מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים א:ב

הרמב"ן נסתפק במימרת ר' שמלאי שדרש בסוף מכות תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני כו' ונסתפק הוא ז"ל אם המימרא הוא דברי הכל או יש בה מחלוקת והאריך בפלפולו. וסלקא ליה כי המנין תרי"ג מצות הוא מוסכם לכולי עלמא. וכתב שבה"ג סבור שזו המימרא וכל כיוצא בה במספר הזה תפסו בחשבונן כל המצות הנוהגות לדורות בין מצוה דאורייתא בין מצוה דרבנן. וקרא דמייתי רב המנונא תורה צוה לנו משה הוקשה לו ז"ל איך מצי למימר דאף המצות שחדשו חכמים המה בכלל תרי"ג מצות הא מהאי קרא משמע שכל התרי"ג מצות משה צוונו, כתב הוא ז"ל שהוא אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא דרשה גמורה אלא רמז בעלמא. והביא ראיה לזה מדנקט רב המנונא מאי קראה, דעל העיקרים אומרים שנאמר או מנלן או מנא הני מילי, ולא תמצא שיאמר בעל המימרא בעצמו ראיה לדבריו בלשון מאי קראה אבל חכם אחר מסמיך אחריו הדבר לקראי וכו' ע"ש. ולכאורה היה נראה ליישב הא דלא נקט בעל המימרא בעצמו ראיה לדבריו מקרא דתורה צוה לנו משה, וגם הא דנקיט מאי קראה ולא מנין, והוא ע"פ מדרש חזית שהביא הרמב"ן בעצמו ז"ל ריב"ל אמר שני דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך הה"ד ישקני מנשיקות פיהו מנשיקות ולא כל נשיקות. ורבנן אמרי כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי טעמון דרבנין אחר כל הדברות כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה. מה עבד לה ריב"ל פליג. שאין מוקדם ומאוחר בתורה. או אינו מדבר דבר אתה עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים ושלשה דברות. רצה לומר כי שמא לאחר שנים גם שלשה דברות אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ומנלן למימר אחר שנים דוקא. ומשני ר' עזריה ור' יהודה וריב"ל תפסי שיטתיה אמר כתיב תורה צוה לנו משה כל התורה תרי"ג מצות הוי תור"ה בגימטריא תרי"א. פירוש כמנין תרי"א צוה לנו משה. ואי שמענו מפי הגבורה יותר משתי מצות ודבר אתה עמנו לאחר שלשה דברות או יותר אמרו, תתחייב מזה שיש לנו יותר מתרי"ג מצות ואנן קי"ל שאין לנו יותר מתרי"ג מצות. הוי ישקני מנשיקות פיהו. דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו ולא יותר. ודבר אתה עמנו לאחר שני דברות אמרו ולא יותר, עכ"ל המדרש עם קצת ביאור להקל על המעיין. הרי לפניך מהמדרש הזה דאין להכריח שלא שמענו מפי הקב"ה יותר משני דברות אלא אחר הקבלה שבידינו דכל התורה אינה אלא תרי"ג מצות. אבל זולת הקבלה זו דכל התורה אינה אלא תרי"ג מצות אע"ג דתפסינן שיטתיה דתרי"א מצות מפי משה שמענו כדכתיב תורה צוה לנו משה כמנין תורה עדיין יש לומר דמפי הגבורה שמענו יותר משני דברות. ובאמת יש לנו יותר מתרי"ג מצות, ודבר אתה עמנו ונשמעה נאמר אחר שלשה או יותר דברות כקושית המדרש ולכוונה זו לא הוה מצי ר' שמלאי להביא ראייה גמורה לדבריו מקרא דתורה צוה לנו משה דרק תרי"ג מצות נאמרו בסיני, משום דיש לבעל דין לחלוק ולומר דשמא מפי הגבורה שמענו יותר משני דברות כקושית המדרש, וממשה תרי"א, ובאמת יש יותר מתרי"ג מצות. ורב המנונא דקאמר מאי קראה אינו בא אלא להכריח דעכ"פ יש לנו תרי"ג מצות ולא פחות מתרי"ג דתרי"א צוה לנו משה כמנין תור"ה ולכל הפחות שנים מפי הגבורה שמענו כמשמעות ישקני מנשיקות מיעוט נשיקות שנים. אבל להא דליכא אלא תרי"ג מצות מכוון כנגד שס"ה ימות החמה ורמ"ח איברים של אדם ולא יותר באמת ליכא ראיה גמורה. ומשום הכי לא נקיט אלא לישנא דמאי קראה, ולא לשון מנין. דבלשון הזה הוה במשמע דרצונו להביא ראיה גמורה לר' שמלאי דלא נאמרה אלא תרי"ג במכוון לא פחות ולא יותר וזה אינו מוכרח אלא דליכא פחות מתרי"ג. אבל להא דליכא יותר מתרי"ג אין הכרח כלל: א"נ דמש"ה לא קאמר לישנא דמנין משום דמתורה צוה לנו משה עדיין לא שמענו דנאמרו כל התרי"ג מצות בסיני ואי הוה נקט לישנא דמנין הוה במשמע דרוצה להביא ראיה לכל דברי ר' שמלאי וזה אינו דאין מתורה צוה לנו ראיה דכולן נאמרו בסיני ודוק: אמנם האמת יורה דרכו דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל דקרא דתורה צוה לנו משה אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא דרשה גמורה. דהרמב"ם כתב בפ' עשירי מהלכות מלכים הלכה ט' ב"נ שעסק בתורה חייב מיתה וכן עכו"ם ששבת חייב מיתה. ובהלכה יו"ד כתב בן נח שרצה לעשות מצוה משארי מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה ע"ש. והא דב"נ שעסק בתורה חייב מיתה הוא מימרת ר' יוחנן בסנהדרין דף נ"ט דאמר ר' יוחנן ב"נ שעסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה לנו מורשה ולא להם. ופריך התם וליחשבו גבי שבע מצות ומשני מאן דאמר מורשה לשון ירושה נכלל בכלל גזל דהרי מגזל קגזיל כו'. ואי ס"ד להרמב"ם דדרשת רב המנונא דקאמר מאי קראה תורה צוה לנו משה היא דרשה גמורה להורות דתרי"א מצות נצטוינו מפי משה כמנין תור"ה, א"כ הדין נותן לחייב בני נח מיתה אכל תרי"א מצות שנרמזים בתיבת תור"ה. דצוה לנו משה מורשה לשון ירושה אתיבת תורה קאי ובתיבת תורה נרמזים תרי"א מצות ואכל אחת ואחת מגזל קא גזיל. ולמה לא חייבו לבן נח אלא אתורה לחודה ושארי מצות התורה הרשה להם לעשות אותם כהלכתן כדי לקבל שכר. אלא ודאי דגם הרמב"ם ס"ל דהא דתורה גמטרי' תרי"א אינה אלא אסמכתא בעלמא. ואע"ג דבשורש ג' בהביאו ראיה דאין למנות מצות שאין נוהגות לדורות כתב ז"ל ובביאור אמרו מאי קראה תורה צוה לנו משה ר"ל מספר תרי"א שהוא תורה ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ובהם נשלמו תרי"ג מצות, ירצה בזה הסימן שהדבר ששמענו מפי משה הוא כמספר תורה וקראה מורשה ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינו מורשה לנו וכו' ע"ש. היינו דמביא ראיה מדאסמכוהו אהאי קרא ובהאי קרא כתיב מורשה ש"מ דהיה להם קבלה דתרי"ג מצות דקחשיב היינו שנוהגין לדורות. דאי לאו לדורות לא היה להם למיסמך אהאי קרא דכתיב ביה מורשה ודוק: