מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי ו:ב:יא

ואתיין אילין פלוגוותא כאילן פלוגוותא דתנינן תמן וכו' לפי הגי' שלפנינו פירשתי בפנים אבל בבבלי סוף פ' הכותב גבי קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת פליגי אם יש לה תוספת כלל שהיא תנאי כתובה והכי משמע מהאי ש"ס התם ומריש פ' הנושא דפליגי נמי בהמגרש את אשתו והחזירה אם יש לה תנאי כתובה או אם אין לה כלל ולפ"ז היה צריך להפך הגי' כאן מ"ד לכתובה אבל לא לתנאין אין לו במעשרות לפי שבטל תנאי הראשון ומ"ד בין לכתובה ובין לתנאין יש לו במעשרות ובברייתא דמייתי הבבלי פרק המוכר את הבית הגי' כתני ר"ח דהתוספתא שאם אמר כל זמן שהוא בידך מכרה וחזרה ולקחה אין לו עליו כלום וכ"פ הרמב"ם בהל' מעשר שם:

והתני ר' חייא מכרה. הבמל"מ הביא זה ופי' והתני רבי חייא דכהנת שמכרה לישראל והתנית על מנת שהמעשרות שלי וכו' עיי"ש ולא מצינו לזה דתני ר"ח כן כ"א קיבל שדה מכהנת קתני כדמייתי הכא ובעי לחלק כאן שמכר כאן שקיבל ועלה פריך והתני ר"ח מכרה משמע שבהדיא תני הכי ועל הא דלעיל בתוספתא קאי ושמכרה להשדה לישראל אחר לבתר דקיבל זה ממנו וכמבואר הכל בפנים גם מה שפירש להא דלקמן יכול הוא למחות בידו וכו' אתא עובדא קומי ר' אחא בר עולא וכו' דיש לומר דהמעשה היה בא"ל ד' או ה' שנים וכו' וא"א לפרש כן דא"ה אמאי קנסיה בחד מן עשרייתי דקניא הרי הוא יכול למחות בידו כאותן השנים ואם זה עבר על התנאי היה צריך לשלם לו דמי מעשר מעליא אלא ודאי הך עובדא באומר לו ע"מ שהמעשרות שלי לעולם הוי ולדינא ס"ל לרב אחא בר עולא כהך ברייתא דאם הכהן התנה עמו ע"מ שיהא שלי לעולם הרי הן שלו לעולם דפשוט הוא דברייתא דלעיל פליגי על הך ברייתא דהרי אם הכהן יכול לשייר לעצמו המעשרות לעולם למה לא ימחה בידו שלא ליטע ולזרוע מאלו שאינם חייבין במעשרות ולפיכך זה שעבר על תנאו קנסו כדי שלא יוסיף עוד לעשות כזה ולהפקיע מהמוכר המעשרות. ומה שדקדק למה לא הביא רבינו מדינים אלו לא אלו בלבד דנקט חד מעשיירתא מהסוגיא וכתב למה לא הביא והרי כמה וכמה דינים בהלכה זו ומהתוספתא שלא הביא והכלל הוא לדעת הרמב"ם מה שהוא נלמד דבר מדבר אינו מבאר הכל בהדיא והרי הך עובדא דנלמד מהאי ברייתא דלעיל וכפי אשר פירשתי ואותה הברייתא הביא וכן הא דבת כהן אם נשאת לישראל אין לה דין בעלים שיהא התרומה שלה וכשנתאלמנה או נתגרשה פשוט הוא שחזרה לכבתחילה ודינה כדין המתניתין ישראל שקבל מכהן ולוי ואותה הביא שם וכן כל כיוצא בזה: