מרחשת חלק ב תפט

והי' מיושב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל דבשירי מנחה דאין כאן נבואה אז הדין דנאכלין משום דבא הקדושה וההליכה בבת אחת ואין כאן יוצא, אבל מקושית הגמ' לעיל בשלמא וכו' מבואר דלא אמרינן דההליכה והקדושה באין כאחת, ובלא"ה בדברי רבינו לא יתכן זה דהא מיירי בהוספה על עזרה ויש כאן קדושת מחיצות מקודם א"כ בהליכתה נפסלת משום יוצא לפי משמעות הסוגיא דאין אומרין באין כאחת, ובאמת לא הבנתי קושית התוס' דראשונה נמי תאכל משום דנאכלין בכל הרואה, הא אנן בהוספה על העיר קיימינן כמבואר במשנה ויש כאן כבר מקודם קדושת מחיצות ירושלים ובהליכת התודה להוסיף היא נפסלת משום יוצא וצ"ע

ד) ואם הרשות נתנה לדמות הייתי מדמה ע"פ דרך הפלפול להא דאיתא בשבת (צ"ט ב') בעי ר' יוחנן זרק חוליא וכו' הנחה וסלוק מחיצה בהדי הדדי קאתי מחייב או לא מחייב. ואם באנו להשוות דינים אלו זה לזה הר"ז ממש בעיית ר' יוחנן אם אומרין דחשוב כאלו ההנחה נעשית קודם המחיצה וחייב, וא"כ הכ"נ אומרין דפסול היוצא נעשה קודם עשיית מחיצת הקדושה, ותלוי זה בבעיית ר' יוחנן, וזהו מה שכתב רש"י ז"ל ד"ה כי הדדי נינהו או שתיהן יאכלו או שתיהן ישרפו והוא משום דיש מקום לאמר דשתיהן יאכלו לפי צד בעיית ר' יוחנן דלא מחייב, וסוגית הגמ' היא לריו"ח כדמסיק כאן אלא אמר ריו"ח וכו', ולפ"ז הי' מיושב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל משום דאנן קימ"ל כאביי (שבת שם ק"א א') דחלקה במחצלת פטור ואין אומרין דההנחה היא קודם סילוק המחיצה, ממילא גם כאן הדין נותן דלא נעשה יוצא כלל דהליכת התודה ומחיצת הקדושה נעשה בבת אחת ואין כאן פסול יוצא מקודם וע"כ בשירי מנחה דאין כאן נבואה שפיר נאכלין, כן הי' נראה לכאורה אלא שלבי מהסס לדמות ולמחות בחדא מחתא דינין מרוחקין כאלה ואולי רב ההבדל ביניהם, ודברי רבינו ז"ל צ"ע

ה) שוב ראיתי דיש ליישב דברי רבינו בפשיטות דדווקא בקדושת חומה שנאמר בה שהיא מתקדשת בלחמי תודה של חמץ וכל חלת חמץ הי' לו שיעור של שני עשרונים וא"כ אף למה דס"ד דחדא מקדשה מ"מ האחת אינו מקדשה רק אחרי שתבא כולה להמקום אבל כ"ש ממנה אינו מקדש, וא"כ שפיר קאמר הש"ס דהחיצונה נשרפת משום דלא קדשה עד שתבא כולה וכבר נפסלה קודם שנתקדשה המחיצה דכל משהו ומשהו שנכנס נפסל ביוצא והקדושה לא באה רק כשבא כל החלה, אבל בשירי מנחה שאין שיעור לשירים וגם משהו ג"כ יכול לקדש שלא מצינו שיעור בשירים כלל וא"כ קמא קמא שנכנס אפי' כ"ש קדש את המקום ואתי הקדושה והשירים בב"א ואין כאן יוצא, וזה נכון. ולפי דמסקינן דכולהו חדא מצוה היא שתיהן אינן נאכלות מן הדין דכיון דצריך כניסת כל החלה וא"כ קמא קמא שנכנס נפסל ביוצא ועדיין לא נתקדש עד שנכנס כולו, ודווקא ע"פ הנבואה הפנימית נאכלת וכן משמע ברמב"ם שם: ז. בשבועות (י"ח ב') ור"ע סבר לא בעינן עד דידע מתחלה וכו' אי בשרץ איטמא אי בנבלה איטמא ויעויין רמב"ם פ' י"א מה' שגגות ה"ב שפסק כר"ע ומיהו נראה מדבריו שם דדוקא בידיעה בתחלה לא בעינן אבל בידיעה בסוף צריך לדעת מאיזה אב נטמא, ויעויין לח"מ שנשאר בצ"ע מגמ' נדה (כ"ח ב') בטומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כאחד דהוי חייב על בי"מ לר"ע אף דאין שם ידיעה בסוף, ונראה דבאמת נ"מ אם הטעם דפטורין הוא משום ודאי זכר או משום דלא ידע וכו' הוא באופן שאחר שנכנס למקדש נקרע ונמצא זכר או נקבה דאז מטעם דלא ידע ליכא דהא השתא ידע מאיזה אב הטומאה טמא, ומאי דלא ידע מתחלה זה לא צריך לר"ע לדעת באיזה אב הטומאה נטמא, אבל משום דבעינן ודאי אז אף אם נקרע אח"כ ג"כ פטור משום שבשעה שנכנס למקדש לא הוי ודאי דאינו ודאי אלא מכאן ולהבא, אבל לר"א דבעי ידיעה בתחלה ג"כ לדעת מאיזה אב נטמא אז באמת אין נפק"מ, דאם נכנס אחר שנקרע אז יש כאן ודאי זכר או ודאי נקבה וחייב גם לפי טעם זה, ואם נכנס ואח"כ נקרע אז פטור גם משום ידיעה מתחלה דמקודם שנכנס לא ידע, ולפ"ז מאי דמוקים לה כר"א ולא כר"ע היינו משום דמשמע ליה דבטומטום פטור אף אם נקרע אח"כ ונודע מה הוא א"כ יש כאן ידיעה בסוף וע"כ מוקי כר"א דבעי ידיעה כזאת גם בתחלה, ודו"ק, וניחא נמי שרבינו בפ"א מה' מו"מ הביא להא דטומטום ואנדרוגינוס ופירש הטעם משום זכר ודאי וכו' ולכאורה לדברי רבינו א"צ לזה תיפוק ליה מטעם דליתא לידיעה בסוף ולפמש"כ ניחא דנ"מ היכא דנקרע אח"כ וכמש"נ, ויעויין רמב"ם ז"ל שהוא עצמו שנגע בלובן ואודם שראה חייב על ביא"מ ויעויין השגת הראב"ד והצלת הכ"מ, ובלא"ה קשיא לי כיון דנוגע חייב א"כ גם ברואה יהי' חייב דלעולם נוגע הוי ג"כ בש"ז שלו עיין נדה (כ"ב א') ובאודם שיוצא מגופו שמטמא במגע ובמשא עיין נדה (מ"ב א' ב'), והבן, ומזה נראה דמטעם נוגע אינו חייב לפמש"כ במ"א ע"פ מה דאיתא במנחות כ"ד דאמרינן שבעה לה טומאה ואין טומאה קלה חלה על טומאה חמורה יעו"ש א"כ אינו נטמא מחמת אודם שלו כיון שנטמא מחמת ראי' שוב אינה חלה טומאת מגע ובש"ז שאינה מטמאה עד שיוצא לחוץ א"כ באין כאחת מ"מ כיון דמחמת אודם אין כאן טומאת מגע א"כ ספק הוא דילמא נקבה הוא ואין כאן טומאת מגע ופטור מקרבן מספק, והבן. ובמ"א הארכתי בפרט זה ויישבתי בזה קושיות גדולות

ועוד נראה בטעם רבינו שכתב דבעי ידיעה בסוף באיזהו נטמא הוא משום דילפינן מחטאת חלב דמקשינן להדדי כדמוכח בגמ' דילפינן זה מזה אי לאו דאיכא קרא, ולפ"ז יש לומר דעולא דמוקי לה כר"א לשיטתיה דמוקי מחלוקת ר"א ור"ע בזה, ור"ע יליף מהא דנעלם ממנו והוא טמא דחייב על טומאה אף אם לא ידע באיזה אב נטמא א"כ אין נפק"מ כלל בין ידיעה לסוף לידיעה בתחלה, ולא ילפינן מחטאת חלב דהכא מיעט קרא, וגם על ידיעה בסוף קאי קרא, ובפרט לפמש"כ התוס' לעיל (ד' ד' ב') ד"ה ונעלם דשדי וידע בין תרי ונעלם א"כ קרא דוידע הכל חד ידיעה נינהו, אבל לדידן דקימ"ל כריו"ח דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולא יליף ר"ע כלל מקרא דונעלם והוא טמא דלא בעי ידיעה באיזה אב נטמא דלא מיירי בזה כלל, וא"כ הדר ילפינן ידיעה בסוף מחטאת חלב כבכל התורה כולה, והא דלא ילפינן ידיעה בתחלה ג"כ היינו לפמש"כ הרמב"ם ז"ל הלמוד דוידיעה מתחלה מקרא דונעלם מכלל דידע וכמו דאמר רי"ו לקמן לענין ספק ידיעה הכא הוא דלא כתיבה בהדיא דמקרא דונעלם קאתי אבל בכה"ת כולה ידיעה מעלייתא בעינן דכתיב והודע הרי דלא ילפינן ידיעה בתחלה מכה"ת מחטאת חלב, וא"כ הכ"נ לענין זה, אבל ידיעה בסוף דכתיב וידע שפיר דמי לכה"ת כולה כיון דכתיב ידיעה מעלייתא וילפינן זה מזה, והבן כי הדברים נכונים

ולפמש"כ למעלה דמשמע ליה דהברייתא מיירי בכל אופן אף בנקרע ונמצא זכר או נקבה מדוקדק לשון הגמ' שם לימא מסייע ליה טומטום וכו' מ"ט מאי לאו משום שנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית, ולכאורה שפת יתר היא הלא רב מפרש הטעם ובברייתא מפורש כדינו של רב ומאי צריך יותר להאריך בטעם הדברים כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה תירוצו של עולא הא מני ר"א היא, אולם ע"פ האמור הר"ז מדוקדק דודאי גם לפי מה דס"ד הי' אפשר לומר דהטעם הוא משום דבעי ידיעה בסוף באיזה אב נטמא כמו בכה"ת וא"ש