביעית דלשיטת לוי דס"ל דתני מדבחיא וטומאת עצמן אית להן ואחריני לא מטמאי לא אישתבשו בהשיבם יטְמא ולא יְטַמא אפילו נגעי כולהו בראשון דהשתא דרשינן הקרי והכתיב הכי דמש"ה כתיב יטמא ולא טמא דמשמע דמטמא אחרינא היינו משום המאכל דהמאכל מאחר שנגע בראשון נעשה שני ומטמא אחרינא. ולשיטת הרמב"ם נעשה המאכל ראשון משום דהבגד נעשה כטמא מת אב הטומאה והקרי יטְמא ולא יְטַמא משום דהיין והשמן אע"ג דנגעי בראשון אחריני לא מטמאין משום דתני בי מדבחיא ודוק היטב: ובזה י"ל הקושיא שהקשיתי לשיטת הרמב"ם לעיל דלמה ליה לש"ס לדחוקי ללוי דנגעי כולהו בראשון ה"ל לפרש כשמואל דהיין והשמן רביעי כיון דטומאת עצמן אית להו באופן שני. די"ל דאי הוה מפרש כשמואל א"כ אכתי היו משתבשין במה שענוהו יטמא ולא טמא כיון דללוי דתני מדבחיא אחריני לא מטמאי וא"כ השתא היין לא מטמא אחרינא לא המשקין ולא המאכל א"כ אמאי ענוהו יטמא ולא טמא ולכך מוקי דנגעי כולהו בראשון דהשתא שפיר ענוהו יטמא לאגמורן בכתיב דהמאכל מטמא אחריני ודוק היטב: ואע"ג דיש לאוקמי ללוי כשיטת רבינא וא"כ המאכל היה שלישי ושפיר מטמא אחרינא והמשקין לא מטמאי אחריני ושפיר ענוהו יִטְמא בקרי וכתיב, די"ל דלא בעי לאוקמי ללוי בשיטה דאישתבש כהני אפי' בשאלה ראשונה ודוק היטב. כללו של דבר שרבינו הרמב"ם אינו קורא דבר תורה או דאורייתא או גופי תורה אלא מה שבא מבואר בתורה או שבא למרע"ה פירוש מקובל בסיני מפי הגבורה באיזה פסוק אע"פ שהפירוש ההוא אינו במשמעות פשטא דקרא ואפילו בג"ש או באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי אם בא לו למרע"ה בסיני בקבלה מפי הגבורה שהג"ש או אחת מי"ג מדות או הריבוי ההוא אתי לאגמורן כך וכך קורא לג"ש או אחת מי"ג מדות או הריבוי ההוא גופי תורה ובמצות ל"ת של"ו הביא הרמב"ם ראיה על זה מלשון הגמרא דכריתות (דף ה') וז"ל ולשון הגמרא דכריתות אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מג"ש אתיא הנה הנה זמה זמה והבן אמרם לא למדה תורה ולא אמר לא למדוה כי אלו הדברים כולם קבלה מפי הנביא ע"ה פירוש מקובל עכ"ל. אמנם מה שלא בא למרע"ה בפירוש מקובל מפי הגבורה בסיני ולמדו חז"ל באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם אע"פ שדרשה משה רבינו בעצמו אינו קורא דבר תורה ודאורייתא וגופי תורה אלא מדברי סופרים ולא שהוא מד"ס כגזירותיהם ותקנותיהם אלא אע"פ שכל דבר שנלמוד באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי ואע"פ שלא קבל מרע"ה בסיני מפי הגבורה שהג"ש או אחת מי"ג מדות או הריבוי אתי לאגמורן כך וכך אלא שדרשו מעצמן שהג"ש ואחת מי"ג מדות והריבוי אתי לאגמורן כך וכך דין תורה ממש יש להם ולוקין וממיתין וסוקלין עליהם אפ"ה קורא מד"ס לפי שהדרשה שדרשו מהג"ש ומאחת מי"ג מדות ומריבוי לא קבל מרע"ה בסיני מפי הגבורה אלא המה דרשו הדרש ההוא מסברתם ואפילו להללמ"מ שאין לה רמז בכתוב קורא ד"ה לפי שהוא קבלת סופרים ולא נרמז בכתוב. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בפ' י"ז דכלים הביא לשונו הרב בעל תוי"ט במשנה ג' פרק ז' דאהלות וז"ל בתוי"ט וראה זה מצאתי שאמר הרמב"ם בפירוש המשנה פ' י"ז דכלים וז"ל בתוספתא כזית מן המת וכעדשה מן השרן ספק יש בהם כשיעור וכו' ספיקו טמא שכל דבר שעיקרו מד"ת ושיעורו מד"ס ספיקו טמא ולא יטעך אומרו שיעורו מד"ס עם השורש אשר בידינו שכל השיעורים הללמ"מ לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מד"ס ואע"פ שהדברים מן הללמ"מ לפי שמאמר מדברי סופרים יכלול שיהיה הדבר קבלת סופרים כמו הפירושים והלכות המקובלים מן משה מסיני או תיקון סופרים כמו התקנות והגזירות, וכ"כ עוד בפירוש משנה ז' פרק ו' דמקואות ועיין במשנה ח' פ"ד דטהרות כתבתי סיוע לדבריו, עכ"ל הרב בעל תוי"ט. ודע מ"ש הרמב"ם לפי שמאמר מד"ס יכלול שיהיה הדבר קבלת סופרים כמו הפירושים והלכות המקובלים מן משה מסיני, שאין תיבות המקובלות מן משה מסיני מוסב על תיבות כמו הפירושין שאלו הפירושים בכתוב או אפילו בג"ש או באחת מי"ג מדות או בריבוי המקובלים מן משה רבינו מסיני יקראו להרמב"ם ד"ת וגופי תורה ולא ד"ס כמו שביארתי לעיל בשם במל ספר מגילת אסתר וכמוכרח ומבואר ליודעי טיב ספרו הגדול היד החזקה וספר מנין המצות הזה. אלא שאין תיבות המקובלים מן משה מסיני מוסבים אלא על תיבות הלכות והפירושים פירוש שם שפירשו החכמים איזה פסוק או ג"ש או אחת מי"ג מדות או הריבוי מדעתם וסברתם. וגם דע שלשון לפי שמאמר מד"ס יכלול שיהיה הדבר קבלת סופרים, תיבת קבלת אינה לשון הרמב"ם כי בלשון הרמב"ם ראיתי שכתב וז"ל, יכלול שיהיה הדבר דעת סופרים. והנכון החסר מלשון הרמב"ם תיבת יקבלת וכצ"ל לפי שמאמר מדברי סופרים יכלול שיהיה הדבר דעת וקבלת סופרים כמו הפירושים והלכות המקובלים מן משה מסיני שתיבת דעת מוסב על תיבת הפירושים ותיבת וקבלת מוסב על תיבת הלכות, ודוק היטב: הרי לך בבירור מדברי הרמב"ם אלה שלכך קורא לדברים הנדרשים בי"ג מדות וריבוים דברי סופרים לפי שהסופרים דרשוהו באחת מי"ג מדות ובריבוי מסברתם ולא ששמע משה בסיני מפי הגבורה פירוש התיבה שנאמרה בכתוב או פירוש המדה מי"ג מדות אבל משום כן אינו כגזרותיהם ותקנותיהם אלא דין תורה ממש יש להן שהרי ניתנו י"ג מדות לדרוש בהם התורה בסיני אלא שכל מה שלא קיבל מרע"ה בסיני מפי הגבורה בפירוש הכתוב שאינו מורה עליו פשטא דקרא או בפירוש ג"ש או אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת ודרשו מסברתם אינו נקרא גופי תורה אלא ענפים היוצאים מן השרשים כמו שביאר הרמב"ם בשרש זה, ומאחר שאינם גופי התורה אלא ענפים היוצאים מן השרשים אין מן הראוי למנותן במנין המצות כמו שהביא עליו הרמב"ה ראיה בשרש זה מגמרא דתמורה (דף ט"ז) אלף ושבע מאות קלין וחמורים וג"ש ודקדוקי סופרים שנשתכחו וכו' וכמו שהאיר עינינו הרשב"ן ז"ל ודוק היטב: וגם מהאסמכתא שדרש ר" שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני וכו' מאי קראה תורה צוה לנו משה מורשה וכו' מדאסמכינהו על קרא דתורה צוה לנו משמע דאין למנות במנין המצות אלא מה שנקרא תורה ולא ד"ס ועיין בר"ה (ה') תוס' בד"ה אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש שכתבו בשם הר"ר משולם דרוצה למחוק גירסא הזאת וגורס אמרה תורה מנה שנים וקדש יובל משום דמנה ימיה וקדש חודש נפקא לן בפ"ק דמגילה מדכתיב עד חודש ימים ימים אתה מונה לחדשים ולא שעות והוא מדרש חז"ל ולא שייך למימר אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודים בו כי ההיא דתני בתר הכי אמרה תורה הבא עומר בפסח ושתי לחם בעצרת דבהדיא כתיב וכו' ואע"פ שהקשו התוס' מהא דמצינו לקמן אמרה תורה נסכו לפני ימים בחג אע"פ שאין הצדוקים מודים בו שרגמוהו באתרוגיהן. כבר תירצו התוס' במנחות (דף ס"ה) וז"ל ומיהו יש לחלק דהתם קאמר מ"מ אמרה תורה אע"ג דבר"ה לא מסתבר להו לחלק בהכי. ושוב מה שהקשו התוס' מהא דאשכחן דדרשינן עולת חודש בחדשו ואמרה תורה חדש והביא מתרומה חדשה ואין הצדוקים מודים בו שהיו אומרים מתרומה חדשה כבר סיימו מ"מ יש סעד לדבריו דלאפוקי מדבריהם של ביתוסים היה ר' יהושע מביא דרשה זו ואי לא מודו בה מה תשובה היא זו. אמנם לדברי רבינו אין אנו צריכין לתירוץ זה כמו שאכתוב לקמן ואע"פ ששוב הקשו במנחות על גירסת רבינו משולם, וגם כאן בר"ה, ומקיימין הגירסא אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש אכתי אין קושיא לרבינו הרמב"ם שאינו קורא מדרשי חכמים דבר תורה אלא ד"ס דלפום הנחה שהניח רבינו דכ"מ דאיתא בגמ' דאורייתא היא מודה שבזה בא פי' מקובל ממשה בסיני לק"מ דאף בכאן נימא מדאמר בגמרא אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש שבא זה בפירוש מקובל מפי מרע"ה מסיני וראוי לקרות דבר תורה ובזה נתישבה גם קושיתם מחדש והבא מתרומה חדשה ודוק: אבל במקום שלא בא בפירוש מקובל ממשה בסיני ודרשו חכמים ופירשו חכמים מסברתם, כל שאין הצדוקים מודים בו אין נקרא דבר תורה. אמנם בהא שהקשו מאמרה תורה נסכו מים לפני בחג צריכין אנו לחלק כמו שחלקו התוס' במנחות דשאני התם דקאמר מפני מה אמרה תורה משום דהרמב"ם בפירוש המשנה ס"פ לולב וערבה פירש כי ניסוך המים הלמ"מ ויש לו רמזים נסתרים בתורה, וגם בר"פ לולב וערבה אמר בגמ' עשר נטיעות וניסוך המים הלל"מ הרי שניסוך המים הלל"מ ורבינו קורא להלל"מ ד"ס ותקשי איך קאמר בגמ' דר"ה מפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג וע"כ צריך לחלק כמו שחילקו התוס' במנחות הנ"ל: אמנם כ"ז כתבתי לשיטת בעל ספר מגילת אסתר בשרש א' שתפס במושלם דרבינו קורא לניסוך המים הלמ"מ גם לענין לקרות ניסוך המים מד"ס ע"ש כי כן מוכח מדבריו. אמנם לי נראה דאע"ג דבגמ' אמרו דניסוך המים הלל"מ היינו דקראו הלמ"מ משום דהרמז שרמזה התורה על ניסוך המים הוא נסתר מאד וכ"כ בעל ספר מגילת אסתר בשרש א' אמנם אין לקרות הלל"מ דניסוך המים ד"ס כיון דעכ"פ בא רמז בתורה להלכה זו וקיבל משה פירוש של רמז זה בסיני ולכך יש לקרות הלכה זו דבר תורה ואע"ג דבר"ה (דף ט"ז) מסיק ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה ואמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות וכו', נ"ל דתיבות דמפני מה אמרה תורה אינם מוסבים אלא על ניסוך המים אבל לא על אמרו לפני זכרונות ושופרות אלא דהש"ס מסיק טעמא גם לזכרונות ושופרות דדמי לטעמא דניסוך המים מה ניסוך המים משום כדי שיתברכו גשמי השנה גם זכרונות ושופרות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובזה נדחית הראיה שהביא הרמב"ן בשרש הראשון שהחכמים נוהגין תמיד להביא בענינים של דבריהם לשון תורה ולחזקם כמו אמרה תורה נסכו מים לפני בחג אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמים ואמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות וכו' עכ"ל, דלפי הנ"ל אין כאן ראיה ודוק: ובכל הנ"ל יתישבו כל הקושיות שהשיג והקשה הרמב"ן על הרמב"ם בשורש זה כאשר יישב קצתן בעל ספר מגילת אסתר בטוב טעם וכאשר אי"ה אבא לבאר על סדר השגותיו של הרמב"ן. ועכשיו אבא לבאר על סדר השגותיו של הרמב"ן: כתב הרמב"ם וזה ג"כ שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מ"ע ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר רבי עקיבא את ה' אלהיך תירא וכו' עד אם כן מפני מה מנו את אלו ולא מנו אלו עכ"ל הרמב"ם, וז"ל הרמב"ן,

וזו ודאי שאלה היא אבל נטע ממנה הרב זה העיקר וזה משרש ועוקר ועם כל זה אינו מספיק וכו' אלא שיכבד אותם בכל ענין ושיהיה להם כבוד וכו', עכ"ל. הנה ביאור הסברא שכתב הרמב"ן טובה היא מאד לתת טעם למה שלא מנה הרמב"ם כבוד בעל האם ואשת האב למצוה בפני עצמה אע"פ שהם ר"ל החכמים בעצמם הזכירו שהוא מדאורייתא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' ממרים וז"ל, חייב אדם לכבד אשת אביו אע"פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים שזה בכלל כבוד אביו וכן מכבד בעל אמו כ"ז שאמו קיימת אבל אחר מיתתה אינו חייב ומד"ס שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו. הרי שכלל כבוד אשת אביו בכלל כיבוד אביו וגם ביאר שהוא דאורייתא כמו שהזכירו בש"ס שהרי גבי כבוד אחיו הגדול כתב ומד"ס מה שלא כתב כן גבי כבוד אשת האב ובעל האם ודוק: והנני מבאר השגת רבינו הרמב"ם על בה"ג. כי נראה לו שגם הא שמרבינן מאת ה' אלהיך תירא לירא מפני חכמים הוא ג"כ כלול בכלל יראת ה' שאין חייב לירא מפני ת"ח אלא מיראת ה' לירא מפני לומדי ועוסקי תורתו וא"כ כשמנה יראת ה' למצוה לא ה"ל למנות יראת ת"ח שהוא ג"כ כלול ביראת ה'. ואי משום שהכריח בה"ג טע"כ שהיא מצוה מיוחדת ואינה נכללת בכלל מצות יראת ה' דאל"כ אלא שהיא בכלל יראת ה' למה הוצרכו לדרוש מאת הא בלאו את היא כלולה ביראת ה'. ע"ז הקשה א"כ מההכרח הזה היה לו להכריח שכבוד אשת האב ובעל האם היא מצוה מיוחדת מדהוצרכו לדרוש מאת אביך ר"ל מריבוי דאת ודוק: ושתי השגות השיג על בה"ג. חדא שהדרשה את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח שהיא דאורייתא וא"כ אין ראוי למנות במצות כאשר השריש לנו רבינו שכל דבר שאינו קרוי ד"ת אלא ד"ס אין ראוי להכניס במנין המצות כמו שבארתי לעיל. ועוד אפי' נניח לו למנות גם דרשת חכמים במנין המצות למה מנה אלו ולא מנה מצות כבוד אשת האב ובעל האם וכמו. שביארתי ודברי בעל מגילת אסתר בהצלת רבינו מהשגת הרמב"ן הזאת אין להם מובן: