מרחשת חלק ב תפח

קולטין אותו, וכיון שכן גם מזבח אינו קולט אותו, והיינו דאתיוהו ודיינו ע"י עמשא אף בע"כ של יואב לקחו אותו מעל המזבח כיון דלא הי' כהן ועבודה בידו כדין קליטה גמורה, ודיינו אותו שיש רשות לגואל הדם להורגו, ואז הביאו אותו מהמזבח והרגו אותו, ואפשר דקליטה גמורה היינו כהן ועבודה בידו גם בשוגג קרוב למזיד קולט דיפה כחו מערי מקלט, ובפרט לדעת רש"י ז"ל שהביא המל"מ דגם מזיד ממש קולט כל היכא שעבודה בידו, ובזה יש ליישב קצת גם דברי רבינו מקושית המל"מ, ודו"ק, ואינו צריך לכ"ז דבאמת יואב שוגג גמור הי' וע"כ הי' המזבח קולטו אם הי' כהן וכו' ככל דיני קליטה, ומאי דקימ"ל אומר מותר קרוב למזיד זה אינו אלא בעלמא דזיל קרי בי רב הוא אבל כאן שהי' סבור שעמשא מורד במלכות הי' ולא הי' דריש אכין ורקין שוגג גמור הי' והי' מזבח קולטו, ומה שדנו אותו הוא שלא הי' קליטה כדינה, והבן, וכן כתב הריטב"א במכות (ז' ב') דאומר בשוגג בדבר אחד ולא בכל הגוף גולה יעו"ש: ה. ברמב"ם פי"ח מה' מלוה ולוה ה"ז במל"מ העלה שקדושת דמים במטלטלין מפקיע מידי שעבוד יעו"ש, ומילתא דפשיטא ליה להמל"מ מיבעי להו להתוס' בעירוכין (כ"ג ב') ד"ה משום שכתבו בשם מורי שנסתפק בזה אם הלוה אין לו כי אם מטלטלי דהיינו קדושת דמים והקדישו הלוה אם יחול הקדש אם לא, ובסוף דבריהם מסקי לאידך גיסא וכתבו ונראה דמתניתין מיירי בכל נכסי בין מקרקעי בין מטלטלי וקאמר דלא יחול ההקדש ואין צריכין פדיון אלא משום דר' אבהו עכ"ל, ומצאתי בקצוה"ח סי' קי"ז שהעיר מדברי התוס' אלו והכריע היפך דעת המל"מ וכהכרעת התוס' במסקנתם, ולענ"ד עדיין הספק במקומו עומד וההכרעה מסוף דברי התוס' אינה מכרעת, דבאמת יפלא איך הכריעו התוס' לבסוף בפשיטות דאין חילוק אחרי דמקודם נסתפקו בזה ולא הביאו שום ראי' מכרעת לזה, ועוד דאם כוונת התוס' להכריע דין זה רק מצד שיקול דעתם לבד א"כ למה זה תפסו בלשונם דמתניתין מיירי וכו' לא הי' להם רק לפסוק הדין דאין חילוק בין מקרקעי או מטלטלי ולאיזה צורך תלו זה במשנה, לזה נראה לענ"ד כד נדייק עוד בלשונם בהספק שנסתפקו אם אין להלוה כי אם מטלטלי והקדישם אם יחול ההקדש ואמאי לא נקטו בפשיטות אם הבע"ח גובה חובו גם ממטלטלי שהקדיש הלוה והוא דקדוק עצום, משום זה נראה לי דלא נסתפקו התוס' אלא בשלא הקדיש הלוה אלא מטלטלין לבד אם בע"ח גובה מהקדש, אבל בהקדיש כל נכסיו קרקעות ומטלטלין ובא בע"ח לגבות מיד ההקדש אז בע"ח גובה גם מהמטלטלין, וטעמא דמילתא נראה דהתוס' כאן קיימי בשיטת רש"י (פסחים ל"א) דהא דבע"ח גובה מהקדש דמים הוא משום דאין בע"ח יכול להקדיש משום שאינו ברשותו שנשתעבדו לבע"ח וע"כ כשבא בע"ח לגבות מעיקרא לא חל ההקדש שא"ב להקדישו, וכמו שביאר הקצוה"ח שיטת רש"י ז"ל בסי' קי"ז שם בארוכה יעוש"ה, לפ"ז בבע"ח שבא לגבות מיד הקדש קרקעית ומטלטלין שהקדיש הלוה כל נכסיו אף אם נאמר שאין כח בבע"ח לגבות ממטלטלין שהקדיש מ"מ כל שבא לגבות מקרקעות שהקדיש הלוה ונפקע למפרע ההקדש מהקרקעות שוב בטל גם ההקדש מהמטלטלין דקימ"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו, עיין פ"ת יו"ד סי' רכ"ט סק"א שהביא בשם שעה"מ שדעת הריטב"א שגם כה"ג אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכיון שזה הקדיש כל נכסיו ונתבטל הקדשו מהקרקעות שוב הותר נדרו גם מהמטלטלין וממילא הלוה יכול לגבות גם מהמטלטלין, כיון שבין כך וב"כ נפקע ההקדש מהם שוב הם של הלוה ומיניה אפי' מגלימא וכו', והתוס' שנסתפקו לשונם מכוון דווקא באין לו כי אם מטלטלי והקדישם שכוונתם דוקא בהקדיש מטלטלי לבד ובזה באמת הספק עדיין במקומו עומד ולא הכריעו אותו כלל, וזהו שכתבו ונראה דמתניתין מיירי בכל נכסי בין מקרקעי בין מטלטלי והיינו דמשנתינו שפיר תוכל להתפרש גם בגובה ממטלטלי והיינו דבכל נכסיו מיירי שהקדיש גם קרקעות וע"כ כשבא לגבות מקרקעות ממילא נפקע ההקדש גם ממטלטלי וגובה מהן כנגד חובו אם אין לו די בקרקעות לבד, אבל בהקדיש מטלטלי לבד לא הכריעו התוס' כלום, אבל לפי שיטת התוס' (בגיטין מ' ב') ובכמה דוכתי דטעמא דאין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אף דמכאן ולהבא הוא גובה, הוא משום דקדושת דמים דיש לה פדיון פקעה בכדי והשעבוד הוי כמו נתינת דמים יעו"ש בתוס' ובח"ר שם, לפ"ז אין שייך לומר נדר שהותר וכו' משום דאין נפקע אלא מכאן ולהבא וכל היכי שאין הנדר ניתר מעיקרא לא אמרינן הותר מקצתו וכמו בבעל דמיגז גייז לא אמרינן כן וכמו שכ' הר"ן (בנדרים כ"ז) יעוש"ה, ודוק היטב בכ"ז כי קצרתי, וכמו שכתבתי שהתוס' כתבו כאן לפי שיטת רש"י ז"ל נראה ג"כ מלשון התוס' שכתבו אם יחול ההקדש משמע דאם בע"ח גובה אינו חל כלל ולדעת התוס' בגיטין הא חל ההקדש אלא שנפקע בשעת הגיבוי א"ו כנ"ל: ו. א) עוסק אני כעת במס' שבועות ובדרך עיוני ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' בית הבחירה דבר אשר יפלא בעיני שכתב שם הי"ג דכשמוסיפין על העזרה שמתקדשת בשירי מנתה אותן שירים נאכלין באותו מקום יעו"ש, ותמה אקרא הלא מריהטת סוגית הגמ' דשבועות (ט"ו ב') אצל לחמי תודה דאמר שם בשלמא למ"ד זא"ז אמטי להכי פנימית נאכלת משום דאתיא חיצונה קמה ומקדשה לה וכו' נראה מבואר דהחיצונה פסולה מטעם יוצא אף שהיא עצמה מקדשת ולמסקנת הגמ' שניהם היו פסולים אי לאו דע"פ נביא נאכלת וע"פ נביא נשרפת וא"כ בשירי מנחה דלא מצאנו בזה נבואה הדין נותן דנשרפין ואיך פסק הרמב"ם ז"ל את ההיפך דנאכלין, ואין אלו אלא דברי נביאות אבל מי גלה לרבינו רז זה דשירי מנחה נאכלין ע"פ הנבואה היפך הדין ? וצע"ג לכאורה

ב) הן אמת דחזות קשה הוגד לי ע"פ מה שכתבו התוס' לעיל (ע"א) ד"ה אין דהכל בא בבת אחת הקדוש ועשיית מנחה וכו' יעו"ש ואמאי החיצונה נפסלת כיון דהיא עצמה מקדשת א"כ הליכת התודה והקדוש באין כאחת ואין כאן יוצא כלל, ואדרבה בזה לא הי' קשה עוד קושית הגמ' שם וליטעמיך למ"ד זא"ז חדא מי מקדשה וכו' וע"פ האמור הר"ז נכון דהחיצונה נפסלת דעדיין לא קדשה וע"כ היא פסולה משום יוצא, אבל הפנימית דכ"מ שבאה מקדשה אינה נפסלת כלל משום יוצא וא"ש דין המשנה

ג) אולם בזה יש לומר דקושית הגמ' היא להיפך ע"פ מה שכתבו התוס' שם ד"ה דקדשה שהקשו דאדרבה ראשונה נמי תאכל דכ"ז שלא קדשה העיר קדשים נאכלין בכל הרואה יעו"ש מה שתרצו, ולפ"ז יש לומר להיפך דהחיצונה כיון דלא קדשה עדיין אינה נפסלת כלל ביוצא, כיון דבשעה שיצאה לא היתה כאן קדושת מחיצות העיר כלל וכשבאה הפנימית וקדשה הלא אז כבר קדמה החיצונה ויצאה, ובשעת קדושת המחיצות לא היתה כלל בזה יציאה, ובכה"ג ודאי אין כאן איסור יוצא כיון דהמחיצות נעשו אחר היציאה, ונהי דצריך הוא להכניס לפנים כדי לקיים לפני ה' וכו' תאכלנו, אבל מ"מ אין כאן פסול יוצא, ולפ"ז היינו יכולין לאמר דקושית הגמ' הוא דשתיהן יהיו נאכלות, החיצונה משום דקדמה יציאתה לקדוש המחיצות, והפנימית משום שבא הקדוש וההליכה בבת אחת ואין כאן יוצא, ומה דמסיק דנאכלת ונשרפת ע"פ נביא, החידוש הוא מה שהחיצונה נשרפת, והי'