מרחשת חלק ב תצב

בירוצין קדשי היינו לענין שיהי' להם קדושת הגוף וזה דאמרינן בירוצין חול היינו שלא נתקדשו קדושת הגוף, אבל מ"מ קדושת דמים יש עליהם משום שהקדיש אותם מקודם, והאי דאמרינן האי גברא למאי דצריך קמכוין היינו שלא לקדשי קדושת הגוף ויהי' להבירוצין פדיון, ונראה לכאורה כן להדיא מדברי התוס' שם (פ"ח א') ד"ה בירוצי שכתבו למ"ד לא נתקדשו ניחא הא דאמר לקמן מותר נסכים לקיץ המזבח ומפרש רחב"י בירוצי מדות דיש להם פדיון ולוקחין ממותר נסכים יעו"ש, הרי מבואר מדברי התוס' דאף למ"ד לא נתקדשו מ"מ צריכין הבירוצין פדיון, הרי דס"ל להתוס' בפשיטות דמקודם הוקדשו קדושת דמים דבלא"ה גם פדיון אינם צריכין, אולם כעת כאשר כת"ר ג"כ העירני בזה ראיתי דא"א לפרש כן, דהא ר"ע קאמר התם דמשום דמדת היבש חול לפיכך בירוציהן חול יעו"ש, ולכאורה לר"ע מאי איריא בירוציהן אפי' מה שבפנים ג"כ לא נתקדשה כיון דמדת היבש לא נתקדשה כלל וע"כ צריך לומר כמו שפרש"י שם בגמ' ר"ע סבר מדת יבש לא נמשחה כל עיקר וחול היא לפיכך מה שבפנים בכלי קדושת פה הוא דמקדש ליה הלכך מה דאיצטריך ליה מקדש בירוצין דלא צריך ליה לא מקדש לפיכך בירוציהן חול יעו"ש, וכיון דעיקר קדושה שבפנים הוא משום קדושת פה וע"כ היינו קדושת דמים לבד כיון דלא נתקדשו בכלי וכדמוכח לעיל (נ"ז ב') דלר"ע דס"ל דמדת היבש לא נמשחה אין על מה שבפנים הכלי רק קדושת דמים, וא"כ הבירוצין אין עליהם אפי' קדושת דמים משום שלא הקדיש אלא מה שצריך לו ומוכח דבאמת לא הקדיש מקודם קדושת דמים כלל רק מה שהניח בכלי, א"כ מדאמרינן דכלי שרת מקדשים אף שלמ"ד גם הבירוצין קודש לרי"ו מוכח דגם בלי קדושת דמים מקודם ג"כ הכלי שרת מקדש והדר קשה כנ"ל, וע"כ צריך לומר דכוונת התוס' שכ' שצריכין פדיון למ"ד בירוצין לא נתקדשו הוא למסקנת הגמ' משום גזירה שמא יאמרו וכו' וכן כתב המל"מ פ"ב מה' מעה"ק שהאריך בזה ומדבריו שם מוכח ג"כ דס"ל בפשיטות דכלי שרת דמקדשים שלא מדעת מקדשים אף חולין גמורים יעו"ש ולא העיר מדברי התוס' במנחות שהבאתי, גלל כן נראה לי בזה כעת ליישב בדרך חדש, והוא ע"פ מה דאמרינן בתמורה (י' ב') דאם אומר רגלה של בהמה זו עולה ס"ל לרי"ו דכולה עולה יעו"ש ובגמ' שם בעי רבא בעוף מהו בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה היא או קרבן אמר רחמנא והאי קרבן הוא ויעו"ש פרש"י דבעיית רבא הוא לרי"ו דס"ל במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בה ג"כ כולה עולה מיבעי ליה גם בעוף כה"ג אם הקדיש אבר שאין הנשמה ת"ב אם קדוש כל הגוף ופשטה קדושה בכולה, ושיטת הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' מעה"ק ופ"ו מה' ערכין וחרמין לפי מה שביאר הלח"מ שם דבריו בארוכה הוא דבעיית הגמ' בעוף מהו הוא דוקא לדידן דס"ל אם מקדש אבר שאין הנשמה תלויה בו דלא פשטה קדושה בכולה משום דממעטינן מקרא אבל אי לאו קרא הסברא הפשוטה היא דפשטה קדושה בכולה אף באבר שאין הנשמה תלויה בו וע"ז איבעי לן בעוף מהו מי אמרינן דבהמה אמר רחמנא דלא פשטה בכולה אבל בעוף פשטה קדושה בכולה אף באבר שאין הנשמה תלויה בו או דילמא קרבן אמר רחמנא ובעוף ג"כ מיעט קרא דלא פשטה קדושה בכולה יעו"ש בארוכה, ולפ"ז לר"י דס"ל דבאבר אחד פשטה קדושה בכולה ולא מיעט קרא הו"ה בכל קרבן דפשטה קדושה בכולה אף במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו

ב) ונראה לי דבר חדש דגם בדבר שנתקדש בכלי ג"כ אמרינן פשטה קדושה בכולה לפי שיטת רש"י להאי צד איבעיא דקרבן אמר רחמנא וכל קרבן בכלל ולשיטת הרמב"ם לפי פירוש הלח"מ לר' יוסי דהוא מרא דשמעתא כאן דבירוצין דס"ל דברגלה של זו עולה דכולה עולה דלא ממעטינן זה מקרא, ולפ"ז בכל קרבן כן א"כ לרי"ו אמרינן גם בקדושת כלי פשטה קדושת הכלי בכולה, ומעתה נאמר דמשו"ה אמרינן שהבירוצין נתקדשו שלא מדעת אף דהאי גברא למאי דצריך קמכוין משום דכיון שהבירוצין היו בכלי אלא שנעקרו וס"ל דפשטה קדושה בכולה, וכיון שהאי גברא מה שבפנים הי' מכוון להקדיש אף שלא נתכוון להקדיש את הבירוצין מ"מ אמרינן פשטה קדושה בכולה ונתקדשה כל מה שהי' בתוך הכלי כמו בבהמה שמכוון להקדיש רק רגלה מ"מ הקדושה מתפשטת בכל הגוף כך גם כלי שרת, שהרי אמרו בחגיגה (כ"ג ב') כף אחת הכתוב עשה את כל מה שבכף אחת, הרי שכלי קודש מצרף מה שבתוך הכלי לעשות מה שבתוכו לגוש אחד ולעצם בלתי נפרד אחד, א"כ מה שבכלי לא גרע מבע"ח שאם הקדיש מקצתו אף שאין הנשמה ת"ב מ"מ פשטה הקדושה בכולו, והיינו משום דכל מה שבע"ח מכף רגלו ועד ראשו אחד הוא ועצם בלתי נפרד והקרבן צריך לכולו ולא למקצתו, הכ"נ כיון שכלי קודש עושה מה שבתוכו לגוף אחד ולעצם אחד והכלי אינו מקדש אלא כולו ולא מקצתו כדאמרינן בזבחים (פ"ח א') שאינו מקדש אלא שלמין ולא חסרין, וע"כ גם בכלי אמרינן אם הקדיש מקצתו פשטה קדושה בכולה, ולפ"ז א"ש מה דאמרינן למ"ד כלי שרת מקדשין שלא מדעת שנתקדשו גם הבירוצין אף שהבירוצין הם חולין גמורים היינו משום דכיון דאמרינן דהאי גברא נתכוון להקדיש מה שבפנים א"כ פשטה קדושה בכולה גם על הבירוצין שהיו בתוך הכלי

ג) ולפ"ז מאי דמשמע מסוגיא דכאן דמקדש גם חולין גמורין אין זה אלא בבירוצין שמכיון שמקדיש מה שבתוך הכלי פשטה קדושה גם על הבירוצין שהיו בפנים אלא שנעקרו, אבל בשאינו מכוון להקדיש כלל אז ודאי אין הכלי מקדש רק דבר שכבר קדוש קדושת דמים אבל חולין גמורין אינו מקדש כמו שכ' התוס'

ד) מיהו צריכין אנו לבאר א"כ מה תלה הש"ס זה בכל"ש מקדשין שלא לדעת כיון דמטעם פשטה קדושה בכולה קאתינן עלה א"כ אף שאינו מקדש שלא לדעת מ"מ הכא מקדש משום שפשטה קדושה בכולה

ה) אולם אחר העיון נראה נכון דבקדושין (ז' א') אמרינן דל"א פשטה קדושה בכולה היכא דדעת אחרת מעכבת אותה כמו בבהמה של שני שותפין, ולכאורה צריך להבין א"כ מה זה דאמרינן פשטה קדושה בכולה כלל דהא בהמקצת שלא הקדיש ג"כ יש דעת אחרת מעכבת שהוא לא רצה להקדיש רק רגלה או חציה וא"כ על חציו השני דעת אחרת מעכבת, וע"כ צריך לומר שהחילוק הוא דמי שיש בידו להקדיש כולו אז גם בהקדיש מקצת חלה הקדושה בכולה שהרי יש בידו להקדישו כולו, משא"כ בבהמה של שני שותפין שאין בידו להקדיש כולו לא אמרינן פשטה קדושה בכולה, ולפ"ז יש לומר דבקדושת כלי לא שייך לומר פשטה קדושה בכולה כיון דהוא בעצמו אינו יכול להקדיש קדושת הגוף בלא כלי א"כ הר"ז חשוב אין בידו וכיון שכן איך אפשר להכלי להפשיט קדושתה על מה שבתוכה על כולה הא דעת אחרת מעכבת היינו דעת האדם שאין רצונו להפשיט הקדושה על כולה, והאדם לגבי הכלי הוא כמו שהשותף לגבי המקדיש כמו שאין לפשוט קדושה בכולה על חלק השותף משום שאין ביד המקדיש להקדיש כולו כמו כן אין לפשוט קדושת הכלי על כולה כיון שהאדם שנותן בהכלי דעתו מעכבת שאין רצונו להקדיש כולו, ורצון האדם עצמו שרוצה להקדיש חציו לא חשוב בזה כלל כיון שהאדם אינו עושה קדושת הגוף כלל שנאמר הואיל שברצונו להקדיש חציו פשטה קדושה בכולה שאין קדושת פיו עושה קדושת הגוף כלל ועיקר הוא קדושת הכלי והכלי לגבי האדם הוא כהמקדיש לגבי השותף, ונראה שדבר זה באמת תלוי בהא אם כל"ש מקדשים שלא מדעת או לא, שאם כל"ש מקדש שלא לדעת אין משגיחין כלל ברצון האדם וממילא אמרינן אם פשטה קדושה במקצת פשטה קדושה