מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים א:ד

שוב כתב הרמב"ן והנה בכאן הביא אותנו משך הענין לדבר במה שהרב (ר"ל הרמב"ם) מתמיה אותנו הוא ז"ל סבר שיש בכלל לאו דלא תסור כו' עד או אסרו בהנאה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה. הנה הרב בנה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים כו'. והאריך הרמב"ן לסתור סברא זו של הרמב"ם בכמה ראיות. והרב בעל זוהר הרקיע דחה קצת ראיותיו. והרב בעל מגילת אסתר דחה כולם. ובעזרת חונן לאדם דעת אכתוב מה שחנני ה' בזה, ר"ל בישוב סברת הרמב"ם. ובסוף ראיותיו כתב הרמב"ן ומדין זקן ממרא עצמו מתברר הענין ביאור נכון כי כל מה שחשב ודרש בו הרב אינו אמת וכו' ת"ר כי יפלא וכו' כמו שדרשו תורותי א' בכתב וא' בעל פה ולזה החידוש נתכוונתי בהאריכי בכאן מפני שטעו רבים בזה עכ"ל הרמב"ן ז"ל. והנה קשיא לי במאד מאד. הלא כשתרגמה רב פפא ברייתא דכי יפלא הנ"ל אליבא דר"מ תירגם ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים. כדתנן הן העידו שמעברין את השנה כל אדר. שהיו אומרים עד הפורים. דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ע"ש בפירש"י. הנך רואה דאע"פ דהמחלוקת דזקן ממרא עם ב"ד הגדול הוא מחמת של דבריהם. דהא דאין מעברין אלא עד הפורים הוא מדרבנן בעלמא. וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין דף פ"ז בד"ה דאי להאי גיסא. וז"ל תימה הא מ"ד עד הפורים מודה דאם עברוה אחר הפורים מעוברת דדוקא בניסן אמר בפ"ק זה ניסן ואין אחר ניסן. אבל מ"ד עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש בפ"ק דר"ה מ"ט דמ"ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום אתו לזלזולי בחמץ. וכיון דעברוהו כ"ע מודו דמעוברת לא קא שרי חמץ בפסח עכ"ל. ואפ"ה נעשה זקן ממרא ונהרג ומשמע דאפילו זקן ממרא אומר מעברין וב"ד הגדול אומר אין מעברין נהרג כדמשמע לישנא דש"ס אי להאי גיסא ואי להאי גיסא. ואע"פ שאינו חולק אלא על גזירה דרבנן. וא"כ קשה על הרמב"ן שכתב אע"פ שהתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ממש כיון שאין מחלוקתם אלא מחמת דרבנן אינו נעשה זקן ממרא. ואין ליישב ע"פ מה שכתב הרמב"ן בהשיגו על מצות עשה קנ"ג וז"ל. אבל יראה לי שבזמן שבית המקדש קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב שנאמר על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' לא היה רשות לשום אדם לעבר או לקדש אלא להם או ברשותן עכ"ל ע"ש. וא"כ כשעיבר הזקן ממרא את השנה אחר פורים עיבר שלא ברשות ב"ד הגדול שהרי ב"ד הגדול אומרים אין מעברין אחר פורים. ודבר זה שהוא מעבר שלא ברשות הוא עובר על דאורייתא ממש ועיבורו אינו עיבור שהרי מן התורה אינו רשאי לעבר שלא ברשות ב"ד הגדול. ואע"פ שסבתם שאינן נותנין רשות לעבר היינו מכח גזירה דרבנן, עכ"פ כיון שאין נותנין רשות תיתי מהי תיתי אינו רשאי לעבר בלתי רשותם מן התורה. ובזה היה אפשר ליישב תמיהת התוס' הנ"ל דאע"ג דהא דאין מעברין את השנה אחר הפורים אינו אלא מדרבנן ואם עיברוה מעוברת היינו אם הב"ד הגדול בעצמם טעו ולא ידעו גזירה זו דאין מעברין אחר הפורים ועיברו את השנה אחר פורים הוא דמעוברת בדיעבד, אבל אם ב"ד הגדול יודעין דאין מעברין את השנה אחר הפורים בודאי אין נותנין רשות לעבר אחר הפורים והמעבר בלתי רשות ב"ד הגדול אין עיבורו עבור. אמנם דבר זה לא ניתן להאמר, דהרי ע"כ צ"ל כתרגומו דרב פפא הנ"ל דאין הזקן ממרא מחולק עם ב"ד הגדול נמי בדין זה דב"ד הגדול מורים דאסור לעבר בלתי רשותם והזקן מורה דמותר לעבר בלתי רשותם דאל"כ אלא דמחולק נמי בדין זה תקשי למה לא תירגם רב פפא ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים ומחולק עם ב"ד הגדול אם רשאי לעבר בלתי רשותם ולמה ליה לתרגם דמחולק אם מעברין אחר הפורים או לא הלא בלא חילוק זה דמחולק אם רשאי לעבר בלתי רשותם או לא פירושו דרב פפא אינו עולה כהוגן לשיטת הרמב"ן דס"ל דאם מחלוקתם מחמת דרבנן אינו נעשה זקן ממרא. דאין לומר דבאמת אינו מחולק בדין זה אם רשאי לעבר בלתי רשותם והא דעשה מעשה ועיבר אחר הפורים והיינו שלא ברשותם היינו שהיה שוגג בהוראה זו דאין מעברין אלא ברשות ב"ד הגדול ומזיד בהוראת מעברין אחר הפורים, דזה אינו דלשיטתיה דהרמב"ן שאין נעשה זקן ממרא על מחלוקת הבא מחמת דרבנן נהי דמדאורייתא אינו מעובר כיון דעיבר שלא ברשות ב"ד אכתי הא בדין זה לא היה חומרא בזדון אלא שוגג היה ובמה שהמרה בזדון הוא מחלוקת בדרבנן ואמאי יהא חייב מיתה לשיטת הרמב"ן. דבשלמא לשיטת הרמב"ה שפיר י"ל דהיה שוגג בדין דאין מעברין בלתי רשות ב"ד הגדול ומזיד בהוראת מעברין אחר הפורים ואפ"ה נהרג דלשיטתו אף על מחלוקת בדרבנן נהרג. ואין להקשות על ר"פ באמת למה לא תירגם דמחולקין אם רשאין לעבר השנה בלתי רשות ב"ד הגדול או לא, חדא דר"פ נקט דמחולקים בפלוגתא שמצינו בגמ' דפליגי בהו תנאי או אמוראי. ובדין זה לא מצא פלוגתא בין תנאי ואמוראי, ועיין בתוס' ד"ה דין בתו. ועוד דלשיטת הרמב"ם ניחא דאגב אורחא קמ"ל דאף דמחולקים מחמת גזירה דרבנן נעשה זקן ממרא ודוק. וצ"ע גדול ליישב סברת הרמב"ן ופליאה ממני לא אוכל לה. ומיהו אף לשיטת הרמב"ם דנעשה זקן ממרא אף על מחלוקת בגזירה דרבנן המביא לידי דבר שחייב על זדונו כרת ושגגתו חטאת תמיהת התוס' קיימת. משום דס"ל לתוספות דבעינן שיבא לידי איסור כרת מחמת גוף הדין שחולק על ב"ד הגדול, ולפום מה שהוכחתי דע"כ בתרגומו דר"פ איירי דאין הזקן ממרא מחולק נמי בדין דאם מעברים בלתי רשות ב"ד הגדול כנ"ל ואינו חולק עליהם אלא במה שמעברין אחר הפורים ומכח המראתו זו אינו בא לידי איסור כרת דבדיעבד אם עיברו אחר הפורים מעוברת והא דאינה מעוברת היינו משום שעיבר שלא ברשות ב"ד הגדול ובזה לא המרה עליהם שלא חלק עליהם בדין זה רק היה שוגג כנ"ל ודוק היטב. ועיין בספר תורת חיים שהכריח דמאן דאסר לעבר את השנה אחר הפורים משום דלא ליזלזלו בחמץ ס"ל דמהאי טעמא אפי' אם עיברו אינה מעוברת וכתב שכן משמע בהדיא בפ"ק דסנהדרין (י"ב:) גבי הא דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן ובעי הש"ס עיברוה מאי אמר עולא אין מקדשין את החודש קידשו מאי אמר רבא בטל העיבור רב נחמן אמר מעובר ומקודש, וקאמר ליה רבא לר"נ מכדי מפורים לפסח תלתין יומין הוו ומפורים דרשינן בהלכות פסח וכי מטי ריש ירחא מרחיקין ליה אתי לזלזולי בחמץ. ש"מ דמאן דחייש להאי טעמא דאתי לזלזולי בחמץ בפסח אית ליה דאפי' כבר עיברוה אינה מעוברת, דהא ר"נ דאמר מעובר ומקודש בדיעבד איירי שכבר עיברוה ואפ"ה אקשי ליה רבא ובעי למימר דבטל העיבור כי היכי דלא לזלזלו בחמץ עכ"ל ע"ש ודבריו נכונים וברורים למעיין היטב. נקוט מיהא מכל הנ"ל דמתרגומו של ר"פ הנ"ל מוכרח דאף אם חלק על ב"ד הגדול בגזירה דרבנן דנעשה זקן ממרא. והואיל וזכינו לדין שנעשה זקן ממרא על גזירה דרבנן א"כ ראיה שאין עליה תשובה דיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שגזרו ותקנו חכמים כשיטת הרמב"ם דאי אינו אלא אסמכתא בעלמא לא הוה נעשה זקן ממרא וכמ"ש הרמב"ן עצמו לעיל וז"ל ונתחייב עוד לפי שיטה זאת (ר"ל לשיטת הרמב"ם) לומר שנעשה זקן ממרא על הגזירות והתקנות לפי שכל העובר על לא תסור אם הורה בזדון נעשה זקן ממרא וחייב מיתה, הרי שהודה הרמב"ן אם נעשה זקן ממרא על התקנות וגזירות מוכרח שיהא דוקא בכלל לאו דלא תסור ולא אסמכתא בעלמא כדדייקא לישניה דהרמב"ן דנקט ומתחייב עוד לפי שיטה זאת ודוק היטב: אמנם חל עלינו חובת ביאור לשיטת הרמב"ם ז"ל לבאר הברייתא שהביא הרמב"ן והיא שנויה בספרי בסוף ברייתא השנויה בסנהדרין ומפורשת אליבא דר"מ. וז"ל על דברי תורה הם חייבים ואין חייבים על דברי סופרים וכמו שכתב והביאה הרמב"ן לעיל. והנראה בזה הוא על פי מ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' טומאת מת הלכה ה' וז"ל. כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאין טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. בד"א לענין תרומה וקדשים אבל ליחייב כרת על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא על השני בלבד, הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין תורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור כמו שביארנו בהל' ביאת מקדש שהדברים הללו אע"פ שהן קבלה אינן דין תורה שלא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים. וידוע דהרמב"ם קורא לדבר שהוא קבלה מפי משה ולא מפורש בתורה דברי סופרים וכמו שביארו כל נושאי כליו וגם אני עתיד לבאר אי"ה בשרש ב'. ולפ"ז הכי פירושו על דברי תורה הם חייבים ר"ל אם מחולקים הזקן ממרא וב"ד הגדול בטומאה שהיא מפורשת בתורה הם חייבין. משום דעל טומאה זו חייבים כרת על טומאת מקדש וקדשיו ולא על ד"ס אם הם מחולקין על טומאה שהוא מקבלה ולא מפורש בתורה אין חייבין. משום דעל טומאה זו אין חייבין כרת בטומאת מקדש וקדשיו. אבל לא אתי לאפוקי גזירות דרבנן שגזרו בדבר שיש בו כרת בזדונו וחטאת בשגגתו. ואין להקשות ל"ל הא תיפוק ליה דידעינן דאין חייבין על ד"ס משום דילפינן מפר העלם דבר דאין נעשה זקן ממרא אלא על דבר שיש בזדונו כרת ושגגתו חטאת. וכיון דדברי קבלה ר"ל טומאה דדברי קבלה אין חייבין עליהם כרת נדע דאין נעשה זקן ממרא. די"ל דמכאן ילפינן דעל טומאה דדברי קבלה אינו חייב כרת בטומאת מקדש וקדשיו ודוק היטב:

עוד שם מכריח הרב הרמב"ן שאי אפשר שיהא נכללין תקנות וגזירות ואיסורין דרבנן בלאו דלא תסור מהא דברכות פ' מי שמתו (ברכות דף י"ט) וז"ל. ובפירוש אמרו בפ' מי שמתו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה וכו', כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבוד הבריות לא גזרו רבנן (וגירסת הש"ס שלפנינו שרו רבנן וכן הביאו הגירסא הזאת בספר בעל מגילת אסתר ובעל זוהר הרקיע), הרי בכאן מבואר שלאו זה דלא תסור וכו' לא שיהא בהן אזהרה מן התורה בלל באותו לאו. וכתב בעל זוהר הרקיע ז"ל וז"ל. ואין מזה הכרח דכלפי מה שאמר רב בר שבא שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דהיינו לאו דלא תסור ולא לאו אחר ואחיכו עליה דלאו דלא תסור נמי דאורייתא הוא ומ"ש משאר לאוין אמר דלא ליחכו עליה דרבנן לאיסורייהו אסמכינהו להאי לאו דודאי רחמנא אזהר לשמוע להם בהאי לאו והא דמקלינן ביה למדחי לכבוד הבריות טפי משאר לאו משום דרבנן מעיקרא כי אסרו מידי ואסמכוהו אהאי קרא אתנו בהאי איסורא דנידחי מקמיה כבוד הבריות עכ"ל. וכ"כ בעל מגילת אסתר. וכן משמע מפירש"י להדיא דס"ל דהאי דקאמר כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו לאו אסמכתא בעלמא היא אלא ראיה גמורה היא שפירש בזה"ל בד"ה כל מילי דרבנן וכו' וה"ק להו דבר שהוא מד"ס נדחה מפני כבוד הבריות וקרי ליה ל"ת משום דכתיב לא תסור ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות עכ"ל. ומדפירש על הא דקא קשיא לכו דאורייתא הוא רבנן אחלוהו כו' ש"מ דס"ל דלאו דלא תסור לאו אסמכתא בעלמא דאי אסמכתא בעלמא א"צ לפרש רבנן אחלוהו דבלאו מחילתם ליכא קושיא דאורייתא הוא דהרי אסמכתא בעלמא הוא. א"ו דגם רש"י ז"ל מפרש דלאו אסמכתא בעלמא הוא אלא ראיה גמורה ודוק היטב: אמנם קשה לי לפרש סוגיא זו כן לשיטת הרמב"ם דס"ל דיש בכל הדברים שעשו חכמים סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגים עשה והוא על פי התורה אשר יורוך ול"ת דלא תסור כמ"ש בריש הל' ממרים, וגם במ"ע קע"ד הבאתי לשונו לעיל. א"כ תקשי למה תני גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ושביק עשה הכי הוה ליה למיתני גדול כבוד הבריות שדוחה עשה ול"ת שבתורה. שהרי גם העשה דעל פי התורה אשר יורוך ניתן לעקור בידים בקום ועשה דכשלובש כלאים דרבנן עוקר העשה בידים כמו הלאו דלא תסור. ותו קשה לי לפום מ"ש בעל זוהר הרקיע משום דרבנן כי אסרי מידי ואסמכינהו אקרא דלא תסור מעיקרא אתנו בהאי איסורא דנידחי מקמי כבוד הבריות א"כ מעיקרא לא נאמר איסורייהו במקום כבוד הבריות מאי גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דלא תסור דקאמר הא כיון דמעיקרא לא אסרו במקום כבוד הבריות אין כאן לא תסור כלל. ועיין בפירש"י בברכות דף כ' בד"ה שב ואל תעשה שאני ובתוס' שם. מיהו לשון רש"י דנקט בזה"ל ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא רבנן אחלוהו ליקרייהו יש ליישב בדוחק אבל לשון בעל זוהר הרקיע דנקט מעיקרא אתנו וכו' קשה להולמו. והנראה לי בישוב שיטת הרמב"ם לסוגיא זו דברכות הנ"ל הוא, די"ל דהא דכתב הרמב"ם בספרו הגדול ובמנין המצות שיש עשה ול"ת דאורייתא בכל הסייגים והגזירות והתקנות שעשו חכמים היינו בגזירות ותקנות ומנהגים שגזרו ותקנו והנהיגו הב"ד הגדול שבירושלים וכן דקדק וכתב בריש הלכות ממרים ב"ד הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה (ר"ל על ב"ד הגדול שבירושלים) שנאמר על פי התורה וגו'. וכן הא דכתב במצוה קע"ד הוא שציוונו לשמוע לב"ד הגדול וכו' כוונתו לב"ד הגדול שבירושלים משום דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא ודרשו חז"ל מלמד שהמקום גורם עיין בסנהדרין ובע"ז דף ח' ע"ב ומטעם זה אם מצאן בבית פאגי והמרה עליהם פטור. אבל מה שגזרו ב"ד הגדול דיבנה ואושא, והנני מוסיף לדבריו דאפי' גזרו ב"ד הגדול שבירושלים חוץ ללשכת הגזית אע"פ שפשטה גזירתם ותקנתם בכל ישראל, אין בכל תקנתם ומנהגם לא עשה דעל פי התורה אשר יורוך ולא לאו דלא תסור מן התורה אלא אסמכתא בעלמא היא. דאע"ג דהיה להם דין ב"ד הגדול לשאר דברים כמו שאבאר אי"ה במ"ע קנ"ג לענין לאו דלא תסור דאורייתא אין להם דין ב"ד הגדול משום דכתיב מן המקום שהוא לשכת הגזית. וכמ"ש התוס' בע"ז דף ח' ע"ב לענין דיני נפשות. ואם תרצה תוכל לקיים דברי הרמב"ם דאפי' אם תקנו ב"ד הגדול שבירושלים חוץ ללשכת הגזית המה בכלל לא תסור דאורייתא ואע"ג דלענין שיהיה הזקן ממרא נהרג אינו נקרא מקום אלא לשכת הגזית היינו דלדיני נפשות ילפינן מסמיכות שופטים אצל מזבח כמ"ש התוס' אבל לענין שאר דברים ירושלים נמי איקרי מקום כמ"ש התוס' הנ"ל. והא דכתב הרמב"ם ב"ד הגדול שבירושלים היינו סתם ב"ד הגדול שבירושלים היושבין בלשכת הגזית ופשיטא אם גזרו חכמי התלמוד אחר שבטלו הב"ד הגדול לגמרי כמ"ש הרמב"ם בהקדמת חיבורו הגדול שב"ד הגדול של ע"א בטל כמה שנים קודם חיבור התלמוד שאינן בכלל לאו דלא תסור אלא אסמכתא בעלמא. ולפ"ז הכי פירושו לשיטת הרמב"ם, תרגמה רב בר רב שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור נמי דאורייתא, ר"ל ממ"נ אי לא אתנו רבנן דלידחי איסורייהו מקמי כבוד הבריות א"כ דאורייתא הוא ואי אתנו מעיקרא דלידחי איסורייהו מקמי כבוד הבריות א"כ ליכא לאו דלא תסור כלל ומאי שדוחה ל"ת שבתורה דנקט. ועל זה אסברינהו רב כהנא כל מילי דרבנן, ר"ל אפילו מה שגזרו ותקנו והנהיגו ב"ד הגדול או חכמי התלמוד אחר שבטל ב"ד הגדול ופשט איסורן בכל ישראל אע"פ שלא נתקן בלשכת הגזית ואין אני קורא עליהן ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא שהוא לשכת הגזית ואינן בכלל לא תסור אעפ"כ אסמכינהו אסמכתא בעלמא אהאי לאו דלא תסור. וא"כ אע"ג דלא אתנו מעיקרא, ר"ל הב"ד הגדול שחוץ ללשכת הגזית שרו רבנן משום כבוד הבריות כיון דליכא בגזירתם ותקנתם לאו דאורייתא ואינם אלא אסמכתא בעלמא ודוחה ל"ת שבתורה דקאמר היינו אסמכתא דל"ת שבתורה, וכמו שפירש כן גם הרמב"ן ודוק: ומעיקרא דאחיכו עליה הוו סברי דאין בכלל לאו דלא תסור אלא מה שתקנו הב"ד הגדול שבירושלים בלשכת הגזית ושאר מילי דרבנן אינן מוסמכים ללאו דלא תסור ומש"ה אחיכו עליה כנ"ל ואסברינהו ר"כ דגם מה שתקנו ב"ד הגדול חוץ ללשכת הגזית וכל שאר מילי דרבנן אע"פ שאינם בכלל לאו דלא תסור מדאורייתא מוסמכים הם באסמכתא בעלמא על לאו דלא תסור ואהא קתני שדוחה ל"ת, ר"ל אסמכתא דלא תסור כנ"ל. והיינו דקא גריס שרו רבנן ולא גריס לא גזרו רבנן דאי לא גזרו רבנן כלל אין אפילו אסמכתא דלא תסור כיון דמעיקרא אתנו. וא"כ לא נאמר איסורייהו כלל במקום כבוד הבריות ולא שייך לא תסור כלל כנ"ל. ולעיל גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות נקט לישנא דלא גזרו רבנן דשם אין נפקותא אפילו אם נימא דמעיקרא אתנו ושייך שפיר למימר לא גזרו. אבל הכא אי אפשר לומר לא גזרו ודוק היטב: ובזה מדוקדקים לי דברי הרמב"ם בהשיגו על בה"ג וז"ל. ומה שיראה שהביאם (ר"ל לבה"ג ולאינך) אל זה (ר"ל למה שמנו חנוכה ומקרא מגילה בתוך תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני) היותנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו, ושאלת הש"ס היכן צונו ואמרו מלא תסור. ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנה כל דבר שהוא מדרבנן, כי כל מה שצוו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירנו ממנו כבר צווה מרע"ה שיצוונו לעשותו וכו' כי הנה אנחנו מברכין אק"ב וצונו כמו שמברכין על מקרא מגילה ונר חנוכה והכל מדרבנן וכו' עכ"ל. ויש לדקדק בדבריו אחר שס"ל להרמב"ם שכל מה שגזרו ותקנו חכמים המה בכלל עשה דעל פי התורה אשר יורוך ובכלל ל"ת דלא תסור מדאורייתא כמבואר בדבריו שכתב ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנה כל דבר שהוא מדרבנן וכו' א"כ למה פרט בסוף דבריו וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה ראוי למנות נט"י ומצות עירוב שמברכין וצונו כמו בנר חנוכה וכו' הו"ל למימר סתם היה להם למנות כל דבר שהוא מדרבנן, כיון שהם בכלל לא תסור. א"ו דהוא הדבר אשר דברתי דאין כל תקנות חכמים בכלל לאו דלא תסור מדאורייתא אלא כל מה שגזרו ותקנו ב"ד הגדול שבירושלים בלשכת הגזית, וכיון שכן היה מקום לדחות מנ"ל דכל שאר תקנות ומנהגים ב"ד הגדול שבירושלים בלשכת הגזית תקנו דלמא תקנו אותם חוץ ללשכת הגזית או ב"ד שביבנה ואושא ושאר מקומות דבשלמא נר חנוכה ומקרא מגילה יש לנו ראיה שב"ד הגדול שבירושלים בלשכת הגזית תקנו דאי חוץ ללשכת הגזית תקנו א"כ איך מברכין וצונו דתקשי היכן צונו דאין לומר מלא תסור דהא אם תקנו חוץ ללשכת הגזית אינם בכלל לאו דלא תסור והא ודאי אין סברא לומר דכיון דאסמכוהו אלא תסור משום כן יברכו וצונו דהרי הם ר"ל מתקני התקנה אסמכוהו אלא תסור ואיך שייך לברך וצונו משום אסמכתא זו. א"ו ע"כ דב"ד הגדול שבירושלים בלשכת הגזית תקנו ושפיר מברכין וצונו שהמה בכלל לאו דלא תסור דאורייתא משא"כ שאר תקנות וגזירות מנ"ל דבלשכת הגזית תקנו. ומש"ה הוכרח הרמב"ם למפרט בהשגתו שכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה ראוי שימנה נט"י ועירובין שמברכין וצונו כמו נר חנוכה ודוק היטב: ואין להקשות לפי שיטתי זאת א"כ היכי פשיט רבא בריש מס' מגילה דמת מצוה ומקרא מגילה מת מצוה עדיף מהא דתנן גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה הלא לפי שיטתי דלא דחי כבוד הבריות ל"ת שבתורה אלא דברים שתקנו ב"ד הגדול חוץ ללשכת הגזית ואינם אלא אסמכתא על לאו דלא תסור אבל מנלן דדחי כבוד הבריות מקרא מגילה שתקנו בלשכת הגזית מדמברכין וצונו כנ"ל (ואל תתמה הלא מקרא מגילה מרדכי ואסתר תקנו והם היו בחו"ל וא"כ איך אני קורא מקרא מגילה מתקנות לשכת הגזית, ז"א דהרי שלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות וי"ל דשלחה לחכמים שבירושלים שיתקנו ויקבעו לדורות ותקנו במקום לשכת הגזית דאע"ג דקדושת יהושע בטלה היינו קדושת ערי א"י אבל קדושת מקדש וירושלים לא בטלה לעולם כמ"ש הרמב"ם בפ' ו' ריש הלכה ט"ז וז"ל ולמה אני אומר קדושה ראשונה לא בטלה לעתיד לבא במקדש וירושלים ובקדושת שאר א"י אני אומר בטלה וכו' ע"ש). די"ל דהכי פשיט רבא מדתני גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה דקשה למה תלי הגדולה לכבוד הבריות במה שדוחה ל"ת שבתורה שהוא אסמכתא דלא תסור ולא תלי הגדולה במה שדוחה עשה דאורייתא דהרי מת מצוה דוחה פסח ומילה מולאחותו. אלא דע"כ צ"ל דיותר מסתבר לומר דתדחה עשה דאורייתא בשב ואל תעשה משידחה ל"ת דרבנן בקום ועשה ועיין בברכות דף כ' ע"א. וע"ז קאמר דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דרבנן בקום ועשה. והשתא פשיט רבא שפיר מדחזינן שדוחה ל"ת בקום ועשה אע"ג דמסתבר שלא תדחה בקום ועשה אפילו ל"ת דרבנן אע"ג דדחי עשה דאורייתא בשב ואל תעשה, מדתלי הגדולה בדחיית ל"ת דרבנן בקום ועשה. דין הוא שתדחה מקרא מגילה נגד כבוד הבריות אע"פ שהיא דאורייתא מק"ו שנדחית ל"ת דרבנן בקום ועשה כ"ש שתדחה עשה דאורייתא בשב ואל תעשה ודוק היטב: ועוד הכינותי לי דרך אחר ליישב סוגיא זו דברכות לשיטת הרמב"ם. והוא אחר שאודיעך דהא דכתב הרמב"ם בריש הל' ממרים וז"ל אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה והם תורה שבע"פ ואחד דברים שלמדו מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ואחד דברים שעשו אותם סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והם הגזירות והתקנות והמנהגים, בכל אחד ואחד מג' דברים אלו מ"ע לשמוע להם והעובר על אחד מהן עובר בל"ת הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות וכו'. צ"ל דלא כתב כן אלא לשיטת ר"מ בסנהדרין דף פ"ז וכמו שהוכחתי מדתרגמה רב פפא ממך זה יועץ שיודע לעבר כדתנן הן העידו וכו' אי להאי גיסא ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח דאפי' אם מחולקים בגזירה דרבנן נעשה זקן ממרא ש"מ דגזירות דרבנן המה בכלל לא תסור דאורייתא כנ"ל. אבל לר"י דס"ל התם על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ומפרש הש"ס טעמיה דר' יהודה משום דכתיב על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך לא תכון דרשתו של הרמב"ם דדריש על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות, דהא ר' יהודה דרש מעל פי התורה אשר יורוך היפך מזה עד דאיכא תורה ויורוך שהוא דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ואם נפשך לומר הא הרמב"ם פסק כר' יהודה מדפסק דנעשה זקן ממרא ונהרג אם המרה והורה להוסיף על ד' פרשיות או לגרוע מד' טוטפות והוא אליבא דר' יהודה כדאמר ר' אלעזר משמיה דר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דר' יהודה: כדי ליישב זאת אעתיק לפניך לשון הרמב"ם בפ"ד מהל' ממרים עם לשון השגת הראב"ד ואפרש לך כוונת הראב"ד בהשגתו ואישב שיטת הרמב"ם כדי שלא תקשה עליו קושית השגה זו. וז"ל הרמב"ם שם הלכה ב'. אחד שנחלקו בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כיצד נחלקו באשה וכו'. ושם הלכה ג' כתב ואם לא תביא המחלוקת לידי כך (ר"ל לידי דבר שיש בזדונו כרת ושגגתו חטאת) ה"ז פטור חוץ ממצות תפילין בלבד. כיצד הורה להוסיף טוטפת חמישית בתפילין ויעשנה חמש טוטפות הרי זה חייב והוא שיעשה בתחילה ד' בתים כהלכתן זה ויביא חמישית וידבק בחיצון שהבית החיצון שאינו רואה את האויר תמיד פסול וחיוב זקן ממרא על דבר זה הלכה מפי הקבלה. ובהשגות א"א זהו שיבוש דלדעת ר"מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת ר' יהודה הוא שחייב בתפילין וה"ה לולב וציצית שהתוספת פוסל את העיקר שאם הוסיף ולא פסל אע"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שהעשה מתקיים אינו חייב ומה שאמרו בגמ' בלולב וציצית גרוע ועומד הוא לא אמרו כדי לפוטרו עליהם אלא שאין דומות לתפילין למוסיף גורע שהרי אפילו קודם התוספת לא היה בהם תועלת שהרי צריכין קשר ואגד ור' אושעיא שאמר השמועה ור' אלעזר תלמידו הוא שאמר אין לנו אלא תפילין כלומר שזה הלשון לא נמצא אלא בתפילין וכו'. ובסוף השגה זו וי"א דוקא בתפילין משום דכתיב על פי התורה וכתיב לא תסור מן הדבר צריך שיהא שם הדבר ולא יסור ממנו שלא יפסול אותו בתוספתו ואם היה גרוע הרי אין שם דבר ולא ימצא זה אלא בתפילין ולדעת ר' יהודה דמחייב על הוראת מ"ע. ואומר אני דמודה ר' יהודה שחייבי כריתות אע"פ שאין בהם זה הדקדוק שאין ראוי לדקדק אלא במ"ע דשייך ביה לא תסור מן הדבר אבל תעשה אותו וזו היא מ"ע עכ"ל הראב"ד. ופשוט וברור דהשגתו על מה שכתב הרמב"ם דהא דזקן ממרא שהורה בתפילין להוסיף טוטפת אחת לעשות חמש נעשה זקן ממרא וחייב מיתה הוא הלכה מפי הקבלה וסבר הראב"ד דהא דהוכרח הרמב"ם למימר שהוא הלכה מפי הקבלה היינו משום שלא היה יכול להוציאו ממשמעות הכתוב שלא יהא חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע שאין התנאים הללו מרומזים בקרא ולכך כתב שהוא הלכה מפי הקבלה. ועל זה כתב שהוא שיבוש וכתב דבאמת לר"מ אם הורה בתפילין שהוא פטור ואינו חייב אלא לר' יהודה, ולר" יהודה שפיר מרומז דאינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס דר' יהודה דרש על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך ואי משום דאכתי אינו מרומז בקרא תנאי דיש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע כתב דבאמת אינו צריך תנאי זה לענין שיהא חייב. ולר' יהודה נמי חייב בלולב וציצית מפני שהתוספת פוסל את העיקר והא דקאמר ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע לא אתי למעוטי דלולב וציצית פטור משום דגרוע ועומד הוא אלא אתי למעוטי דאם מוסיף ואינו גורע כלל דפטור משום שאם הוסיף ולא פסיל אע"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שהעשה מתקיים אינו חייב. ודבר זה א"צ ללמוד מן הכתוב ולא מפי הקבלה אלא מסברא יש לומר כן דאמאי יהא חייב שאע"פ שהעביר אותם בבל תוסיף אכתי הא העשה מתקיים. והא דקאמר ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה ע"ז פירש הראב"ד דזה אינו דברי ר' אושעיא אלא ר' אושעיא אמר ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע לאשמועינן סברא הנ"ל אם מוסיף ואינו גורע אע"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שהעשה מתקיים אינו חייב, ור' אלעזר תלמידו אמר דהלשון הזה שאמר ר' אושעיא רבו לא נמצא אלא בתפילין אבל ר' אושעיא לא בא למעט לולב וציצית וכן שאר מצות שגורע מתחילה ולא בא למעט אלא מוסיף ואינו גורע כיון שהעשה מתקיים ומשכחת לה בין למ"ד לולב צריך אגד ונותן מין חמישי חוץ לאגד ובין למ"ד לולב אין צריך אגד דאיכא בל תוסיף אבל ידי מצוה יצא. ועיין בתוספות סוכה דף ל"א ע"ב בסוף ד"ה הואיל ואמר ר"י לולב צריך אגד. וכן בציצית משכחת על דרך זה ודוק. דבשלמא אם אמרינן דדוקא בתפילין חייב ולא בלולב וציצית דגרוע ועומד הוא אין לומר כן מסברא דמאי שנא גרע לבסוף מגרע בתחילה עכ"פ לא קיים העשה. וע"כ צ"ל דהוא הלכה מפי הקבלה אבל אם אמרינן דבאמת אין חילוק בין אם גרע לבסוף לגרע מתחילה אלא אם הוסיף ולא פסל הוא דאינו חייב משום דעכ"פ קיים העשה דבר זה שפיר יש לומר מסברא ואין אנו מוכרחים לומר דהלכה מפי הקבלה היא ודוק היטב: ותו סיים הראב"ד וכתב בשם י"א דאפילו אם אמרינן דדוקא בתפילין חייב ולא בלולב וציצית אפי' הכי יש להוציא כל התנאים הללו ממשמעות הכתוב משום דכתיב על פי התורה וכתיב לא תסור מן הדבר צריך שיהא שם הדבר ולא יסור ממנו שלא יפסל בתוספתו ואם היה גרוע מתחילה הרי אין שם הדבר ולא ימצא זה אלא בתפילין ואין אנו צריכין לומר דהלכה מפי הקבלה היא, ודוק היטב כי ברור הוא בכוונת השגתו של הראב"ד והרב בעל כ"מ אע"פ שכתב לבסוף דהשגתו על שכתב דהלכה מפי הקבלה לא ירד לכל זה: אמנם מה שנראה לי בישוב שיטת הרמב"ם שהוכרח לומר דהלכה מפי הקבלה הוא הוא דאחר שראה הרמב"ם דתפסי רב הונא בר חיננא ורבא לעיקר שיטת ר"מ ואמר רבא לרב פפא תרגמה ליה ותרגמה ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים כדתנן הם העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים אי להך גיסא ואי להך גיסא קא שרי חמץ בפסח, וכבר הוכחתי לעיל מזה דס"ל לרב פפא ולרבא דאפי' אם היו מחולקים בגזירה דרבנן נעשה זקן ממרא ונהרג. ועיין בהגהות מיימוניות שכתב וז"ל. ונראה מה שפסק (ר"ל הרמב"ם) כר"מ משום דמתרגם התם כל הברייתא שמפרש הפסוק כי יפלא וגו' כר"מ כדא"ל רב הונא בר חיננא לרבה תרגמה להא מתני' אליבא דר"מ, וכ"כ הכ"מ דמהאי טעמא פסק הרמב"ם כר"מ. והוקשה לו להרמב"ם היאך תפסי הנך אמוראי לעיקר כר"מ דלא דריש על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך אלא דרש יורוך אלו גזירות ותקנות ומנהגים כמו שכתב הרמב"ם כנ"ל הלא רבי סתם לן כר' יהודה במתניתין דחומר בד"ס מבד"ת שהאומר אין תפילין כדי לעבור על ד"ת פטור חמש טוטפות להוסיף על ד"ת חייב והיינו כר' יהודה כדאמר ר' אלעזר משמיה דר' אושעיא ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה עיין בסנהדרין דף פ"ח ע"ב. ואפרש שיחתי דהרי יש לדקדק בדברי ר' אושעיא דקאמר אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע דלמה ליה למימר כלל תנאי דדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס לא הוה ליה למימר אלא אינו חייב אלא על דבר שיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע דהא דאין לנו אלא תפילין משום דכל אינך גרועים ועומדים הם. א"כ בלא תנאי דעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס נמי הוה ידעינן דאין לנו אלא תפילין. דהרי עיקר המיעוט שממעט לולב וציצית הוא תנאי דואם הוסיף גורע אבל תנאי דעיקרו מד"ת ופירושו מד"ת אינו ממעט לולב וציצית דגם לולב וציצית הם עיקרן מד"ת ופירושם מד"ס כדפריך הש"ס. דאין לומר דבאמת הכי פירש בדברי ר' אושעיא דלצדדין קתני אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס אע"פ שאין בו להוסיף, ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע אע"פ שאין עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס, חדא דהרי לפום מאי דמסיק דאין לנו אלא תפילין הרי תפילין דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ולולב וציצית אע"פ שהם עיקרן מד"ת ופירושם מד"ס פטורין הואיל וגרועים ועומדים הם. ועוד אי ס"ד דה"פ דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע אע"פ שאין עיקרם מד"ת וכו' א"כ המקשה דפריך והרי לולב דעיקרו מד"ת וכו' למה ליה למנקט כלל והא איכא לולב דעיקרו מד"ת וכו' לא הוה ליה למנקט אלא והאיכא לולב דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ודוק: ומה שנ"ל בישוב דקדוק זה די"ל אי לא הוה אמר נמי תנאי דעיקר מד"ת ופירושו מד"ת אלא תנאי דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע הייתי מוציא יותר מתפילין והוא דהתוס' הקשו בסנהדרין דף פ"ח ע"ב בד"ה אי ס"ל דלולב צריך אגד וז"ל אבל קשה דמשמע דמסיק לר' יהודה דלא אמר האי לחודיה קאי וכ"ש לרבנן והכא משמע דלרבנן אמר האי לחודיה קאי ותירצו דהתם מדרבנן אסור ר"ל אע"ג דמדאורייתא אי אייתי מינא אחרינא ונקיט חוץ לאגד למ"ד לולב צריך אגד או למ"ד לולב אין צריך אגד אינו עובר בבל תוסיף רבנן גזרו דאסור להוסיף מינא אחרינא אפילו חוץ לאגד וכ"ש למ"ד לולב אין צריך אגד עכ"ל. וי"ל דס"ל לר' אושעיא דאם הוסיף מינא אחרינא חוץ לאגד למ"ד צריך אגד ופשיטא למ"ד לולב אין צריך אגד פסול אפי' בדיעבד מדרבנן, כדמשמע מתוך תירוצם של תוס' שתירצו דהתם אסור מדרבנן ש"מ דס"ל דפסול אפי' בדיעבד דאי לכתחילה אבל בדיעבד לא פסול לא הוו צריכי לומר דהתם אסור מדרבנן אלא הוה להו לתרץ כמו שתירצו בסוכה ודוק. ולפ"ז אי לאו תנאי דבעינן עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס הייתי מוצא גבי ציצית נמי התנאי דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע מדרבנן ואע"ג דסבירא לן דקשר עליון דאורייתא והאי לחודיה קאי עכ"פ מדרבנן מוסיף הוא ובהוספתו גורע וקודם הוספתו לא היה גרוע דהרי היה כשר ונעשה כתקונו ואח"כ הוסיף חוץ לקשר ופסל מדרבנן. אע"ג דבלולב לא משכחת לה כמ"ש התוס' בסוף ד"ה הנ"ל דמדאגבהיה יצא, מ"מ בציצית משכחת לה. והיינו דקאמר ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה דדריש על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך. וא"כ בציצית פטור דאע"ג דבציצית נמי משכחת לה דאם מוסיף גורע מדרבנן כנ"ל אפ"ה פטור משום דבעינן שיהא דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. וגבי ציצית הוא גזירה מדרבנן ולא פירוש מד"ס ודוק. ולפי זה מדסתם רבי ונקט חומר בד"ס מבד"ת שהאומר אין תפילין וכו' חמש טוטפות לעבור על ד"ס חייב ש"מ דכר' יהודה סתם דברי תורה ר"ל עיקרו מד"ת ויורוך פירושו מד"ס. דאי כר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות ומנהגים דרבנן, ה"ל למנקט רבותא טפי האומר אין ציצית וכו' ואם הוסיף על ח' חוטין כדי לעבור על ד"ס חייב. דהוי רבותא דאפילו על גזירה דרבנן חייב כנ"ל. אי נמי הוה ליה למנקט האומר אין תפילין מן התורה פטור והאומר להניח שני זוגות תפילין חייב. דנ"ל דהא דקאמר הש"ס בעירובין דף צ"ו דבמניח שני זוגות תפילין איכא משום בל תוסיף לפום האי תירוצא בתוס' בסנהדרין שתירצו דהא דאסור להוסיף על ד' מינים אע"ג דהאי לחודא קאי היינו מדרבנן, התם בעירובין גבי מניח שני זוגות תפילין דאיכא בל תוסיף נמי אינו אלא מדרבנן דאי מדאורייתא א"כ גבי ציצית נמי משכחת ואם הוסיף גורע ולא גרוע מעיקרא אפי' למ"ד קשר עליון דאורייתא דהיינו אם מתחילה עשה ציצית כתיקונן ואח"כ הטיל עוד ציצית בכנף בגדו שנית ועשה על כל כנף ב' ציציות דהוסיף וגרע מה שהיה מתוקן מתחילה דמה בין שני זוגות תפילין לשתי ציציות. א"ו דזה אינו בבל תוסיף אלא מדרבנן כיון דכל ציצית לחודיה קאי ודוק היטב כי זה ברור לתירוץ זה של תוס'. וכיון שכן תקשי על הנך אמוראי אמאי נקטו לעיקר כר"מ דדריש יורוך לתקנות וגזירות חכמים בר"מ הלא רבי סתם לן כר' יהודה דדריש יורוך לדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. דאל"כ הוה ליה למנקט והאומר להניח שני זוגות תפילין לעבור על גזירה דרבנן חייב כנ"ל. וכל זה אם נימא דהא דר' אושעיא דאמר אין חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ממשמעותיה דקרא נפיק כמו שכתב הראב"ד בשם הי"א. אבל אם נימא דהא דר' אושעיא הלכה מפי הקבלה היא אין כאן קושיא על הנך אמוראי דאע"ג דסתם רבי דאין חייב בתפילין אלא בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס, אין סתירה לתפוס לעיקר כשיטת ר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים דשאני תפילין דהוא הלכה מפי הקבלה. ובזה באמת פליגי הני אמוראי ור"א, דר"א שאמר ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה סבר דר' אושעיא הוציא ממשמעות הכתוב כהיש אומרים שהביא הראב"ד, ולכך לא מצי אתיא כר"מ דדריש יורוך לגזירות דרבנן, דא"כ גבי שני זוגות תפילין וגבי ציצית נמי משכחת לה ואם הוסיף גורע ולא גרוע מעיקרא כנ"ל. והנך אמוראי סבירא להו דהא דר' אושעיא הלכה מפי הקבלה היא ואתיא נמי כר"מ כנ"ל. ואין להקשות היכי מצי אתיא כר"מ הא ר"מ אומר אינו חייב אלא על דבר שיש בזדונו כרת וכו' אמינא אנא ולטעמיך דאתיא כר' יהודה נמי תקשי היכי קאמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין. הלא ע"כ ר' יהודה נמי מודה לר"מ דחייב על הוראות לאוין אע"פ שאין בו להוסיף וכו' כמו שהכריח בעל תורת חיים וכ"כ הראב"ד, וא"כ תקשי איך נקט אינו חייב אלא וכו'. וע"כ צ"ל דהא דקאמר ר' אושעיא אינו חייב אלא בדבר שעיקרו וכו' ויש בו להוסיף היינו בהוראת עשה אבל בהוראת לאוין באמת חייב אע"פ שאין בו להוסיף. כן יש לתרץ נמי בדר"מ דהא דנקט ר"מ אינו חייב אלא בדבר שיש בזדונו כרת וכו' היינו בהוראת לאוין אבל בהוראת עשה מודה ר"מ אם יש כל התנאים הללו דהיינו דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע אע"פ שאין בזדונו כרת ושגגתו חטאת חייב כמקובל הלכה מפי הקבלה ודוק. וכיון שהרמב"ם פסק כהנך אמוראי דתפסי לעיקר כר"מ דדרש יורוך לגזירות חכמים מדתרגם ר"פ ממך זה יועץ שיודע לעבר שניה כדתנן ומחולקים באם מעברין את השנה אחר פורים או לא שהוא גזירה כנ"ל והוא ע"פ דרשא דר"מ דדרש יורוך לגזירות ותקנות ומנהגות חכמים לכך כתב נמי דהא דחייב בתפילין הלכה מפי הקבלה היא. כמו שבררתי לשיטת הנך אמוראי דתפסי לעיקר כר"מ דדריש יורוך לגזירות חכמים ודוק היטב: ודע שאע"פ שהרמב"ם בפ"ז מהל' לולב הלכה ז' חזר בו ממה שכתב שם אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהם ואם הוסיף או גרע פסול והגיה בסוף ימיו לא פסול כמו שהעיד בנו של הרמב"ם הרב ר' אברהם והרא"ש הביאם בעל כסף משנה, נ"ל דזה דוקא אם הוסיף במין מד' מינין דהיינו שלקח ד' או ה' הדסין ויותר משתי ערבות בזה חזר הרמב"ם וכתב דאם הוסיף לא פסול אבל אם הוסיף מין אחר אע"ג דהניח חוץ לאגד י"ל דבזה אפי' בדיעבד פסול מדרבנן כמשמעות לשון הברייתא דקתני כשם שאין פוחתין כך אין מוסיפין מוסיפין דומיא דפוחתין מה פוחתין אפי' בדיעבד פסול אף מוסיפין אפי' בדיעבד פסול. ועיין בספר שמות בארץ בחלק כפות תמרים שדקדק ג"כ זה דמוסיפין דומיא דפוחתין. וביותר דנקט לישנא כשם שאין פוחתין כך אין מוסיפין, כשם דייקא, ועיין בהשגת הראב"ד בהל' ז' הנ"ל ובמ"ש בעל מגיד משנה. ותלמוד מזה ר"ל מדברי הראב"ד דיש יותר בל תוסיף במין אחר מהוספת בד' מינין עצמן דהיינו ד' הדסין ויותר משתי ערבות ודוק היטב. ובזה שכתבתי דאע"ג דבהוראת לאוין נעשה זקן ממרא בגזירה דרבנן כר"מ דדרש יורוך לגזירות חכמים אבל בהוראת עשה אינו נעשה זקן ממרא אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע מהלכה מפי הקבלה, יתישב מה שיש לדקדק במה שכתב בעל כ"מ ברפ"א מהל' אישות וז"ל. והא פשיטא דאין ממיתין זקן ממרא אלא א"כ הורה לעשות היפך דאורייתא והקשו הא הרמב"ם ז"ל פסק דנעשה זקן ממרא אפילו הוא חלק על ב"ד הגדול בחמץ בשעה ששית שהיא גזירה דרבנן. ובחדושי הלכות שלי כתבתי דהנך אמוראי דתפסי לעיקר כר"מ דדרש יורוך לגזירת חכמים מחולקים עם ר' אושעיא, דר' אושעיא סבר דהא דתנן כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם ומסיק הש"ס שם בסוכה דף ל"א ע"ב דקמ"ל אפי' לר' יהודה דס"ל לולב צריך אגד ומנח חוץ לאגד דאע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אפ"ה אסור להוסיף היינו דאסור מדרבנן ופסלי רבנן בדיעבד ולכך הוכרח לאוקמי מתני' דחומר בד"ס מבד"ת דמוכח מינה דאין לנו אלא תפילין כמו שהוכחתי לעיל אליבא דר' יהודה דאי כר"מ גבי ציצית נמי משכחת לה ואם הוסיף גורע מדרבנן כמו שכתבתי לעיל. ולכך אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה. ר"ל דאין לנו לאוקמי מתני' דחומר בד"ס מבד"ת אלא כר' יהודה. והנך אמוראי דתפסי לעיקר כר"מ דדרש יורוך לגזירות ותקנות חכמים אע"ג דרבי סתם לן דאין לנו אלא תפילין כמו שהוכחתי לעיל, היינו משום דאינהו ר"ל הנך אמוראי סבירא להו דסברא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אינו מועיל אלא דלא יהא כל המוסיף גורע, אבל בבל תוסיף עובר אע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וכמו שתירצו התוס' בסוכה דף ל"א בסוף ד"ה הואיל. ולפ"ז מתני' דחומר בד"ס מבד"ת דמוכח מינה דאין לנו אלא תפילין מצי אתיא נמי כר"מ משום דבציצית ואינך בהוספתו אינו גורע דאע"ג דעובר בבל תוסיף קיים העשה ולא מקיים ביה תנאי דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, וכתבתי שם בחידושי דהיינו טעמא דבסנהדרין תירצו התוס' דהא דקאמר בסוכה דאע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אסור להוסיף היינו מדרבנן, ובסוכה דף ל"א ע"ב בסוף ד"ה הואיל הנ"ל תירצו בענין אחר דסברא דהאי לחודיה קאי היינו לענין דאין זה כל המוסיף גורע אבל עובר בבל תוסיף ומקיים העשה ע"ש. משום דבסנהדרין תירצו לשיטת ר' אושעיא דקיימינן התם בדר' אושעיא, ובסוכה תירצו אליבא דהלכתא לפי מה שתפסו הנך אמוראי לעיקר דברי ר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים ודוק היטב. ולפ"ז יש ליישב שיטת הרמב"ם נמי בדרך זה. דודאי אליבא דכ"ע תנאי זה דקאמר ר' אושעיא ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע הוא הלכה מפי הקבלה משום דתנאי זה אין להוציא ממשמעות הכתוב, אלא דראה ר' אושעיא דסתם לן רבי במתני' דחומר בד"ס מבד"ת וכו' דאין לנו אלא תפילין כמו שהוכחתי לעיל, לכך נקט דאינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע דאין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה דלר"מ דדרש יורוך לגזירות ותקנות חכמים משכחת לה נמי גבי ציצית מדרבנן כמ"ש לעיל. משום דסבר ר' אושעיא דהא דתנן כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין ומסיק הש"ס אע"ג דהאי לחודיה קאי היינו מדרבנן ופסלי רבנן אפי' בדיעבד. אבל הנך אמוראי דתפסי עיקר כר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים סבירא להו דהא דסתם רבי במתני' דחומר בד"ס מבד"ת דאין לנו אלא תפילין מצי אתיא נמי כר"מ. וסברא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אינו מועיל אלא דלא הוי מוסיף גורע אבל עובר בבל תוסיף ומקיים העשה. וא"כ אפילו אליבא דר"מ דמחייב על גזירות ותקנות חכמים לא משכחת לה לתנאי זה דואם הוסיף גורע אלא בתפילין דבציצית ליכא מוסיף גורע דאע"ג דעבר על בל תוסיף קיים העשה ודוק היטב. היוצא מכל הלין דהא דכתב הרמב"ם על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות היינו אליבא דר"מ דלא דרש יורוך ע"ד שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס אבל לר' יהודה דס"ל על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ומפרש טעמא דר' יהודה דדריש על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך, לא תכון דרשתו של הרמב"ם דדריש על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות וכו' דהא ר' יהודה דרש מעל פי התורה אשר יורוך היפך מזה עד דאיכא תורה ויורוך שהוא דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ולפ"ז י"ל לשיטת ר' יהודה דלא דרש יורוך לגזירות ותקנות חכמים אלא לדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס באמת דכל גזירות חכמים אינם אלא אסמכתא בעלמא אלאו דלא תסור אבל לשיטת ר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים וכמו שהוכחתי לעיל מדתרגם ר"פ ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים ומחולקים באם מעברין אחר הפורים או לא יש בכל מה שיגזרו חכמים עלינו לשמוע דבריהם עשה דעל פי התורה אשר יורוך ול"ת דלא תסור גמורה מדאורייתא. ולפ"ז י"ל הא דאמר רב כהנא לא תחיכו עליה כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו דמשמע אסמכתא בעלמא היינו לר' יהודה. ומוקי ברייתא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בתורה כר' יהודה משני טעמים. חדא משום דקתני גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ש"מ דאתיא כר' יהודה דאי כר"מ א"כ איכא בגזירות ותקנות חכמים עשה ול"ת גמורה מן התורה, א"כ תקשי אמאי לא נקט ותני גדול כבוד הבריות שדוחה עשה ול"ת שבתורה כמו שהקשיתי לעיל. ועוד דאי כר"מ ואיכא ל"ת גמורה מה"ת לשמוע בכל דבריהם וע"כ צ"ל הא דכבוד הבריות דוחה אותה היינו משום דחכמים מעיקרא אתנו דלא יחול גזירתם במקום כבוד הבריות כמ"ש לעיל בשם בעל זוהר הרקיע, תקשי מאי דוחה ל"ת שבתורה דקאמר הא ליכא כלל ל"ת כיון דבמקום כבוד הבריות לא גזרו כלל וכמו שכתבתי לעיל ודוק. אבל לר"מ דתפסי הנך אמוראי לעיקר כר"מ ומש"ה פסק הרמב"ם כוותיה כמ"ש בשם הגהות מיימוניות ובעל כסף משנה יש בכל גזירותיהם ותקנותיהם עשה ול"ת גמורה מה"ת: וי"ל נמי דהא דאיפלגו רב אויא ורב נחמיה במס' שבת דף כ"ג גבי הא דפריך הש"ס היכן צוונו רב אויא אמר מלא תסור ורב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך. היינו דרב נחמיה ס"ל כר' אושעיא דמוקי מתניתין דחומר בד"ס מבד"ת דהוכחתי לעיל מהא מתני' דאין לנו אלא תפילין כר' יהודה וכמו שכתבתי לעיל. ותפס לעיקר כר' יהודה דדרש עד דאיכא תורה ויורוך משום דרבי סתם לן כוותיה דר' יהודה במתני' דחומר בד"ס מד"ת וכו' ולכך לא ניחא ליה למימר היכן צונו מלא תסור דלשיטת ר' יהודה אין בכל גזירות ותקנות חכמים אלא אסמכתא בעלמא אלאו דלא תסור ולא אזהרה גמורה מה"ת ולא שייך למימר צונו מאסמכתא דלא תסור כמ"ש לעיל. אבל רב אויא תפס לעיקר בשיטת ר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים וכשיטת הנך אמוראי דמוקמי מתני' דחומר בד"ס מבד"ת נמי כר"מ כמ"ש לעיל ולר"מ יש בגזירות חכמים לאו גמור שהוא לא תסור מדאורייתא, ולכך ניחא ליה למימר דצונו מלא תסור ודוק. ולכל מה שכתבתי לעיל ניחא נמי הא דהקשה בעל זוהר הרקיע מהא דמסיק הש"ס ביומא דף ע"ג ופ"ק דנזיר דף ג' לפירוש ר"ת שעל גזירות דרבנן ומצות דרבנן אינו מושבע מהר סיני ואי ס"ד כדעת הרמב"ם דיש בגזירות דרבנן עשה ול"ת גמורה דלא תסור א"כ מהראוי שיהא מושבע מהר סיני על מצות דרבנן, שהרי מושבעים הם על כל מה שכתוב בתורה ובה כתוב לא תסור. ולפי מה שכתבתי דהא דכתב הרמב"ם דיש עשה ולא תעשה גמורה בגזרות ותקנות חכמים היינו לר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים אין כאן קושיא, דהר"ן כתב בפ"ג דשבועות וז"ל דאע"ג דבפ' החובל אמרינן דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מדרשא אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו כמו שפירשתי ע"ש בדפוס אמשטרדם דף רצ"ז. וכיון דהא דיש עשה ולאו בכל גזירות דרבנן לא מפקינן אלא מדרשת תיבת יורוך ולא נאמר מפורש לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול השבועה. וכן יין של קידוש והבדלה לא נאמר מפורש ולא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול השבועה כמ"ש הר"ן. ואם נפשך לומר היכי ס"ד דר"מ ור"י פליגי בהא. דלר"מ יש בכל גזירות ותקנות חכמים לא תעשה שהיא לא תסור מן התורה. ולר"י אינו אלא אסמכתא בעלמא א"כ מאי פריך הש"ס ביומא דף ע"ג על ריש לקיש והא מושבע ועומד מהר סיני הוא. הא ר"ל מצי למידחי דס"ל כר' יהודה דלדידיה ליכא בכל גזירות דרבנן ל"ת גמורה ואינה אלא אסמכתא בעלמא אלאו דלא תסור. אמינא אנא דהש"ס לא הוה בעי לאוקמי ר"ל דלא כהלכתא. דהש"ס תפיס להלכתא כר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים וכמו דתפסי הנך אמוראי דסנהדרין שהבאתי לעיל לעיקר כר"מ. ותדע דהא יש להקשות מאי פריך הש"ס ביומא דף ע"ד על ר"ל וכי תימא כיון דאית ליה היתר מן התורה קא חייל קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד והוינן בה למעוטי מאי רב פפא אמר למעוטי מלך רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקוביא והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קחיילא עליה שבועה. מאי קושיא דלמא ר"ל ס"ל כרב פפא דאמר למעוטי מלך. א"ו דלא בעי לאוקמי הא דר"ל דלא כהלכתא דהלכתא כרב אחא בר יעקב. וכן פסק הרמב"ם בהלכות עדות ודוק: תו הקשה בעל זוהר הרקיע לשיטת הרמב"ם דס"ל דהעובר על מצות דרבנן עובר על לאו דלא תסור מדאורייתא. א"כ למה נסתפקו הגאונים בנתקדשה בפני עדים פסולים מדרבנן אם צריכה גט או לאו ואם היה עובר על לאו דלא תסור א"כ אם נתקדשה בפני משחק בקוביא פשיטא כי לא תהיה מקודשת שהרי עבר על לאו דלא תסור והוה כגזלן דאורייתא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע עכ"ל. ותמהני למה לא הקשה מדברי הרמב"ם עצמו. שהוא פסק בעצמו דין דספק הגאונים בפ"ד מהל' אישות הלכה ו' דבפסולי עדות דרבנן צריכה גט מספק ודוק: ואי"ה בשרש השני ארחיב בזה הביאור ושם יתישב קושיתו:

תו הקשה הרמב"ן ממה ששנינו בעדיות אמר ר' יהודה ח"ו שעקביה בן מהללאל נתנדה שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל כעקביא בן מהללאל וכו' אלא את מי נדו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנט"י כו' עד ולא הגיע לו מן העונש אלא נדוי, ר"ל אבל לא נתחייב מיתה. ועיין בספר מגילת אסתר שהקשה עליו וכתב וז"ל. ואני בעניותי לא יכולתי לרדת לסוף דעתו היאך הוציא שעל שפקפק בנט"י יהיה מורה בדבר שזדונו כרת וכו' עכ"ל. ויש ליישב דברי הרמב"ן ע"פ מ"ש התוס' בסנהדרין דף פ"ז ע"א בד"ה ורשב"ל אומר עשירי כאחד עשר. ודוק היטב כי ודאי חולין שנטמאו אינו שוה כל כך כמו חולין טהורין. אמנם מה שנראה בישוב קושייתו הוא דשמא אלעזר בן חנוך לא המרה עליהם בלשכת הגזית אלא בבית פאגי ואינו נהרג אלא עד שימרה בלשכת הגזית כמו שדרשו חז"ל מן המקום מלמד שהמקום גורם ולכך נדו אותו ולא המיתוהו וכמו שכתב הרמב"ם בהל' ממרים פ"ג הל' ז' וז"ל מצאן חוץ למקומם והמרה עליהם פטור שנאמר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם לו מיתה וכל אלו וכיוצא בהם שהן פטורים מן המיתה יש לב"ד לנדותם וכו':

תו כתב הרמב"ן ז"ל והתימה שתמה הרב (ר"ל הרמב"ם) מן תורה צוה לנו משה שירמז מגילה ונר חנוכה כו' עד בספר מה שכתוב במגילה כו'. לענ"ד עדיין תמיהת הרמב"ם במקומה עומדת. דהרי הרמב"ם תמה על בה"ג שמנה מקרא מגילה בתוך תרי"ג מצות ובדרשה זו דבספר מה שכתוב במגילה אינו מרומז שיהיה מצוה לקרותה אלא לכותבה כדאיתא בגמ' דמגילה שלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות וכו' וע"ז מסיק עד שמצאו מקרא כתוב בתורה כתוב זאת וכו' בספר מה שכתוב במגילה והיינו לענין כתיבה אבל מקרא מגילה שמנה בעל ה"ג היא לקרותה וזה אינו מרומז בשום כתוב בתורה ודוק:

תו הביא הרמב"ן לשון ירושלמי במס' מגילה וז"ל רב ור"ח ור' נתן ובר קפרא וריב"ל הוו יתבין ואמרין המגילה הזאת כו'. נראה לי דגם זה לענין כתיבה אמרו דנאמרה למשה לכתוב אבל לא לקרותה. ותדע דהא בתלמודא דידן מביא הש"ס ברייתא (י"ד) ת"ר מ"ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש אמר רחב"א אמר ר' יהושע בן קרחה ק"ו ומה מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים עאכ"ו. וקשה למה להו ק"ו בלאו ק"ו נמי ליכא קושיא היאך הוסיפו מקרא מגילה הלא למשה נאמר ואין מוקדם ומאוחר כסברת הנך אמוראי דירושלמי. א"ו דהתם לענין כתיבת המגילה נאמרה למשה ולא לענין קריאת המגילה, ולכך הוצרכו ללמוד ק"ו דבלאו ק"ו לא היו רשאין לחדש משום דכתיב אלה המצות ודרשו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ועיין בספר יפה מראה וחידושי אגדות למהרש"א. ואי ס"ד דנאמרה למשה בסיני ואין מוקדם ומאוחר בתורה בלאו ק"ו נמי אין כאן משום אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש כיון דכבר נאמרה למשה בסיני. ודוחק לומר דהנך אמוראי דירושלמי פליגי אברייתא וריב"ק שהוא תנא. א"ו דהנך אמוראי דירושלמי דאמרי דהמגילה הזאת נאמרה למשה בסיני היינו לענין כתיבה שיכתבו אותה, ועדיין לא שמענו שיהא מותר להם להוסיף מצוה לקרותה, דמכתיבה אין ללמוד לקריאה, עד שדרשו ק"ו וק"ו כמאן דכתיב בתורה דמי. וא"כ הני אמוראי לא פליגי אברייתא וריב"ק. דברייתא וריב"ק לענין מקרא מגילה אמרו, והנך אמוראי דירושלמי לענין כתיבת המגילה אמרו. ועוד מבואר דהברייתא לא ס"ל דנאמרה למשה בסיני דא"כ לא הוה לה להברייתא לייחס ההוספה דמקרא מגילה לנביאים, כיון דנאמרה למשה בסיני ואין מוקדם ומאוחר בתורה: והואיל ואתא לידן אימא בה מילתא מה שתמיהא לי על מה שכתב מהרש"א בחידושי אגדות על הא דשלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלשים וכו', וכתב הוא ז"ל דבירושלמי אמרו שהשיבו לה משום דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה עד שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו כתובה בתורה ונביאים וכתובים. ואיכא למימר דתלמודנו לא חש שישיבו לה כן דאין כאן משום דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, דהא איכא ק"ו דלקמן ומה מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כ"ש. ומיהו לא סגי לן בהאי ק"ו ואיצטריך קראי דהכא דמשום האי ק"ו ראוי לאומרה במצות חכמים כמו השירה, אבל לקובעה בין הכתובים ליכא למילף מק"ו אי לאו הני קראי וכו'. וקשה לי דכיון דכתב דלקובעה בין הכתובים ליכא למילף מק"ו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא השיבו לה אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש וכו' דהרי היא שלחה שיקבעו בין הכתובים מדלא כתבו עד שמצאו לה מקרא כתוב ולא כתבו מק"ו ודוק ויש ליישב בדוחק. והיותר נראה בישוב קושיא זו כמו שתירץ בעל יפה מראה דבתלמודא דידן דהשיבו לה הלא כתבתי לך שלשים ולא שלחו לה אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש, היינו דס"ל דלא ברוח הקודש נאמרה. והנני מוסיף דברים דס"ל דאסתר שלחה להם לחכמים שיכתבוה מדרבנן ר"ל שיתקנו חכמים שיכתבו את המגילה במצוה דרבנן, ואין בזה משום אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כמו שכתב הרמב"ם בהל' ממרים בפ"ב הל' ט' שאין עובר על בל תוסיף אלא כגון שיאמרו דבשר עוף בחלב אסור מה"ת. אבל אם יאמרו דבשר עוף בחלב מותר מה"ת ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהיא גזירה אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכל כיוצא בזה עכ"ל. והכא נמי נוכל לומר דהא דכתיב אלה המצות ודרשינן מינה שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה היינו שאין נביא רשאי לחדש ולומר שנאמר לו בנבואה שיחדשו מצוה זו נוסף על מצות שנאמרו מפי משה אבל החכמים רשאים לחדש מצוה ולומר שאין זה מצוה מה"ת אלא דהמה מתקניה מצוה לחזק הדת שיזכרו נסים שעושה להם ויהיה לבם נכון ובטוח בה' ושתהא נקראת מצוה מדרבנן. וכמ"ש הרמב"ם על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות והמנהגים שיורו בהם לרבים כדי לתקן הדת שהיא מ"ע לשמוע להם והעובר על דבריהם עובר בל"ת דלא תסור והראיה שמברכים על נר חנוכה וצונו מלא תסור כמ"ש לעיל. והיינו דמדייק הש"ס לומר שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה נביא דייקא ר"ל שאין רשאי לחדש מצוה שיאמר שנאמר לו בנבואה להוסיף איזו מצוה לדורות על תורת משה אבל חכמים רשאים לחדש מצוה ויודיעו לעם שאין זו מצוה מן התורה אלא מדרבנן. ונראה לי ראיה לזה מדברי תוס' דמגילה דף ז" ד"ה נאמרה לקרות, דכתבו דלשמואל דס"ל נאמרה לקרות ברוח הקודש ולא נאמרה לכתוב, דהא דתנן קראה על פה לא יצא היינו מדרבנן ושצריכה שירטוט כו' הכל מדרבנן כו'. והנה לשמואל דס"ל דאין אסתר מטמא את הידים משום דלא נאמרה לכתוב ע"כ פסק כהאי תנא דלא דרש בספר מה שכתוב במגילה אלא כר' יהושע דדרש בספר מה שכתוב בנביאים דאי דריש בספר מה שכתוב במגילה א"כ המגילה נתנה לכתוב מדאורייתא ואמאי לא תטמא את הידים ועוד היאך קאמר לא נאמרה ברוה"ק לכתוב הלא מקרא כתוב בתורה לכותבה ואין לך רוה"ק גדול מזה. וא"כ תקשי היאך תקנו רבנן לכותבה עד שגזרו אם קראה על פה לא יצא הלא אין רשאים לחדש דבר מעתה. ודוחק לומר דסמכו על ק"ו דמעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כל שכן דמק"ו זה אין ללמוד אלא לקרותה אבל לא לכותבה. א"ו דדבר שחכמים מחדשין איזו מצוה ומודיעין לעם שהיא מדרבנן אין משום אלה המצות שאין רשאין לחדש וכו'. דזה נאמרה דוקא אם רוצה לחדש איזו מצוה בנבואה וברוה"ק. והיינו טעמא דמצות נר חנוכה שתקנו חכמים ולא בנבואה ודלא כמ"ש מהרש"א. שכ"ש שאין חכמים רשאין לחדש דבר וכתב דחכמים שתקנו מצות נ"ח מצאו איזה רמז בתורה. והיינו דכתב בעל יפה מראה אין נביא רשאי לחדש וז"ל. ומה שחידשו נ"ח לא קשה כי אין זה חידוש ע"י נבואה אלא מצוה דרבנן כעירובין ונט"י אבל מקרא מגילה היו מחדשים מרדכי ואסתר ע"י נבואה עכ"ל. ודבריו ברורים כמו שבררתי. אמנם מה שכתב בעל יפה מראה דהנך אמוראי דתלמוד בבלי דס"ל דלא אהדרו לה אלה המצות וכו' סבירא להו דלא ברוה"ק נאמרה וכמ"ד דאינו מטמא את הידים, לא הנהיר דבריו. דלענ"ד נראה דהנך אמוראי ס"ל דאסתר מטמא את הידים. דהא מסקי דמצאו לה מקרא כתוב, בספר מה שכתוב במגילה. וכיון שהיא מצוה מה"ת לכתוב את המגילה למה לא תטמא את הידים וכ"ש לעיל. והנראה בביאור דבריו דה"פ. דודאי גם הנך אמוראי ס"ל דאסתר מטמא את הידים משום דדרשי בספר מה שכתוב במגילה. אלא דמקמי שמצאו מקרא זה לא שלחה אסתר לחכמים אלא שיכתבו אותה במצוה דרבנן ולא בנבואה דלא נאמרה להם בנבואה שיכתבו את המגילה וכמו דס"ל למ"ד אסתר אינה מטמאה את הידים ודוק: ובזה היה נראה לי ליישב מה שהניח הגאון מהרש"א בקצת קשה. אחר שביאר דבור התוספות דנאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב וז"ל. וק"ק לפי דרך זה הא דקאמר אלא למ"ד לא ניתן לכתוב היינו אפי' מדרבנן ולא אשכחן הך דעת שלישית הכא ובשום דוכתא דאיכא מאן דאית ליה הכי. ולפי מה שפירש בעל יפה מראה ובררתי דבריו דס"ל להנך אמוראי דתלמוד בבלי דשלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות היינו שיתקנו שיכתבו את המגילה במצות דרבנן. מדלא אהדרו לה אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש וכמ"ש לעיל. אפ"ה לא רצו לכותבה אפי' במצוה מדרבנן משום האי קרא דהלא כתבתי לך שלשים עד שמצאו לה מקרא כתוב ודרשו בספר מה שכתוב במגילה. וא"כ ע"כ להנך אמוראי דס"ל דאפי' מדרבנן היה אסור לכותבה אי לאו האי קרא דמצאו להם מה"ת. צריך לומר דלר' יהושע דליכא מקרא כתוב באמת אסור לכתוב אפי' מדרבנן הרי כאן נמצא מ"ד דס"ל דאסור לכתוב את המגילה אפי' מדרבנן. והיינו ר' יהושע אליבא דהנך אמוראי דס"ל דאפי' מדרבנן היה אסור לכותבה אי לאו דמצאו לה מקרא כתוב ודוק: אמנם אחר עיון השלם נראה דלא עלתה ארוכה לקושית מהרש"א הנ"ל. דאכתי יש להקשות דלא מצינו דעת שלישית דאפי' מדרבנן לא ניתן לכתוב. לפום מאי דקיימינן השתא בטעמא דלמה נמשלה אסתר לאילת השחר מה השחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, משום דאיכא למימר דאפי' להנך אמוראי דס"ל דאי לאו שמצאו לה מקרא כתוב לא היו כותבין המגילה אפילו מדרבנן ס"ל דאף לר' יהושע ניתן לכתוב מדרבנן. ואין להקשות א"כ למה אמרו דלא כתבו החכמים שבימי אסתר עד שמצאו לה מקרא כתוב כיון דס"ל דאפי' לר' יהושע דלית ליה מקרא כתוב מותר לכתוב מדרבנן, די"ל דשאני השתא אף דליכא מקרא כתוב מה"ת אכתי שמעינן דניתן המגילה לכתוב מדרבנן מדנמשלה אסתר לאילת השחר שהיא סוף כל הנסים וקשה קושית הש"ס והא איכא חנוכה וע"כ צ"ל דניתן לכתוב מדרבנן וכתירוץ הר"ר אלחנן בתוס', משא"כ בימי החכמים שבימי אסתר עדיין לא היה חנוכה וסבורים היו שלא יהיה שום נס אחר אסתר והיא סוף כל הנסים כפשוטה. ואי לאו דמצאו מקרא כתוב לא היו כותבים דהיה נראה להם איסור לכתוב מקרא דהלא כתבתי לך שלשים ולא רבעים ודוק היטב: