מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות ז:א:ד
Mareh HaPanim on Yerushalmi Shevuos 7:1:4 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 7:1:4) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות · free full Hebrew text
Open in the reader →היה משכון בידו נוטל בלא שבועה. בדין דקציצה אמרינן התם דאם בה"ב חלוק עמו בכמה קצצו בשכר דאין השכיר נשבע ונוטל אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה הסכימו רוב הגאונים ז"ל דב"ה נשבע בנקיטת חפץ וכדכתב הרמב"ם ז"ל שם הלכה ז' ואע"פ שכבר נתן לו שתים או שאמר לו הילך. וכתב הר"י מיג"ש בשם הרי"ף ז"ל בתשובה דמי שיש בידו משכון דאמרינן דנאמן עד כדי דמיו אפי' כן נשבע הוא בנקיטת חפץ כשבועת המשנה ולא אמרינן דהואיל והוא נאמן במיגו דלקוח בידי יהיה נשבע היסת השתא נמי יהא נאמן בהיסח (וכ"כ בזה הטור בסי' פ"ט). והטעם כתב הר"י מיג"ש ז"ל בחידושיו דאע"פ שיש משכון בידו נשבע ונוטל חשבינן ליה שהרי אינו טוען כלום בגוף המשכון אלא שטוען שיש לו ליטול מבה"ב במה שהוא תובע. וכתב על זה הרשב"א ז"ל בחידושיו ויש מקשים מהא ברייתא דקציצה דקתני כל זמן שהטלית ביד האומן על הב"ה להביא ראיה ומשמע דאי לא מייתי ראיה שקיל בלא שבועה מדקתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל דמשמע הא ברישא שהטלית בידו נוטל בלא שבועה מפני שמשכונו בידו וליתא דהא פירשה הר"י הלוי ז"ל הכא רישא נמי נשבע ואפשר לי לפרשה לפי דבריו דה"ק כל זמן שהטלית בידו על בעה"ב להביא ראיה או ישבע ויטול ואל תתמה שהרי אמרו כאן בכיוצא בזה דתניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מע"ה ופרשה רב נחמן לצדדין קתני או מביא ראיה ונוטל או ישבע ב"ה ויפסיד וא"ת א"כ מה בין רישא לסיפא דקתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל י"ל דה"ק כל זמן שהטלית ביד האומן אפי' לאחר זמנו נשבע ונוטל אבל נתנה לו דוקא בזמנו נשבע ונוטל עוד יש מקשים מדגרסי' בירושלמי בפרקין גבי שכיר הקדים לו שכרו נשבע ונוטל היה בידו משכון נוטל בלא שבועה פי' הקדים לו שכרו שטוען שהקדים לו שכרו אפ"ה נשבע שכיר ונוטל ולא אמרינן כיון שטוען שהקדים לו שכרו יהא נאמן דקודם שפורע פועליו בסוף היום אינו טרוד דזכור הוא דלא היא דלעולם מחמת טרדות פועליו גם בזה אינו זכור ומיהו בזה נשבע שכיר אבל אם יש משכון בידו נוטל בלא שבועה וגם בזה יש לי לומר דשאני שכיר דכיון דתקינו ליה רבנן דאפי' בלא משכון נשבע ונוטל מה שאין כן בעלמא והלכך כל שהמשכון בידו אסקיה דרגא דבעלמא אינו נוטל אלא בשבועה והשכיר נוטל בלא שבועה וכיון דאתינן להכי תו לא צריכין לאוקמי רישא דברייתא דחציצה דשבועות באומר דהא אוקימנן ברייתא כר' יהודה ובמודה מקצת ואית ליה לר' יהודה דכל שהשבועה אצל בה"ב שדיוה רבנן בשכיר ואית ליה לר"י דקציצה לא דכירי אינשי וטענת קציצה לדידיה כטענת נתתי ולא נטלתי לרבנן כדאיתא בסמוך וכיון שכן לדידיה נמי כל שהטלית ביד האומן אסקיה דרגא ונוטל בלא שבועה כך נ"ל להעמיד דברי הגאונים וה"ר אפרים ז"ל כתב דכל שטוען על המשכון נוטל בלא שבועה ואין לזוז מדברי הגאונים הראשונים ז"ל שדבריהם דברי קבלה הם עכ"ל הרשב"א ז"ל כתבתי זה שמדבריו למדנו חיזוק לדין הגאונים ז"ל ומבורר ביותר ממה שהביא הר"ן בזה ומביאו במקצת הב"י שם וא"צ למה שפלפל הש"כ בזה מדין אומן קונה בשבח כלי או לא כמו שהביא הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל. וכן במה שכתב ליישב דברי הגאונים מהא דהכא כבר קדמו הרשב"א ז"ל אלא שלא ראה דבריו ואלו ראה אין לפלפל שוב על דבריהם לדינא כמו שכתב הרשב"א שאין לזוז מדבריהם ז"ל:
היה עבד וכו' היה חשוד וכו'. גם בדין הזה פלוגתא דרבוותא היא ותליא בפירושא דבעיא דהכא כמו שאבאר שהיה לו להרמב"ם ז"ל פי' אחר בזה וסוגיא דהכא ודהתם שוין הם לדינא ולא כמה שרצה הש"כ לחלק עלינו את השוין דעת הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בסוף מכילתין ללמוד מכאן דאם השכיר חשוד ב"ה נשבע כעין של תורה ויפטר ומשום שעיקר התקנה שרצו חכמיה להתקין משום כדי חייו של שכיר היתה השבועה על ב"ה והוא כעין של תורה דלא איתקנה שבועת היסת עדיין שבימי רב נחמן תקנוה כדאמרינן בקידושין והאידנא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' אבל מפני שראו שהוא טרוד שמוה על השכיר שהוא זכור יותר ממנו והיינו דאמרינן עקרוה רבנן לשבועה מב"ה וכו' אלמא דינא הוא דלישתבע ב"ה הילכך היכא דחשוד השכיר נשבע ב"ה כעין של תורה ונפטר ואם היו שניהן חשודין פטור כדאמרי' בגמרא דבני מערבא ואסכימו בגמרא דילן כדכתבינן. וכ"כ הרשב"א ז"ל ונראה שחזרה שבועה על הב"ה דמשום תקנת השכיר תקנו שביעה והיה להם לתקנה על ב"ה שהוא הנתבע כדין כל הנשבעין שבתורה אלא משום תקנתו של שכיר תקנו והטילו עליו שישבע ויטול וכל שהוא עבד או חשוד מטילין אותו על הב"ה דליפטרו בלא שבועה אי אפשר כדאמרינן לקמן גבי קציצה עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכך הם דברי הר"ן ז"ל וסיים וכן מוכח מה שאמרו שם בירושלמי בסמוך היו שניהם חשודין וכו' שבועה חזרה למקומה. וכ"כ הטור בסי' צ"ב בשם הרמ"ה ז"ל דבשכיר אם הוא חשוד ישבע ב"ה כעין של תורה אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאינו כן אלא הב"ה היסת הוא דנשבע ונפטר שהרי סתם וכתב בפ"ב מהל' טוען הל' ה' נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להשבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר. ומפני שראיתי בש"כ שכתב בזה דברים מוקשים ופריכי מעיקרא הם אמרתי להעיר במקצת ולבאר פירושא דתקנתא לתקנתא מה שאמרו בכל מקום. כתב בסי' פ"ט בדין הזה דלדעת הרמב"ם ז"ל נ"ל דאין ראיה מהירושלמי די"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד דש"ס דילן דפריך בריש פ"ק דב"מ גבי ההוא רעיא וכו' נחייביה מרב נחמן וכו' א"כ ס"ד דלרב נחמן חשוד שכנגדו נשבע ונוטל דתקנתא לתקנתא עבדינן וא"כ למאי דמשני בש"ס דילן תקנתא לתקנתא לא עבדינן ליתא להירושלמי וכו ובפרט שלא הוזכר בירושלמי כלל דבשכיר עקרוה מבה"ב וכו' והאריך שם בענין זה ולענ"ד כל דבריו המה מופרכים כמו שיראה המעיין לקמן ועיין בקונטרס אחרון סי' ו':