מרחשת חלק ב תצא

מה' רוצח ושמ"נ ד"ח, והשתא כיון דעדות מיוחדת מהני לענין כפה הכ"נ אומדנא דהיינו הך ובסנהדרין שם בשנים עומדין וכו' מיירי לענין דין כיפה כמבואר שם לענין שור, והשתא שפיר קמ"ל ר' יוסי דהוי אמינא כיון דלענין כפה מהני אומדנא א"כ באבא חלפתא ביניהן הוי אומדנא שהשני הרגו וכמו בר"א בגמל האוחר קמ"ל דמשום אומדנא כי האי לא מכניסין בכפה ויעויי' תוס' ד"ה בשור והבן: ט. א) הרמב"ם פי"א מה' שכירות ה"ו כתב אפי' הי' השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל ובהשגת הראב"ד כתב ע"ז אמר אברהם אין הדעת מסכמת ע"ז שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעה"ב ואע"פ שאין תביעת קטן כלום עכ"ד, והאי ישבע בעה"ב היינו היסת כמו שהעלה הש"ך בחו"מ סי' פ"ט סק"מ, ובשע"מ שם סק"ד תמה למה מפסידין את הקטן ולא נמתין עד שיגדיל השכיר וישבע ויטול כמבואר כה"ג בסי' ק"ח במת המלוה ויורשיו מוציאין על הלוה והלוה טוען אשתבע דנשבעין היורשין כשיגדלו והכ"נ נמתין עד שיגדיל השכיר וישבע ויטול, ויעו"ש שהעלה מתוך זה שבאמת השכיר כשיגדיל נשבע ונוטל, ומה שנשבע כעת הבעה"ב ש"ה הוא משום כפירת הזמן שגם זה הוא כפירת ממון יעו"ש באורך, ובאמת מסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן אלא בעה"ב נשבע ונפטר לעולם ותו אין השכיר נשבע ונוטל גם כשיגדיל, ולענ"ד נראה לתרץ קושית השעה"מ והוא לפמש"כ הר"ן בפ' כה"נ וכן הרא"ש שעיקר שבועת שכיר רמיא על בעה"ב אלא משום דבעה"ב טרוד בפועליו עקרוה ממנו והטילו על השכיר שיהא נשבע ונוטל יעו"ש, וכן הביא הש"ך שם דברי הר"ן אלו יעו"ש, ולפ"ז אין השכיר נשבע ונוטל אלא במקום שהי' אפשר להיות השבועה על בעה"ב אבל במקום שבעה"ב הי' פטור משבועה תו אין השכיר נשבע ונוטל, וא"כ בקטן שאין תביעת קטן כלום ואינו מחייב שבועה אין על בעה"ב שבועה ושוב לא עקרוה והטילוה על השכיר אחר שאין בעה"ב מחוייב שבועה כלל, וא"כ אף כשיתבענו כשיגדיל ג"כ אין בעה"ב חייב שבועה דהא דאין נשבעין לקטן נפק"ל מקרא דכי יתן איש ואין נתינת קטן כלום ובב"ק (ק"ו ב') אמרינן דאם נתנו כשהוא קטן אף אם תבעו כשהוא גדול ג"כ פטור והכי מבואר בתומים סי' צ"ו דאף כשתבעו כשהוא גדול ג"כ פטור משבועה כיון שבשעת נתינה הי' קטן, וא"כ בשהי' השכיר קטן אף כשיגדל ג"כ לא מחייב הבעה"ב שבועה כיון שהחוב הוא משעת קטנות והוי נתינת קטן ולא מחייב שבועה וממילא לא הטילוה על השכיר כיון שאין בעה"ב מחוייב וע"כ אין בעה"ב נשבע רק שבועת היסת דהיסת נשבעין גם לקטן כמבואר בסי' צ"ו, וזה כוונת הראב"ד דישבע בעה"ב היינו ש"ה אף שאין שבועת קטן כלום מ"מ ישבע בעה"ב היסת דהיסת נשבעין לקטן ג"כ, וז"נ

ב) וממוצא דברינו אלה נשכיל דמה דכייל לה הש"ך שם בהי' השכיר קטן עם דין הי' עבד או חשוד על השבועה שמבואר בירושלמי שבועות דחזרה שבועה למקומה וישבע בעה"ב ומחי להו בחדא מחתא, ולענ"ד רב ההבדל ביניהם דאם הי' עבד או חשוד שם באמת ישבע בעה"ב שבועה חמורה שבועת המשנה כעין של תורה דתביעת עבד או חשוד הוי תביעה, וכיון שהם חשודים לא עקרוה מבעה"ב וחזרה למקומה לישבע שבועה חמורה, משא"כ בקטן שאין בעה"ב חייב כלל שבועה שאין תביעת קטן כלום וממילא אין בעה"ב נשבע אלא היסת *) מבוארת באות ב' מסי' זה הסמוכה. דנשבעין ג"כ לקטן ואף כשיגדיל הקטן ג"כ אין בעה"ב מחוייב רק ש"ה כמו שבארנו

ג) ולגירסת הטור והכ"מ בדברי רבינו כגון שהי' השוכר קטן וכן הוא מפורש בדברי רבינו ספ"ה מה' טו"נ קשה לי איך נשבע ונוטל מן הקטן הלא הא דשכיר נשבע ונוטל אינו אלא בשיש עדים ששכרו ועשה עמו מלאכה כמש"כ רבינו כאן, והא אין מקבלין עדות על הקטן משום דהוי שלא בפני בע"ד וא"כ הוי כמו שאין כאן עדים ששכרו וכו' ותו אין השכיר נשבע ונוטל, וזו קושיא עצומה, אם לא שנאמר דדין שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד לא גרע מעדים פסולים, וכבר הביאו האחרונים בדיני מיגו דלא אמרינן מיגו במקום עדים פסולים, ולפ"ז הא דשכרו שלא בעדים נאמן הוא מטעם מיגו וכיון שיש כאן עדים אף אם פסולים הם משום דהוי קבלתם שלא בפני בע"ד מ"מ לא אמרינן מיגו, ודוק בכ"ז, ובלא"ה צ"ע אם שייך מיגו בטענת קטן ואכ"מ

סימן מ ב"ה ווילנא יום ג' פ' מו"מ תרס"ב

א) מכתבו היקר קבלתי ולא הי' ספוק בידי להשיב לו על דבריו עד כה ועתה כאשר היתה לי הרוחה מעט הנני להשיב לו דבר דבור על אופניו כסדר דבריו, (א) מש"כ דקושיתי על גמ' דסוכה (ד' נ') *) תסוב רק לפי שיטת התוס' דאיסור חולין בעזרה הוא רק אי הוי כעין הקרבה אבל לפי שיטת רש"י במנחות (כ"א ב') דאף שלא בגדר הקרבה אסור להכניס א"כ כיון שכאן צריך להכניס לעזרה ממילא אי אפשר להכניס מים בלתי מקודשין וע"כ צריך לקדשם לפחות קדושת פה. ע"ז אומר דגם דעת רש"י אין אלא בשמכניס חולין בעזרה שלא לצורך קרבן כמו חולין לאכילת הכהנים שאין זה כלל צורך קרבן ואסור להכניס חולין כה"ג אבל בשמכניס חולין לעזרה שעתיד הוא להקדישם ולהביא מהם קרבן גם רש"י ז"ל מודה שמותר להכניס דודאי רש"י ז"ל לא יחלוק על ראיית התוס' מהא דהלל שהי' מביא בהמתו לעזרה ומקדישה א''ו דרש"י ז"ל מחלק כה"ג שכ' וממילא קושיא דידי גם על שיטת רש"י ז"ל תסוב דלהביא מים שעתיד הוא לקרוא עליהם שם ולנסך על המזבח גם רש"י ז"ל מודה שמותר לע"ע להכניסם בלתי מקודשים ואף שלא הוקדשו אף קדושת פה, ואף שאנכי בפתיחת קונטרסי בשמן המנחה לא הייתי נחית לחילוק זה אבל האמת בדעת רש"י כמש"כ, (ב) ע"ד מה שהעיר על דברי התוס' מנחות (ע"ט ב') דכלי שרת אינם מקדשים אלא קודש אבל לא חולין אפי' למ"ד כל"ש מקדשין שלמ"ד מסוגיית הגמ' שם (צ' א') גבי בבירוצין דפריך שם אליבא דר' יוסי וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך קמכוין והוכיח הש"ס מזה דכל"ש מקדשין שלמ"ד, וכוונת הש"ס בקושיתם דישארו הבירוצין חולין לגמרי הרי מזה דכל"ש מקדשים אף חולין גמורים שלא מדעת וזה היפך דעת התוס' מנחות הנ"ל, הנה יפה העיר כ' מזה וגם אנכי כבר עמדתי בזה מכבר, ואז בשעת למודי כאשר לא נתתי את לבי לעיין היטב בסוגיא זו אמרתי דבאמת התוס' ס"ל דגם כאן בלא"ה הי' קדוש הלח קדושת דמים דמסתמא בשעה שקנה הלח לנסכים או לשמן הי' קונה ממעות שהקדיש לצורך קרבן או אם מיירי בשל צבור היו קונין אותו מתרומת הלשכה א"כ בלא"ה הוי הקדש גם הבירוצין, וכל עיקר השקלא וטריא אם בירוצין