מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים א:ט

והתשובה הד' לבי אליה אשית והנה גנבתה רוח קדים חרישית. אמרו ז"ל והפליאה הגדולה (ובלשון הרמב"ם והתימה) לאיזה ענין מנו מצות עשה שהן מדרבנן וכו' ודעת בעל ה"ג בזה לא נפלאת ולא רחוקה היא שכל גזירה וכו' וכל שמנאן בעל ה"ג מצות בפני עצמן הן שנצטוינו בהן מב"ד הגדול ואין בהם משום גזירה והרחקה משום איסורי תורה עכ"ל ע"ש. ובעל מגילת אסתר כתב נ"ל כי הצלת הרמב"ן את בעל ה"ג שלא הכניס שניות במנין טובה היא מאד ואין מקום לתפיסת הרב כלל כי מאחר שהשניות נתקנו לגדר וסייג על עריות של תורה הרי הן כחלק של המצוה עכ"ל. והביא גם הוא ר"ל בעל מגילת אסתר שגם רבינו הרמב"ם בחיבורו הגדול שנהג לכתוב יש כאן מצוה מד"ס כמו שכתב בהלכות מגילה וחנוכה וז"ל הלכות מגילה וחנוכה יש בכללן שתי מצות עשה מדברי סופרים ואינן מן המנין וכן עשה ג"כ בהלכות עירובין ובשאר מקצת מצות דרבנן, והטעם לפי שאלו אינם חלק ממצוה אחרת ולכך יש למנותם לעצמם, אבל בריש הלכות אישות כשמנה השניות לא כתב בראשונה שיש כאן מצוה דרבנן אשר לא תבא במנין והם השניות, ובאיסור חמץ בערב פסח בשעה ששית ג"כ לא כתב בראשונה בספרו שיש מצוה אחת מד"ס וכו' והטעם הוא כי הלך בשיטה זו שלא למנות מצוה בפני עצמה אותן הדברים שנתוספו במצוה אחרת וכו' עכ"ל וע"ש. והנה בעל מגילת אסתר הוסיף תמה על תמה. א"כ שהרמב"ם נהג ג"כ כמו שתירץ הרמב"ן קושיתו על בה"ג תקשי למה יתפלא על בה"ג שנהג ג"כ כמנהגו ודוחק לומר שחזר בו בחיבורו הגדול. ותו קשיא לי לפי הבנתם בקושית הרמב"ם על בה"ג למה דקדק הרמב"ם ותלה קושיותיו במה שמנה בעל בה"ג מטעם היותנו מברכין וצונו ומשני הש"ס מלא תסור כמו שדקדק וכתב ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא דרבנן וכו'. ושוב שנית כפל ודקדק לתלות קושיתו במה שמונה בה"ג מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור כמו שדקדק וכתב בזה הלשון ואם ימנה כל מה שהוא דרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם וכו', בקיצור ובפשיטות הוה ליה להרמב"ם להקשות קושיתו כיון שמנה מקרא מגילה ונר חנוכה שהמה מדרבנן היה לו למנות כל מה שהוא דרבנן דמאי אולמא האי דרבנן מהאי דרבנן. ומה לו לדקדק ולתלות קושיתו במה שהוא מונה כל מה שהוא דרבנן מפני שהכל נכנס תחת סוג אמרו יתברך לא תסור. אמנם ברור כשמש בצהרים שתשובתו השניה והד' של רבינו הרמב"ם על בה"ג סובבת על קוטב תשובתו הראשונה שהשיג וז"ל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דהע"ה את האל ית' שצוה בה משה וכן נ"ח שקבעוה חכמים בבית שני וכן קריאת המגילה, אמנם היות וכו', ר"ל אמנם שיחשוב שום אדם בעולם שבאמת נאמר למשה בסיני בפירוש שיצוונו כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך שנדליק את המנורה ולכן יש למנות נ"ח בתרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני, כתב על זה הנה איני רואה שאחד ידמה כן או יעלה במחשבתו, ר"ל שבודאי שום אדם בעולם לא יעלה על דעתו לומר שנצטוה משה בפירוש על הר סיני לצוות אותנו על נר חנוכה שנדליק בימי חשמונאים ומשם ואילך. וא"כ הדרא קושיתו לדוכתא, וכתב ומה שיראה לי שהביאם אל זה, ר"ל שהכניסו מצות נ"ח ומגילה בכלל תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני, היינו היותנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו ושאלת התלמוד (ר"ל ומקשה הש"ס) היכן צונו ואמרו (ר"ל ומשני הש"ס) מלא תסור. ולפ"ז שפיר יש להכניס נ"ח ומגילה ואינך שמונה בה"ג בכלל תרי"ג מצות, אף לפום הלשון דנקט ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, דאחר שתקנו חכמים יש עלינו מצות עשה לקיים ממאמרו ומצותו לא תסור ומצוה זו דלא תסור בסיני נאמרה, ועל זה הקשה הרמב"ם קושיתו הב' והד'. וז"ל ואם מטעם זה מנו אותם, ר"ל משום דעל כל גזירה ותיקון דרבנן יש מצות משה הוא לא תסור ומצוה זו נאמרה בסיני וא"כ יש למנותם ר"ל תקנות וגזירות דרבנן בכלל תרי"ג מצות אף לפום הלשון דנקט ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני דהרי לא תסור בסיני נאמרה ועל כל תקנה ותקנה דרבנן יש עלינו מצוה דלא תסור הנאמרה בסיני, תקשי הנה ראוי שימנה כל דבר שהוא דרבנן. כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו חכמים כבר צווה מרע"ה בסיני שיצונו לעשותה והוא אמרו על פי התורה אשר יורוך, והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות, ר"ל לפום הלשון דנקט ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור, ר"ל ולכך שייך על תקנות דרבנן לומר נאמרו לו בסיני כיון דכל מה שתקנו רבנן יש עליהם מצוה של סיני והיא לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם. וכמו שמנו נ"ח ומגילה היה להם למנות עירובין ונט"י, זו היא קושיתו השניה. וגם היה להם למנות כל השניות כל אחת ואחת למצוה בפני עצמה שהרי על כל גזירה וגזירה יש עלינו מצות משה שנצטוה בסיני לא תסור עכ"ל. והשתא לא יספיק תירוצו של הרמב"ן לפי שהשניות נתקנו לגדר וסייג על העריות של תורה הרי הן כחלק מהמצוה ואין למנותם וכן עירובין ונט"י, דהניחא אם היינו יכולין למנות המצות דרבנן בכלל תרי"ג מצות מפאת צווים של חכמים היה עולה תירוצו של הרמב"ן כהוגן, דכל מה שלא תקנו רבנן מצוה חדשה שאינה נוגעת באיסורי תורה אין למנותה למצוה בפני עצמה לפי שהיא אינה מצוה שלימה אלא חלק מהמצוה. אמנם לפום הלשון דנקט ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני דא"א לנו למנות מצות דרבנן מפאת צוויים של חכמים עלינו דא"כ לא יכון הלשון דנקט ר' שמלאי נאמרו למשה בסיני כמו שעומד וצווח הרמב"ם, וע"כ צ"ל דאנו מונים תקנות דרבנן בכלל תרי"ג מצות אף לפום הלשון דנקט ר' שמלאי נאמרו למשה בסיני משום דעל כל תקנה דרבנן יש מצות משה לא תסור ולא תסור בסיני נאמרה, קושיתו דהרמב"ם חזקה דכיון שמנין תקנות דרבנן בכלל תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני הוא מחמת ציווי לא תסור והיא היא ר"ל לא תסור שנמנית כמה פעמים לפי כל תקנה ותקנה מאחר שכל תקנות נכנסים תחת אמרו יתברך לא תסור, א"כ היה להם למנות נט"י ועירובין ושניות כל אחת ואחת למצוה בפני עצמה. ומה תאמר שהמה חלק מן המצוה הלא אין אנו מונים תקנות חכמים בתוך תרי"ג מצות מפאת תקנות חכמים כנ"ל אלא מפאת לא תסור שצוונו משה, ולא תסור הוא מצוה על כל שיוצא מפיהם לתקן ולגזור הן רב הן מעט הן כולו הן חלק והבין זה ודוק, ולמה מנו המצות החדשות מפאת לא תסור ולא מנו הגזירות שהם חלקים מפאת לא תסור, הלא שניהם ר"ל המצוה חדשה והגזירה שהיא חלק מהמצוה שווים בכניסתם תחת אמרו יתברך לא תסור. ודוק: אמנם הרמב"ם שמנה המצות דרבנן בפני עצמן ולא בכלל תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני. אלא מנה מצות שחדשו חכמים ומנה מפאת ציוויים לא מנה למצוה מדברי סופרים אלא מצוה חדשה שאינה נוגעת לאיסורי תורה. אבל לא מה שגזרו לסייג שזה אינו אלא חלק מהמצוה ולא מצוה חדשה ושלימה ודוק היטב. והיינו שדקדק רבינו הרמב"ם שתי פעמים לתלות קושיותיו במה שאנו צריכין ע"כ לומר לשיטת בה"ג דהא דמונה מקרא מגילה ונ"ח והלל ומאה ברכות בתרי"ג מנות שנאמרו למשה בסיני היינו משום שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור, דבלא"ה באמת היה לו תירוץ במה שמונה אלו ולא נט"י ועירובין ושניות. כמו שתירץ הרמב"ן. וכמו שנהג הוא עצמו בחיבורו הגדול כמו שביאר בעל מגילת אסתר שהעתקתי לשונו לעיל. ולפי הגירסא שמצא הרמב"ן בנוסחא של בה"ג שגורם דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נצטוו ישראל. ואינו גורם נאמרו למשה בסיני כמ"ש הרמב"ן בתחילת ספרו וז"ל ואמנם בעל ההלכות אינו גורם כן. באמת לא ק"מ. וכמו שביאר זה הרמב"ם בעצמו וז"ל. והיה לשון התלמוד אצלם מחובר בלעגי שפה ובלשון אחרת. ולולא זה (ר"ל ולולא שהיה אצלם התלמוד מחובר בלעגי שפה) לא מנו מקרא מגילה והדומה לו עם המצות שנאמרו למשה בסיני. הרי לפניך דמודה הרמב"ם דאילו היתה הגירסא תרי"ג מצות נצטוו ישראל, דלא הוה מקשה מידי, אמנם כל פליאותיו ותמיהותיו אזלי לפי הגירסא האמיתית שגורם תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני וכמו שבארתי ודוק היטב, ותו לא מידי: בספר מגילת אסתר הביא לשון הרמב"ם מפ' י"ד מהלכות אבל וז"ל מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים וכו' ולהתעסק בכל צרכי קבורה ואלו הן גמ"ח שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אותם לאחיך בתורה ובמצות. וז"ל בעל מגילת אסתר ויש לתמוה על דבריו, דמאחר שהוא מודה כי הם בכלל ואהבת לרעך כמוך למה אמר שהם מדבריהם והלא אם חכמים יפרשו אחת ממצות הכתובים בתורה על זה לא נאמר כי הם מדרבנן עכ"ל. ולי נראה פשוט דה"פ דיש מצוה של דבריהם לבקר חולים כו' מדרשא שהיא כמו אסמכתא מקרא דוהודעת להם את הדרך וכו', ויש למנותם מצוה מיוחדת מדבריהם דמשום שהם כלולים בואהבת לרעך אין למנות אלו כגון ביקור חולים ואינך דקחשיב למצות עשה מיוחדת. שהרי הם כלולים במצות עשה דואהבת לרעך כמוך, ומדין תורה אין למנות אלא מ"ע דואהבת לרעך. אבל מדבריהם יש לאלו מצוה מיוחדת וכמו שעשה הרמב"ם לקבורת מתים שמנה מצוה מיוחדת אע"פ שקבורת מתים כלולה בואהבת לרעך, משום דצותה עלינו התורה קבורת מתים בפרט כי קבור תקברנו, ה"נ מונה לאלו מצוה מיוחדת מדבריהם מפני שאסמכוהו לאלו אקרא דוהודעת להם את הדרך, ודוק והוא ברור: ואין להקשות למה הזכיר הרמב"ם קבורת מתים בכלל מ"ע דרבנן הלא לקבורת מתים איכא מצוה מיוחדת דאורייתא והיא כי קבור תקברנו. די"ל דמקבור תקברנו אין במשמע שיתעסק בקבורתו בעצמו אלא אם קברו ע"י אחרים נמי קיים מצות עשה זו דקבור תקברנו אבל מ"ע דדבריהם היא להתעסק בעצמו בגופו ובכבודו בכל צרכי קבורה כדמשמע מצריכותא דגמרא, דפריך קבורת מתים היינו גמילות חסדים ומשני לא נצרכה אלא לזקן ואינה לפי כבודו, והיינו כשהוא מתעסק בעצמו אבל מתעסק ע"י אחרים מאי שייך זקן ואינה לפי כבודו ודוק. וכדנקט הרמב"ם בעצמו בלשונו הטהור להתעסק בכל צרכי קבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד וסיים ואלו הן גמ"ח בגופו: ובזה סרה תמיהת הרמב"ן מעל הרמב"ם שתמה בתשובה ג' וז"ל. ואני תמיה למה הזכיר הרב בכלל תשובתו קבורת המתים וכו' ובעל ההלכות שלא מנה העשה זה כו' למנותה במתים סתם עכ"ל. ולפי הנ"ל תשובת הרמב"ם על בה"ג פשוטה כמ"ש בספר בעל מגילת אסתר כי אחרי שתמיהת הרמב"ם על בה"ג היה על חשבו שהוציא המצות האלה מדרשת והודעת להם כי שם אמר ג"כ בה זו קבורה לכך הוצרך להביא כל מה שדרשו בה, והוקשה לו ר"ל להרמב"ם על בה"ג למה מנה קבורת מתים מזה הפסוק, כי מזה הפסוק דרשו חכמים להתעסק בקבורת מתים בגופו ובעצמו ובכבודו כמו שהוכחתי לעיל מצריכותא דתלמודא והיא מצוה מיוחדת דדבריהם. אבל מצות עשה המיוחדת דאורייתא בקבורת מתים דהיינו כי קבור תקברנו אין במשמע שיתעסק דוקא בגופו אלא אפי' אם קברו ע"י אחרים נמי קיים מצות עשה המיוחדת דהיינו כי קבור תקברנו. כן נראה לי בהוספת נופך על בעל מגילת אסתר. ונראה שהיתה גירסת הרמב"ם בדברי בעל ה"ג וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים תיבת ולהלביש בוי"ו ולכך לא היה נראה לו לפרש דלהלביש ערומים הוא פירוש של ללכת בדרכיו, ולפי ישוב הרמב"ן לדברי בה"ג צריך לגרוס וללכת בדרכיו להלביש ערומים תיבת להלביש בלא וי"ו. אמנם הגירסא שלפנינו בדברי בה"ג שהביאו הרמב"ן ולהלביש בוי"ו: