מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים א:ו

שוב ברמב"ן וז"ל ובתשובה ב' חתם תכנית חדש על בה"ג והאריך למענית אמר ז"ל אם מנה כל מה שהוא דרבנן וכו' ומשני לא סגי דלא שחיט כו' עכ"ל. לברור הוא שהשגת הרמב"ם על בה"ג דבאמת למה לא ימנה עירוב ונט"י למצוה דהרי אם רוצה לאכול חיוב עליו ליטול ידיו ואם רוצה להוציא אינו רשאי בלא עירוב. ותדע מנוסח הברכה שאנו מברכין וקדשנו במצותיו וצונו על נט"י ועירוב וכמ"ש בעל מגילת אסתר ואי"ה לקמן אאריך בזה ביותר. ומה שהביא הרמב"ן ראיה ממאי דמשני הש"ס לא סגי דלא שחיט לא זכיתי להבין דהתם הכי פירושו לא סגי דלאו איהו שחיט. וכן הוא בגירסת הש"ס שלפנינו והוא טעם למה שאינו מברך לשחוט. דמשמעות לשחוט משמע שעליו דוקא מוטל לשחוט וזו באמת אינה מצוה שהוא ישחוט דוקא בעצמו אבל השחיטה מצוה על כל פנים וה"נ העירוב ונט"י מצוה עכ"פ אם ירצה לאכול ולהוציא בשבת: