מרחשת חלק ב תפז

מתחלל, ואם כן הוציאו מרשות הקדש, שבזה הי' אפשר לחייב כפל, וע"ז צריך קרא לרעהו ולא של הקדש דהא גנב של הקדש, וזהו שהגיה הראב"ד שחייב ג"כ חומש ואשם, שכיון שקרא דלרעהו אינו צריך רק באופן שגנב בולא ידע דשל הקדש הוא ובשוגג וא"כ הר"ה חייב ג"כ חומש ואשם מלבד הקרן וא"ש, וכל זה בקבה"ב אבל בקדשי הגוף שאין מתחללין ואינן יוצאין לחולין א"כ שפיר ילפינן מקרא דוגונב משום שאינו מוציא מרשות שקדמו, ואי אפשר ללמוד מלרעהו משום דקדשים קלים של רעהו קרינן ביה ושפיר צריך שני הכתובים כדי לפטור תרי מיני קדשים אלו, והבן, ומעתה א"ש ג"כ שלא תקשה מהתוספתא שהבאתי לדעת רבינו והוא, שזה שאמרנו דקדשי הגוף אינן מתחללין אינו אלא לר"י דס"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל ורק בשוגג הוא מחחלל וכוותיה קימ"ל כמו שפסק רבינו, וכדאיתא בקדושין (נ"ג ונ"ד), אבל לדעת ר"מ דס"ל דקדש במזיד מתחלל אמרינן שם בקדושין דגם קדשי הגוף מתחללין, וא"כ לדידיה אפשר שגם קדשי הגוף יוצאין לחולין ע"י גנבה ואף אם הוציאן וידע שהם של הקדש, מעתה אי אפשר למעט מוגונב מבית מכפל קדשי הגוף ג"כ משום שהם יוצאין לחולין וא"כ בקדשים קלים שאין למעט מלרעהו לריוה"ג משום דלרעהו קרינן ביה שוב גם בקדשי הגוף קדשים קלים חייב ג"כ כפל, ולפ"ז התוספתא הוא לדעת ר"מ ושפיר מתחייב כפל בקדשים קלים משא"כ רבינו שפסק כר"י לדידיה קדשי הגוף אין מתחללין כלל, ובלא"ה לר"י קדשים קלים דלית בהו מעילה אינן מתחללין אפי' בשוגג כדאיתא בפסחים (כ"ז ב') יעו"ש, ומה"ט נראה שהשמיט רבינו לדינו של ריוה"ג בשבועת הפקדון שמחוייב בכופר לריוה"ג כדאיתא בכמה מקומות, והיינו ג"כ דבשבועת הפקדון ג"כ אינו חייב דוקא אלא בכופר שנעשה עליו גזלן ומוציאם מרשות הקודם ובהקדש אף בק"ק לא שייכא, וריוה"ג דס"ל דחייב בשבועת הפקדון ע"כ כר"מ ס"ל דבמזיד מתחלל ולדידיה גם קדשי הגוף, והבן

ב) ובמש"כ א"ש הא דסנהדרין (קי"ב) דמוקי ר"ל הא דקדשים ימותו כריוה"ג דק"ק ממון בעלים הם, ורי"ו אמר שם משום זבח רשעים תועבה, ופריך ר"ל מאי טעמא לא אמר כרי"ו ומאי קושיא דלרי"ו אינו אלא בקדשים של רשעים שבתוכה אבל בקדשי צדיקים לא שייך זבח רשעים, משא"כ לר"ל דממון בעלים הם א"כ אף בשל צדיקים דממונן אבד, וע"כ מוקי הכי כדי לאוקמי גם בשל צדיקים משום דמסתמא תני ימותו, ומאי פריך, ולפי האמור דק"ק גס לריוה"ג ברשות הקדש הם וביגזי דרחמנא איתנהו, א"כ בהקדש לא שייך תפיסת מקום לומר שהקדש הוא בתוך עיר הנדחת, שהקדש אינו מוגבל בתפיסת מקום כלל א"כ קדשים קלים אף דממון הדיוט הם מ"מ קיימי ברשות הקדש א"כ הו"ל קדשים קלים כנכסים שבעיר אחרת דקימ"ל שנכסי צדיקים שבעיר אחרת ממונן פלט וע"כ ק"ק של צדיקים גם לריוה"ג אינו אבד דהוי כמו שמונח בעיר אחרת ולא בעיר הנדחת כלל, וע"כ גם לר"ל ע"כ בקדשים של רשעים מיירי שנכסי רשעים שבעיר אחרת ג"כ אבד ושפיר מקשה מ"ט לא מוקי לה כרי"ו והבן: ד. הרמב"ם פ"ה מה' רוצח ושמירת נפש הי"ד כתב וכן מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם אלא מוסרין (לו) שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו, בד"א במחוייב גלות, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מב"ד שלא יהרגוהו בהורא' שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפי' הי' זר ה"ז ניצל ואין לוקחין אותו מעם המזבח למו' לעו", אא"כ נתחייב מית' ב"ד בעדו' גמורה והתרא' כשאר כל הרוגי ב"ד תמיד, עכ"ל, ועיי' בכ"מ שכ' יש לתמוה שזו טענה טובה ליואב לומר שלא טעה והיאך אמרו שטעה ועוד שא"כ לא היו יכולין לקחתו משם להמיתו שהרי לא הרג בהתראה לאבנר ולעמשא וצ"ע

א) אבל עיי' תוס' סנהדרין שם (מ"ח ב') ד"ה בשלמא דמבואר שם דזה הוי פלוגתא בירושלמי אי יואב טעה או לא, וסוגיין שם כמ"ד דלא טעה אלא שאחז בקרנות המזבח כדי שיהי נידון בסנהדרין שיהי' נכסיו ליורשיו יעו"ש היטב. וביאור הסוגיא התם הוא כך דיואב ברח מפחד שתי מיתות מפחד המלך שלא ידון כמורד במלכות ומפחד סנהדרין שלא ידון מטעם שהרג לאבנר ועמשא, והיינו שאמר לא כי פה אמות, והיינו דברח מחשש מורד במלכות דאז המזבח קולטו ולא יוכל לקחתו משם כמש"כ רבינו, וע"כ אמר כי פה אמות היינו שלא ימות רק ע"י סנהדרין, והיינו דקאמר שם בשלמא למ"ד נכסיהן למלך היינו דכתיב וכו' והיינו דמשו"ה רצה יותר לידון בסנהדרין, אף דימות ממ"נ וכמו שאמר פה אמות, כדי שע"י דין סנהדרין לא יאבד נחלתו מבניו, אלא למ"ד נכסיהן ליורשין מאי נפקא ליה מינה היינו כיון דחשיב להיות מת ונהרג ע"י סנהדרין כמו שאמר פה אמות א"כ מ"ט ברח דמדין סנהדרין לא ינצל כי קרנות המזבח אינן קולטין וכו' למי שיש עליו מיתת סנהדרין וכמבואר כאן, (ואפשר עוד דיואב עכ"פ שוגג הוי כמו שכתבו התוס' דסבור דמותר להרוג את עמשא שהי' חושבו מורד במלכות, ושלמה הי' יכול להרוג אותו בתורת גואל הדם של עמשא משום שקרובו הי' בן דודו, דעמשא הי' בן אביגיל בת נחש שהוא ישי כמבואר בכ"ז, וכיון שגואל הדם הי' הי' יכול להרגו כיון דקרנות וכו' שלא הי' בהן דין קליטה וע"כ אמר כי פה אמות היינו דוקא ע"י גואל הדם אבל לא ע"י דין המלכות דמתורת גואל הדם נכסיו ליורשיו כדין סנהדרין וע"כ אחז בקרנות המזבח), ובזה מבואר לנכון תירוץ הגמ' שם משום חיי שעה, ויעויין רש"י ז"ל שם ודחוק, אבל לפמש"כ דיואב הי' רוצה לידון בדין סנהדרין א"ש, דהתוס' לעיל (ל"ו א') ד"ה רבה כתבו החילוק בין דין המלכות לדין ב"ד הוא דדין מורד במלכות אין צריך הלנת דין משא"כ בב"ד יעו"ש, וזהו תירוץ הגמ' משום חיי שעה היינו כדי שידון בב"ד ויהי' לו הלנת דין והוי חיי שעה, ואחר שאמר לו תרתי לא תעביד וכו' נתרצה יואב לצאת מהמזבח, ואז אתיוהו ודיינו וכו', ולמסקנא דיינוהו בתורת מורד במלכות כמבואר שם, יעו"ש, זה ביאור הסוגיא בקיצור ועיין היטב בזה כי קצרתי וסמכתי על המבין, והשתא רבינו כיון שמצא סוגיא זו דמוכחת דס"ל באמת דלא טעה יואב כלל וכמ"ד בירושלמי כן ולמד מזה כל הדינים המבוארין בדברי רבינו כאן כי בזה מתבאר פשטות הסוגיא שם כמו שנתבאר והדברים מאירים בס"ד

ב) ומה שאמרו בירושלמי לסנהדרין ברח הכוונה הוא כלומר דמשו"ה אחז בקרנות המזבח שלא ידון ע"י מלכות אלא ע"י סנהדרין, ומה שאמרו שם בירושלמי מניין שסנהדרין אצל מזבח היינו מדאמר פה אמות משמע שאצל סנהדרין הוי קאי ודו"ק

ג) ויותר נראה כמו שכ' הכ"מ דפשטות הסוגיא משמע שנהרג מפני שהרג. ואם בדין הרגו אותו אז הביאו אותו בע"כ מהמזבח שאינו קולט בר חיוב מיתת ב"ד, ואם בתורת מורד במלכות או הוראת שעה אז ע"כ מה שהרגו ליואב היינו ע"י מה דאמר לו תרתי לא תעביד, ושלמה קבל עליו ואז נתרצה יואב לצאת, ולפמש"כ דשלמה גואל הדם דעמשא הוי יש לומר דמשו"ה באמת הרגו ליואב מחמת שהרג לעמשא, ואף דסבור דמותר להרוג את עמשא משום שמורד במלכות הי' לפי דעתו ושוגג הי' כמו שכתבו התוס', יש לומר לפמש"כ רבינו לקמן פ"ו ה"ג וה"ד דכל שהשגגה היא קרובה למזיד אינו גולה ואין ערי מקלט קולטות אותו לפיכך אם מצאו גואל הדם והרגו בכ"מ פטור, מעתה יואב אף דסבור שמותר להרוג את עמשא מ"מ קימ"ל אומר מותר קרוב למזיד הוי ואינו גולה ואין ערי מקלט