מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים א:ג

עוד שם ברמב"ן בהליצו בעד בעל ה"ג דאע"ג דנקיט ר' שמלאי בלישניה תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני אינו דבר רחוק ונפלא להביא בכללן מיעוט מצות דרבנן אע"פ שלא נאמרו בסיני. וז"ל הרמב"ן והשני ר"ל טעם שני כי מנהג החכמים בתלמוד וגם בתורה נביאים וכתובים שלא יחושו להוציא דבר א' מן הכלל וידברו על הרוב כו', וכבר דחה הרב בעל מגילת אסתר שזה דוקא מנהג התנאים משא"כ ר' שמלאי שהיה אמורא ודרך האמוראים לפרש דבריהם, והביא ראיה מדברי הכריתות ותוס' פ' אין צדין. שוב הוסיף הרמב"ן להביא ראיה דר' שמלאי על הרוב ידבר דהנה ב' פרשיות בתורה ובהן מצות רבות ולא נאמרו למשה בסיני אלא לאהרן נאמרו, והמה פרשת שתויי יין ופ' מתנות כהונה ומשמרת כהונה ולוויה, ומצות רבים לא נאמרו בסיני אלא בשעת מעשה כגון דין בנות צלפחד ומקושש וכו'. וכבר דחה בעל מגילת אסתר וז"ל. אני אומר דכל המצות נאמרו למשה בסיני והכי איתא בזבחים בפ' בתרא תניא ר"י אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד ר"ע אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב וכו'. הנה כי כל התורה כולה נאמרה מסיני ודרך כלל לר"י וגם דרך פרט לר"ע עכ"ל. ונראה דלא יכון ישובו אלא אליבא דר"ע דס"ל כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד וכו' אבל לר"י עדיין יש מקום להוכחת הרמב"ן דעל הרוב ידבר לשיטת הרמב"ם דהרי ר' שמלאי נקיט תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני בסיני דייקא, ואילו הרמב"ם מני בתרי"ג מצות מצות עשה ס"ב ס"ג וס"ד וכו' מעשה קרבן חטאת על תואר הנזכר וכן מעשה העולה ואינך כל אחת ואחת למצוה בפני עצמה והמה פרטות שנאמרו באוהל מועד, ועיין ברש"י סוף זבחים ובשארי דוכתי, ולא בסיני לשיטת ר"י. וע"כ צ"ל דמנין הרמב"ם אתי כר"ע דס"ל דגם פרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד, ולר' ישמעאל באמת צריך להשלים התרי"ג מצות שנאמרו בסיני במצות כלליות ולא פרטיות, וצ"ל דר' ישמעאל לא חשיב הפרטות למצוה בפני עצמה כיון דאינם אלא פירוש וכמ"ש הרמב"ן. אמנם לפ"ז תקשי כיון דלר' ישמעאל צריכין ע"כ לומר דמעשה חטאת ועולה ואינך אינן נמנים כל אחת למצוה בפני עצמה, דאי נמנים תקשי כיון דלר' ישמעאל צריך להשלים תרי"ג מצות כפי לשון ר' שמלאי שאמר תרי"ג נאמרו בסיני בסיני דייקא במצות כלליות א"כ יהא יותר מתרי"א ששמענו מפי משה ולא תיכון לשון רב המנונא דקאמר מאי קראה תורה צוה תורה בגימטריא תרי"א, וכיון דלר' ישמעאל לא נמנו אלא למצוה א' מנליה להרמב"ם דר"ע פליג בהא על ר' ישמעאל ומני כל אחת למצוה בפני עצמה. לכן נראה לי דהא דקאמר ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו בסיני היינו משום דס"ל כר"ע דכללות ופרטות נאמרו בסיני, אבל לר' ישמעאל צ"ל דבאמת לא נאמר כל התרי"ג מצות בסיני ולעולם גם ר' ישמעאל מני כל אחת למצוה בפני עצמה. ועיין מ"ש הרמב"ן בתחילת ספר זה על מה שנחלקו החכמים במצוה מן המצות שזה יאמר שהיא חובה וזה יאמר שהיא רשות. ומסיק שם כי יודע האומר שהיא רשות שיש מצוה ממלאת החשבון וכו' ע"ש: שוב כתב בעל מגילת אסתר דמ"ש בפ' שמיני וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת אין פירושו שדבר אל אהרן אלא פירושו שדבר אל משה שידבר אל אהרן דהכי איתא בפ' פרת חטאת וכו' הרי מבואר שפרשת שתויי יין וגם פרשת המתנות שהם בפרשת קרח למשה נאמרו שיאמר אל אהרן עכ"ל בעל מגילת אסתר. ונראה דלא הוצרך לכל זה ליישב קושית הרמב"ן דבלאו הכי נמי לא קשה מידי. דאפילו אם נאמר דפ' שתויי יין ופרשת המתנות לאהרן נאמרו לא קשה מידי למנינו של הרמב"ם. די"ל דהא דנתייחד הדבור אל אהרן היינו בהשנותו באוהל מועד אבל בסיני נאמרו למשה. שהרי לשיטת ר"ע כל מצוה ומצוה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני ונשנו באוהל מועד. ובשביל שכר שתיקתו על מיתת בניו זכה אהרן ונשנו אלו ב' פרשיות רצונו לומר פרשת שתויי יין ופרשת המתנות אליו. ולא האריך ר"ל בעל מגילת אסתר אלא לברר האמת דגם אלו ב' פרשיות לא לאהרן נאמרו אלא למשה נאמרו שיאמר אל אהרן לבד ולא לכל ישראל כמנהגו בכל התורה. וזה קורא נתיחד אליו הדבור כמ"ש התוספות הנ"ל: אמנם קשה לי הרי פרשת פסח שני ע"כ לא נאמרה בסיני. שהרי כשקרבו אנשים הטמאים לנפש אדם אמר להם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, והרמב"ם מנה מצות פסח שני למצוה בפני עצמה במצות עשה נ"ז, ור' שמלאי נקט בלישניה תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, בסיני דייקא, ואי ס"ד דר' שמלאי לא על הרוב ידבר, תקשי על הרמב"ם מפרשת פסח שני שלא נאמרה בסיני וקא מני בתרי"ג מצות. והנראה בישוב קושיא זאת ע"פ מה שכתבו התוס' בקידושין דף ל"ז בד"ה הואיל ונאמרה בתורה ביאה סתם. וז"ל בא"ד. וא"ת למה לא הקריבו ר"ל פסח כל ארבעים שנה וי"ל דס"ל כתנא דהכא דאמר כל מקום שנאמר ביאה אינה אלא לאחר ירושה וישיבה ובפסח נאמרה ביאה. וא"ת היאך הקריבו גם פסח זה. ר"ל דפ' בהעלותך בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. וי"ל דעשו על פי הדבור עכ"ל. ולפ"ז י"ל פרשת פסח שני ידע משה מסיני ולא נסתפק משה בהנך אלא משום דפסח זה עשו על פי הדבור בהוראת שעה ולא ידע אם גם פסח שני יעשו בהוראת שעה או לא. והיינו דדייק קרא מה יצוה ה' לכם דייקא, כלומר דלדורות ידענא דטמאין עושין פסח שני אבל לכם דהשתא הוא הוראת שעה לא ידענא ואשמעה מה יצוה ה' לכם. והא דכתב דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה טמא וגו' לכם או לדורותיכם, דמשמע דגם על פסח שני דלדורות נצטוה בשעת מעשה, י"ל דזו נשנית באוהל מועד ככל מעשה הקרבנות אע"ג דנאמרה לו בסיני נשנו באהל מועד כדכתיב בפרשת ויקרא וגו' מאהל מועד דבר אל בני ישראל שנשנו אחר שנאמרו בסיני ודוק. ומ"ד דלא ס"ל כל מקום שנאמר ביאה סתם אינו אלא אחר ירושה וישיבה, י"ל דס"ל דפסח שני תשלומין דראשון הוא וא"כ אין לחשוב פסח שני במצוה בפני עצמה. ועיין במה שכתב הרמב"ם במצות עשה נ"ז הנ"ל ותבין זה, והאי תנא צריך להשלים מנין תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני במצוה אחרת שנאמרה בסיני כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן שכתב בתחילת ספר זה: אי נמי יש ליישב למ"ד שחל שביעי שלהם ר"ל דהנך טמאים לנפש אדם בערב פסח. ושאלתם היתה למה נגרע דיזרק הדם על הטמאין והבשר יאכל לטהורין. דבערב יכולין לאכול הפסח. כדאיתא בסיפרי וז"ל. ולמה נגרע. אמר להם אין קדשים קרבין בטומאה אמרו לו יזרק הדם על הטמאין ויאכל הבשר לטהורין והדין נותן ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאין ובשרה נאכל לטהורים פסח קדשים קלים כו' אמר להם לא שמעתי עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ע"ש הביאו מוהר"א מזרחי. ולפ"ז י"ל ג"כ דכבר ידע משה מפרשת פסח שני מסיני ושאלתם היתה להקריב פסח ראשון כמבואר בסיפרי הנ"ל מק"ו דחטאת. ועל זה שאל משה את פי ה'. והשיבו דאין שוחטין וזורקים על טבול יום דטמא מת אלא ידחה לפסח שני, כמו שפסק הרמב"ם בהל' קרבן פסח כן. ומה שנאמרה לו בשעת מעשה פ' פסח שני היינו שנשנית בסיני וכמו שכתבתי בדרך הראשון. ומ"ד שחל ששי שלהם בערב פסח צריך ג"כ לומר דפסח שני תשלומין דראשון וכנ"ל. וצריך להשלים תרי"ג מצות שנאמרו בסיני במצוה אחרת שנאמרה בסיני, ויסבור לאחת מן המצות דס"ל להא מ"ד דפסח שני נמנית בתרי"ג מצות שנאמרו בסיני שהיא רשות שהיא חובה וכמו שמצינו הרבה שנחלקו התנאים במצות מן המצות אם הן חובה או רשות. וכבר ביאר כל זה הרמב"ן בתחילת ספר זה ודוק:

שוב מה שהקשה הרמב"ן ממקושש לא ידענא מאי קושיא לשיטת הרמב"ם שמונה כל הנסקלין מצוה אחת, וא"כ אף אם נאמר שעונש חילול שבת בסקילה לא נאמר כלל בסיני, אכתי יכול למנות מצוה לסקול כל מי שחייב סקילה כי נאמר למשה בסיני כן לסקול כל מי שחייב סקילה ומי הוא שחייב סקילה נתפרש אחר כך. והרי הרמב"ם אינו מונה אלא מצוה לקיים דין סקילה בנסקלין. ועיין בשורש י"ד ומצות עשה רכ"ט. ואיכא למימר דוסקלתם אותם באבנים נאמר בסיני ועונש דשאר חייבי סקילה אף אם נאמר במקום אחר ליכא קפידא. ודוק: והנני מוסיף בה דברים דיש לומר לעולם נאמר למשה בסיני דמחלל שבת בסקילה. וכן מקלל דבסקילה נאמר לו בסיני. והא דכתב במקושש ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו. היינו משום דמשה לא פירש להם לישראל עדיין דהא דכתיב מחלליה מות יומת שהוא בסקילה. כמו שמצינו הרבה פרשיות אע"פ שנאמרו לו למשה בסיני לא אמר להם לישראל אלא בשעת מעשה שהוצרכו לאותה פרשה. וכיון דישראל לא היו יודעין דעונש דחילול שבת הוא סקילה. ע"כ כשהתרו למקושש התרו במיתה סתם. ונסתפק משה אם מקושש חייב סקילה אע"פ שהתרו סתם. משום דבמיתה סתם קלה וחמורה במשמע ומסתמא קיבל עליו אפי' מיתה החמורה שבחמורה וכדמשני ר' ירמיה כן בסנהדרין דף פ' ע"ב. או כיון דלא התרו אלא במיתה סתם שמא לא קיבל עליו אלא מיתה סתם שהיא חנק הקלה. והיינו פירוש דכי לא פורש מה יעשה לו ר"ל שלא נתפרש למשה הדין במי שמתרין לו במיתה סתם אם מקבל על עצמו כל מיתות בין קלות ובין חמורות כת"ק דר' יהודה בסנהדרין דף הנ"ל וא"כ מקושש חייב סקילה, או אם מתרין לו במיתה סתם אינו מקבל על עצמו אלא מיתה הקלה, והמקושש אינו בסקילה. ואין להקשות לפי זה דלא היה יודע אם מקושש חייב סקילה מפני שהתרו בו סתם. אבל שאר מחלל שבת שהתרו בו לסקילה ידע מסיני שחייב סקילה. א"כ היה לו ג"כ להסתפק אם חייב מיתה כלל למ"ד בעינן קרא כדכתיב. דבאותו הוה אמינא שאין לסקלו מפני שלא התרו בו בסקילה. א"כ מן הדין שיפטור לגמרי משום דבעינן קרא כדכתיב. ואלמה תניא יודע היה משה שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אלא לא היה יודע באיזו מיתה שנאמר כי לא פורש מה יעשה. יש לומר דכיון דכתיב מחלליה מות יומת ודרשינן מיניה שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה שאתה יכול להמיתו בכל מיתה ת"ל מות יומת. ועיין בסנהדרין דף מ"ה ע"ב דמשני הגמ' כן על קושית הש"ס דפריך על שמואל דאמר נקטעה יד עדים פטור מהאי ברייתא. ומשני שאני התם דכתיב מות יומת ועיין שם בתוספות ד"ה משום דהוי רוצח וגואל הדם בא"ד וז"ל וא"ת בפרק הנשרפין דתנן חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה. ואמר בגמרא ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והיכי דייק מיניה שאני התם דמיתתם בכל מיתות שיכול כיון דחייב מיתה וכו' עכ"ל. ולפ"ז אע"פ שנסתפק משה אם מקושש חייב סקילה או לא מפני שהתרו לו סתם ושמא לא קבל על עצמו אלא הקלה אכתי ידע דחייב עכ"פ מיתה הקלה. ואע"פ שעיקר מיתה הכתובה במחלל שבת היא סקילה. הא כתיב מות יומת ודרשינן מכפילות הלשון שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה שאתה יכול להמיתו בכל מיתה. ובאמת הוא פירש הברייתא. יודע היה משה שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת ר"ל וכיון דכתיב מות יומת דרשינן שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו וכו' וכנ"ל. ובדרך זה יש לומר ג"כ גבי מקלל. שכבר ידע משה מסיני שהמקלל במיתת סקילה. אלא שעדיין לא אמר דין זה לישראל שהמקלל במיתה. וכיון דישראל לא ידעו זה דמקלל במיתה מסתמא לא התרו כלל במיתה. וא"כ מן הדין פטור המקלל ממיתה כיון שלא התרו בו במיתה כלל. ולכך לא ידע משה אם המקלל חייב מיתה כל עיקר. ולכך כתיב לפרוש להם ע"פ ה'. ועיין בדף נ"ח בסנהדרין ובאמת מקלל הוראת שעה היתה לכ"ע. ובזה נתישבה קושית התוס' בדף ע"ח ע"ב בסנהדרין ד"ה לא היה יודע באיזו מיתה. והקשו בתוס' היה לו לדונו בחנק דמיתה סתם הוא חנק. וקושיא זו הקשו בבבא בתרא יותר בבירור. ולדרכנו ניחא. שמשה ידע שמחלל שבת בסקילה ונסתפק במקושש מפני שהתרו בו סתם ודוק. ואם נפשך לומר היכי כתיבנא לעיל דהא דידע משה שהמקושש במיתה היינו משום דכתיב מות יומת ודרשינן מיניה שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו וכו', הא איצטריך כפילא דמות יומת לחילוק מלאכות ועיין בשבת דף ע' ושם בתוס'. יש לומר דברייתא דקתני יודע היה משה שהמקושש במיתה אתיא כמ"ד דאפיק חילוק מלאכות מלא תבערו דלחלק יצא. והאי מ"ד דמפיק חילוק מלאכות ממות יומת באמת ס"ל דלא ידע משה שמקושש חייב מיתה כמו שצריכין לומר לר' יהודה דס"ל דמקושש הוראת שעה היתה ועיין בבבא בתרא בתוספות שכתבו דברייתא דיודע היה משה שהמקושש במיתה לא אתיא כר' יהודה דלר' יהודה דס"ל הוראת שעה היתה לא היה יודע משה שהמקושש במיתה. ובכל הא דכתיבנא ניחא לי הא דקשיא לר"ע דס"ל דכללות ופרטות נאמרו בסיני. באמת למה נאמר מחלליה מות יומת דרך כלל בסיני ולא פרט שחייב סקילה. ומה נשתנה מחלל שבת מכל פרטות שנאמרו בסיני. אמנם לכל הנ"ל ניחא. שבאמת נאמר למשה בסיני דמחלל שבת בסקילה וכנ"ל. והא דלא נאמר לו בסיני גם פרט זה דכשמתרין במיתה סתם דבין קלה בין חמורה במשמע. י"ל משום דזה יש לידע מסברא אלא דמשה לא סמך על סברתו כיון שהיה יכול לשאול את פי ה' ודוק: