מרחשת חלק ב תצ

וא"ש לכו"ע, אלא דמשמע ליה מסתימת לשון הברייתא דפטור אף אם נקרע אח"כ ויש כאן ידיעה בסוף וא"כ ע"כ הטעם משום זכר ודאי וזהו דקאמר מאי לאו משום וכו', וע"ז דחי עילא הא מני ר"א היא ע"כ סתמה הברייתא דלר"א דבעי ידיעה בתחלה א"כ אף שנקרע אח"כ מ"מ לא הוי ידיעה בתחלה ודוק: ח. א) בשבועות (ל"ד א') א"ל ר"פ לאביי לימא ריוה"ג לית ליה דר"א וכו' גמל האוחר וכו' ונמצא גמל בצדו בידוע שזה הרגו דא"ל דר"א בדי"נ נמי משכחת לה כר"ש ב"ש אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו וכו' וכו' והרוג מפרפר וכו' אבל מה אעשה שאין דמך מסור לידי שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים יומת המת וכו' ובתוס' ד"ה דאי הקשו דמשמע הכא דלר"א אית ליה אומדנא גם בדי"נ ובסנהדרין (ל"ז ב') גבי כיצד מאיימין שמא מאומד ראיתם ודייק בגמ' הא בדיני ממונות אמרינן כמאן כר"א משמע דלא איירי ר"א בדיני נפשות ויעו"ש מה שתי', ולענ"ד נראה לתרץ קושית התוס' והסתירה שבין סוגיא דשבועות לסנהדרין והוא, דהנה הרמב"ם כתב בפ"כ מה' סנהדרין ה"א שאין בי"ד עונשין באומד הדעת אלא ע"פ עדים בראי' ברורה ולכאורה הא מצינו דעונשין גם ע"פ אומד כמו דאמרינן במנאפים עד שיראו בדרך מנאפים שכ' רבינו פ"א מה' א"ב שאין אומרין שמא לא הערה משום שחזקת צורה זו שהערה הרי אף שאין העדים רואים גוף המעשה מ"מ אמרינן מכח האומד דמוכח דודאי הערה והר"ז אומדנא בדיני נפשית, ולזה נראה בטעם הדבר שאין דנין ע"פ אומד בדי"נ דווקא בכגון מעשה דשמעון בן שטח שהביא רבינו שם והיינו דודאי ע"י ראיית העדים שנכנסו לחורבה ומצאו להרוג מפרפר ואחד עומד בצדו ומחזיק סייף ודמו מטפטף אין זה אומדנא כלל, דאפשר שזה ג"כ נכנס ומצא את ההרוג כבר מפרפר ולקח את הסייף בידו ולא הרג לזה כלל, אלא עיקר האומדנא היא ע"י שראו העדים מקודם שזה רץ אחריו להרגו, ואח"כ אחרי שהעלימו עיניהם מצאו אותו עומד אצל ההרוג וסייף בידו וגם מטפטף והרוג מפרפר שע"י צירוף שני המעשים שמקודם ושמאחר כן יצא לנו ידיעת המעשה שנעשה בינתים ואומדים אנו שנעשה מעשה ההריגה על ידי זה, וכיון שהמעשה נתברר לנו רק ע"י צירוף שני המעשים האלה שראו העדים הר"ז עדות מיוחדת שפסול בדיני נפשות, ולא גרע משנים רואין אותו זה מחלון זה או זה מחלון זה או מחלון אחד בזא"ז שאין מקבלין עדותן בדי"נ משום דהוי עדות מיוחדת שהמעשה לא נתברר לנו אלא ע"י צירוף שתי ראיות אין זה עדות בדיני נפשות, והכ"נ גם בשתי ראיות של אותו עד עצמו הוי זה ג"כ עדות מיוחדת שאין מצרפין בדי"נ כיון שהמעשה נתברר לנו רק ע"י צירוף של שתי ראיות ביחד (דוגמא לדבר שלמד הראב"ד לענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה בעד עצמו מקו"פ שבטל עדות כולם בשנים או שלשה עדים, והבן כי קצרתי) וע"כ ניחא הא דבמנאפים משרואין צורה זו של דרך מנאפים עונשים משום דשם ע"י ראי' זו לבדה אומדין אותו שבעל, והר"ז ראי' אחת בלי שום צירוף. שפיר עונשין ע"פ אומד, והר"ז נכון בסברא, והשתא אחרי שעיקר דין זה שאין עונשין באומד הוא משום דהוי עדות מיוחדת א"ש מה שעמדו התוס' בסנהדרין שם ד"ה שאין מדמייתא האי עובדא אמתניתין כיצד מאומד משמע דדריש מהאי קרא ע"פ שנים עדים דמאומד לא מיקטל דמשמע ע"פ שנים עדים שראו את המעשה ואינו מובן מאי משמע מהא דע"פ שנים עדים דבעינן שיראו את המעשה ולא ע"פ אומדנא לבד, וע"פ האמור ניחא כיון דעיקר דלא דיינינן ע"פ אומד הוא משום עדות מיוחדת שפיר מייתי מקרא דע"פ שנים עדים יומת המת והיינו מסיפא דקרא לא יומת ע"פ עד אחד דמיניה דרשינן במכות (י' ב') דפסול עדות מיוחדת בדי"נ ושפיר מייתי שמעון בן שטח קרא זה

ב) ועוד אף אם נאמר שאומד וידיעה בלא ראי' אינו ענין לעדות מיוחדת, מ"מ הרי רואים אנו ששני דינים אלו בני חדא בקתא נינהו, שהרי המכילתא הביאה הרמב"ם בפ"כ מה' סנהדרין ה"א הנ"ל, ילפה הא דאומד ועדות מיוחדת מחד קרא דונקי וצדיק אל תהרוג, הרי ששני דינים אלו שקולים הם, וכיון שלמדנו דעדות מיוחדת פסולה בדי"נ לתלמודא דידן מקרא דלא יומת על פי עד אחד, אף שעדותן אמת שהרי בדי"מ כשרה מ"מ אין מיתתו מסורה לבי"ד, כמו שכ' רש"י בסנהדרין (ד' פ"א ב') ד"ה בעדות מיוחדת, הכ"נ עדות ידיעה בלא ראי', אף שעדותה אמת שהרי כשרה בדי"מ, מ"מ בדי"נ אין מיתתו מסורה לבי"ד, ושפיר יליף לה ר"ש בן שטח מהא דעדות מיוחדת ומקרא דלא יומת ע"פ ע"א ומדמה להו אהדדי דשקולין הם

ג) ואחרי שנתבאר לנו כ"ז נשוב לסוגית הגמ' דשבועות שהבאנו, דלכאורה קשה שם בתחלת הסוגיא שם (ל"ג ב') מניין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון רא"א נאמר כאן אואין וכו' אואין דרוצחין יוכיחו שהם אואין ומדברין שלא בתביעת ממון, ולכאורה איך אפשר להעמיד הא דשבועת העדות בעדות רציחה הא ילפינן לקמן מקרא דולא יגיד שאין חייבין עד שישמעו מפי התובע, וברציחה מי הוא התובע שע"פ יתחייבו קרבן שבועת העדות דהא הנרצח כבר נהרג ומי ידרוש דמו, וע"כ צריך לומר דגם ברציחה יש תובע והיינו גואל הדם שהוא תובע ודורש דמו של זה וכמו דאמרינן בסנהדרין (ל"ג ב') חובתא דגואל הדם, הרי שגואל הדם חשוב בעל דין ובעל דבר ברציחת קרובו ושפיר אמרינן אואין דרוצחין יוכיחו, והשתא אחרי דמיירי בתביעת גואל הדם שדורש דמים של הנרצח א"ש מה דאמר בשבועות דאי א"ל דר"א בדי"נ נמי משכחת לה דהנה רבינו הרמב"ם לעיל בהל' רוצח ושמי"נ פ"ו דין ה' כתב שגואל הדם מותר להרוג את הרוצח ע"פ ע"א ושלא בהתראה ויעוי' בכ"מ שם דע"א היינו עדות מיוחדת יעו"ש, והשתא כיון דעדות מיוחדת כשרה לגבי גואל הדם להתיר דמו של זה א"כ לפמש"נ דאומדנא בדי"נ שא"ע הוא משום דהוי עדות מיוחדת או כמוה וא"כ לענין גואל הדם שפיר מועלת אומדנא להתיר דמו של זה, וכיון שעיקר התביעה כאן באואין דרוצח הוא של גואל הדם שפיר אמרו בדי"נ נמי משכחת לה דלענין התרת דמו של זה ע"י גואל הדם שפיר סגי לה באומדנא לבד, משא"כ שם בסנהדרין דמיירי לענין דין בי"ד שפיר אמרינן דדווקא בדיני ממונות אזיל ר"א בתר אומדנא והיינו משום דבדי"מ עדות מיוחדת כשרה משא"כ בדי"נ שעדות מיוחדת פסולה, ושפיר אמרינן דאומד פסול, משא"כ סוגיא דשבועות דמיירי רק לענין גואל הדם סגי גם באומד נמי כמו בדי"מ וכמו שנתבאר, וגם מדברי רבינו דלמד הא דאין בי"ד עונשין באומד מקרא דנקי וצדיק אל תהרוג למד ג"כ מקרא זה ג"כ שאין מצרפין עדות מיוחדת ומזה נראה שדינן אחד כמו שנתבאר, והבן כי הדברים נכונים בס"ד

ד) ויעויין סנהדרין (ס' א') שנים שעומדים ויצא חץ בין שניהם והרג שניהם פטורין וארי"ו אפי' אבא חלפתא ביניהן ויעוי' רש"י שם אפי' אבא חלפתא שהכל יודעין שהוא חסיד לא מחייבינן לאידך משום האי חזקה, ולכאורה הדבר פלאי מאי קמ"ל רי"ו דאיך יעלה על הדעת דמשום שמוחזק לן אבא חלפתא בחסיד נוציא את זה השני למיתה, אולם ע"פ האמור ניחא דבסנהדרין שם (פ"א ב') אמרינן דההורג נפש שלא בעדים כונסין אותו לכפה, ואמרינן מאי שלא בעדים עדות מיוחדת והביאה רבינו פ"ד מה'