מרחשת חלק ב תצג

קדושה בכולה ולא שייך בזה לומר דעת אחרת מעכבת שאין דעת האדם מעכבת כלל בקדושת כלי כיון שמקדש אף שלא מדעתו, אבל אם נאמר שאינו מקדש שלא מדעת אז בודאי חשובה דעת האדם לגבי הכלי כדעת אחרת מעכבת ולא מצי להפשיט קדושה בכולה, וזו היא לפ"ז כוונת הגמ' זאת אומרת כל"ש מקדש שלא לדעת וממילא אמרינן גבי בירוצין פשטה קדושה בכילה לרי"ו, אבל אם אמרינן כל"ש אין מקדש שלא לדעת ל"א פשטה קדושה בכולה משום דעת אחרת מעכבת אותו, ויתבונן כת"ר בכל זה כי הוא עיון עמוק ואחר עומק העיון נראה נכון אלא שאין בידי כעת ראיות כדי לקבוע בו מסמרות: ב. א) ומכח קושיתי הנ"ל בסוכה (נ' א') דמאי משני דכל"ש מקדשים שלא לדעת הא מצי מייתי את המים בכל"ש ולא יקדשם מתחלה קדושת דמים שאז אין הכל"ש מקדשם כתוס' מנחות (ע"ט) הנ"ל, מכח זה הבאתי ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל שיש חצר להקדש וע"כ הכל"ש הי' זוכה את המים להקדש כמו חצר והיו המים קדושים קדושת דמים מצד קנין חצר של הקדש וממילא הי' הכל"ש מקדשו אח"כ קדושה הגוף יעו"ש בקונטרסי הנ"ל והנני מוסיף בזה עוד

ב) במעילה (י"ג ב') המים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין וכו' ופירש"י לא נהנין משום דנתמלאו לצורך הקדש ולא מועלין משום דלא נתקדשו לניסוך המים עד שינתנו בצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש לכך, ולכאורה צ"ע מש"כ דלא נהנין משום דנתמלאו לצורך הקדש דבמ"ע אם נתכוון להגביה לצורך הקדש א"כ אמאי אין מועלין הא כתב הר"ן בנדרים (ל"ג) ככר זו של הפקר שאם הגביהם להקדש הקדש קנה כדין מגביה מציאה לחבירו והויין הקדש ומועלין בו כדאיתא התם ואם לא נתכוון לזכות להקדש אמאי לא נהנין הא לא זכה הקדש כלל בהם והוי חולין ממש *), אולם לדעת הרמב"ן דהקדש חצר זוכה א"ש דהכד זכה להקדש כיון שהכד הוא של הקדש אלא כיון דלא נתקדש לכל"ש אין מועלין בו משום שאין מעילה בזכיית חצר כמש"כ הרמב"ן אבל א"ש שאין נהנין דהוי ממון הקדש ע"י זכיית כלי הקדש, אולם צל"ע בהא דאיתא התם שם במעילה (י"ד א') איתיביה ר"ל לרי"ו הקן שבראש האילן של הקדש אין נהנין ואין מועלין וכו' לא דאייתי עצים מעלמא אי הכי אמאי של הקדש אין נהנין וכו', ואם איתא דחצר הקדש זוכה א"ש דלא נהנין משום דהוי ממון הקדש אלא שאין מועלין בו ומאי מקשה דודאי אילן של הקדש זוכה גם בעצים דאתיין מעלמא, אלא ודאי דחצר הקדש אינו זוכה וקשה להרמב"ן

ג) והנ"ל לתרץ זה ובזה תהי' מתורצת ג"כ קושית התוס' שם ד"ה שבאשרה אמאי הוצרך לומר הוכתה דמיירי דאיתבר מגופה מה"נ מסתברא הא כבר מוכחא שפיר מדקאמר גבי של הקדש לא נהנין יעו"ש והוא ע"פ מה שהקשה התוי"ט על דעת התוס' שאין חצר להקדש משום שאין יד להקדש הא חצר משום שליחות איתרבאי ויש שליח להקדש כמו דאמרינן הני כהני שלוחי דרחמנא וכמו כן גזבר הוי שליח הקדש

ד) ונראה לתרץ קושית התויו"ט דהא הקדש שליחות אית ליה וחצר משום שליחות איתרבאי ע"פ מש"כ הנמו"י בשם הר"ן דהא דחצר זוכה במציאה אף דבעינן שליחו של בעל הממון והיינו משום דחצר המשתמרת או עומד בצדו משום יד היא דכיד אריכתא היא יעו"ש, ולפ"ז בהקדש דלית ליה יד שוב ליכא ביה לומר דמשום שליחות קונה דהא לא הוי שליחות של בעל הממון ולית בה לא תורת שליחות ולא תורת יד וע"כ שפיר כ' התוס' דאין חצר להקדש, וביותר י"ל עוד דהא קימ"ל התופס לבע"ח במקום שח"ל לא קנה והא דמגביה מציאה לחבירו ס"ל לרי"ו דקנה כ' התוס' משום מיגו דזכי לנפשי' זכי לאחריני ולפ"ז בהקדש דלא שייך זכי לנפשיה דאין יד להקדש שוב אין חצירו זוכה לו דמשום יד ליכא דאין יד להקדש ואי משום שליחות הו"ל חב לאחריני ולא זכה להקדש, ושו"מ בנתיבות שהעיר והלך בדרך זו לבאר שיטת התוס' יעו"ש סי' ר', אולם דעת הרמב"ן דטעמיה דרי"ו דס"ל דהמגביה מציאה לחבירו ק"ח הוא משום דלא חשוב חב לאחרים בהפקר ומציאה, ולפ"ז א"ש דס"ל דחצר קונה להקדש משום דאף דאין יד להקדש מ"מ משום שליחות איתרבאי ויש שליחות להקדש ואף שא"ת לבע"ח במקום שחל"א מ"מ שפיר קנה חצר להקדש אף דלא הוי לו תורת יד משום שליחות משום דלא הוי תב לאחרים בהפקר ומציאה ושפיר כתב הרמב"ן דיש חצר להקדש, אולם כ"ז לרי"ו ולדידן דס"ל המגביה מציאה לחבירו ק"ח אבל למ"ד ל"ק אין חצר להקדש משום דהוי תופס לבע"ח במשחל"א, והנה בירושלמי דפאה פ"ד ה"ה איתא פלוגתא דרי"ו ור"ל דרי"ו ס"ל המגביה מציאה לחבירו ק"ח ור"ל ס"ל לא קנה חבירו, ולפ"ז לר"ל לטעמיה דלא קנה חבירו ממילא ס"ל דאין חצר זוכה להקדש דמשום שליחות הו"ל תופס לבע"ח במשחל"א וכמו דס"ל דל"ק חבירו, ולפ"ז א"ש הסוגין דמעילה דפריך אמאי של הקדש אין נהנין משום דר"ל הוא דפריך התם הקושיא ולר"ל לטעמיה דלית ליה חצר להקדש שפיר קשה ליה אמאי אין נהנין כיון שהאילן של הקדש לא זכה להקדש, אולם כ"ז לר"ל אבל לרי"ו שם אזדא לה הוכחה זו דשפיר לא נהנין גם באייתי עצים דעלמא משום שהאילן של הקדש זכה בהעצים בתורת חצר וע"כ הוכרח להוכיח דמיירי בשל גופיה מהא דהכ"נ מסתברא דמיירי בשל גופיה, ומשום זה הוצרך רי"ו לתרץ דמיירי באפרוחים יעו"ש הסוגיא ומתורצת קושית התוס', ולפ"ז משנתינו דמעילה במים שבכד צ"ע לר"ל איך יתרץ הא דאין נהנין כיון דכלי הקדש אינו זוכה להקדש א"כ אמאי אין נהנין הא הוי חולין ממש וצ"ל דלר"ל היינו טעמא דאין נהנין אף שלא זכה בהם הקדש דכיון דנתמלאו לצורך הקדש הרי הזמינם להקדש ומשום דהזמנה שנתיחדו לצורך הקדש הוי מילתא ואסור להנות מהם, וכמו שמה"ט ערבה שם במשנה לא נהנין ולא מועלין ג"כ משום שהוזמנו לצורך מצוה כמו שכתב רש"י דלא נהנין ממנה קודם שזקפוה אצל המזבח הואיל דלכך עומדת וכ"כ הראב"ד פ"ה מה' מעילה ה"ו משום שיחדוה לשם מצוה, אע"ג דהזמנה לאו מילתא היא אצל תשמישי מצוה צ"ל דערבה דהוי במקדש יש לה קדושת מזבח והוי כמו תשמישי קדושה משום דהוי מעבודות שבמקדש, ולפ"ז י"ל דרי"ו ור"ל אזלי בזה לטעמייהו דלרי"ו דס"ל דחצר הקדש זוכה א"ש הא דמים שבכד לא נהנין משום זכיית הקדש ולא משום הזמנה משום דרי"ו ס"ל בחולין (פ"ב א') עגלה ערופה אינה משנה וס"ל דעגלה ערופה אינה נאסרת מחיים וא"כ לית ליה הזמנה אפי' בגוף הקדושה דהא דהזמנה מילתא ילפינן מע"ע ולרי"ו דא"נ לית ליה הזמנה וע"כ צ"ל הא דמים שבכד לא נהנין הוא משום תצר הקדש ולטעמיה דחצר הקדש זוכה, אבל לר"ל דחצר הקדש אינו זוכה ולדידיה תקשה הא דמים שבכד אינן נהנין, אולם ר"ל לטעמיה דס"ל התם בחולין דע"ע ירידתה לנחל איתן אוסרתה יעו"ש וכן ס"ל בקדושין (נ"ז א') דצפרי מצורע נאסרין מחיים והכל מטעם הזמנה ולטעמיה א"ש הא דמים *) דלא מצינן לא נהנין אלא בדבר דהוי של הקדש אלא שאין בו מעילה כמו חטאות המתות וכדומה אבל דבר דלא הוי של הקדש כלל אמאי לא נהנין ממנו: