מראה הפנים על תלמוד ירושלמי גיטין ג:ח:ב

רבי אלעזר כו'. ובבלי דף ל"א מהפך הגי' דר"א לדר' יוחנן אליבא דר"א דמתני' וכן קאמר התם דחלוקין חביריו על ר' אלעזר מההיא מתני' דמקואות ופסק ברמב"ם ז"ל בסוף פ"ה מהלכות תרומות כחכמים שכתב שם מצאן שאבדו ה"ז חושש לכל מה שתקן שמא לא הפריש עליהן אלא אחר שאבדו לפיכך מפריש תרומה שניה וכן כתב בפ"ז ממעשר הלכה ד' ה"ז חושש לכל שהפריש והתי"ט כתב על מה שפי' רש"י ז"ל ה"ז חושש ואם לא אכלן צריך להפריש אבל הרמב"ם לא התנה שאם לא אכלן ומשמע ודאי שאע"פ שאכלן מחויב הוא להפריש התרומה והמעשרות מפני חששא זו ע"ש שנתן טעם לדברי הרמב"ם לדעתו משום שפסק כחכמים שחייב למפרע על כל מה שתקן א"כ חששא מעלייתא היא והילכך אין לנו לחלק בין נאכל ללא נאכל עכ"ל ולענ"ד אין לנו הכרח לפרש כן בדברי הרמב"ם שהרי לא כתב אלא חושש לכל מה שתקן לכל שהפריש ולא כתב על מה שאכל כמו שכ' בריש פי"ב ממעשר גבי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות כו' אוכל על פיו בשבת ולא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר וע"ש וטעמא דהתם מתחילה בחזקת דמאי ובספק שלא הופר' עליו מעולם הוא אלא שבשבת התירו חכמים לאכול על פי עם הארץ והילכך במ"ש מעשר עליו אבל הכא בחזקת שהופרשה מתחילה היא אלא שנולד לנו הספק לאחר זמן וכדמשמע האי סברא הכא מהא דלקמן תמן למפרע כו' דאפילו לרבנן קאי כדפרישית בפנים ואפי' אם נפרש להא דלקמן אליבא דר"א היא מ"מ הסברא מוכרחת היא מדקאמר ברם הכא מכאן והילך נתקלקלו דקשה מ"מ אמאי מפריש עליהן לאחר מעת לעת של הנחה (להאי מ"ד אליבא דר"א) שמא כבר אבדו אלא לאו מטעמא שהובררה התרומה ומה שאכל בחזקת מתוקן הוא וכן לרבנן משעת הנחה דמאי שנא: