מרחשת חלק ב תפו

של עצמה ולא של אחין, אבל באמת ג"ז ניחא דממעשה ידיה לבד לא מצינן למילף דמציאתה לאביה משום דאיכא למפרך משום דקא מיתזנא מיניה אלא דילפינן גם מקדושין וכקושית התוס' לקמן (ד' מ"ו ע"ב) ד"ה זכאי, וא"כ כיון דהא דילפינן דמציאתה לאביה הוא מקדושין ג"כ והא קדושין לא מצי אחין לקדשה א"כ ממילא גם מציאתה לאחר מיתת האב לעצמה ומדמה שפיר מעשה ידיה למציאה, ועיין היטב בתוס' שם ד"ה מגיד ובתו"י שם, ומה שפירש"י שם ד"ה מה דמציאתה פשיטא דלעצמה דהא אפי' בחיי האב לא זכי בה אא"כ סמוכה על שולחנו ומשום איבה וכו' אבל אחין בעל כרחייהו מיתזנא וליכא איבה משמע דעיקר טעם משום איבה היינו ג"כ כנ"ל, דכוונת רש"י כיון דמצינו דתקנו משום איבה דהוי של אב אף היכא דמדאורייתא לא הוי שלו א"כ באחין נמי הו"ל למימר הכי משום איבה להוי של אחין לזה כתב דלא שייכא איבה גבי אחין דהא כל עיקר דמספקינן דליהוי מעשה ידיה של אחין אינו אלא מדרבנן כמו שכתבו התוס' שם ד"ה בת, ודוק היטב בכל זה ועדיין צ"ע קצת ברש"י שם: ב. הרמב"ם פ"א הכ"ג מה' גירושין כתב העדים שחותמים על הגט צריכים להיותם יודעין לקרות ולחתום ואם אינם יודעים לקרות קוראים לפניהם וחותמים והוא שיכירו לשון הגט ואם אינם יודעים לחתום רושמין להם הנייר ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רשומו מתקיים והן כותבין על הרושם ואין עושין כך בשאר שטרות, קל הוא שהקלו בגיטי נשים כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות הואיל וחתימת העדים מדבריהם כמו שבארנו עכ"ל, משמע דבעדי חתימה לבד בלא עדי מסירה שכשר לדעת רבינו למעלה דין ט"ז פסול גם בגט. וכ"כ הב"ש סי' ק"ל ס"ק כ"ב לדעת רבינו, וראיתי מי שהקשה מגמ' דגיטין (ט' ב') דלס"ד שם ערכאות של עכו"ם פסולא דאורייתא ח"כ ס"ל עדי חתימה כרתי ואעפ"כ אמר שם לעיל מינה דמנינא למעוטי הא דעדים שאינם יודעין וכו' שכשר בגיטי נשים ופסול בשאר שטרות הרי שאף למ"ד ע"ח כרתי כשר בגיטי נשים, ולדעתי לק"מ דלפי הס"ד נפרש הא דלמעוטי לא באינם יודעין לחתום אלא באינם יודעים לקרות, דכה"ג גם למ"ד ע"ח כרתי כשר הגט כיון שיודעין לחתום הוי חתימה מעליא, והא דבשאר שטרות אינן חותמין אינו אלא מדרבנן משו"ה באמת אינו אסור אלא לכתחלה אבל בדיעבד השטר כשר כמש"כ רבינו בפ' כ"ד מה' מו"ל דין ו' יעו"ש, אלא שקשה לי הא מ"ד דמחלק בין גיטי נשים לשאר שטרות הוא רשב"ג ורשב"ג ס"ל בב"ב (ק"ע א') עדי חתימה כרתי א"כ מוכח דחתימה מעלייתא אפי' מדאורייתא מדכשר גם למ"ד עח"כ, שוב מצאתי שהתוס' גיטין שם (י"א א') ד"ה רשב"ג כ' דרשב"ג ס"ל ע"ח כרתי דוקא בשאר שטרות אבל לא בגיטין ולפ"ז א"ש, אלא דלפ"ז קשה מה צריך הגמ' לפרש טעמא דרשב"ג דבגיטי נשים משום תקנת עגונות תיפוק ליה משום דבגיטי נשים עדי מסירה כרתי ע"כ הוי כה"ג החתימה כשרה משא"כ בשאר שטרות דע"ח כרתי לא הוי חתימה מעליא מדאורייתא, ואפשר שצריך לה"ט משום שחרורי עבדים שאין חותמין באין יודעין לחתום אף דשם ג"כ עדי מסירה כרתי דשוו לגיטי נשים דלה לה גמרינן, או גם בגיטי נשים משום הא דאינן יודעין לקרות דכה"ג גם אם עח"כ ג"כ כשר כמש"כ, והכי מוכרחים אנו לומר דאי משום שחרורי עבדים נראה דלמ"ד עמ"כ בגיטין ולא בשטרות הוא דוקא בגיטין אבל שחרורי עבדים דמי לשאר שטרות דאל"כ אמאי לא תני בגיטין (ט' ב') שם ולרשב"ג שוו גיטי נשים ושחרורי עבדים בחמשה היינו דעידי מסירה כרתי א"ו כנ"ל והבן, ושבתי וראיתי דלדידן גם בליכא עדי מסירה בגט בשמקרעין להם ג"כ כשר, דדוקא למ"ד ע"ח כרתי א"כ וכתב דכתיב גביה היינו וחתם דהחתימה הוא כתיבת הגט וע"כ בשמקרעין אין זו כתיבה מעליא כיון שנעשה ע"י תחבולה זו, אבל לדידן דעדי מסירה והאי וכתב הוא על כתיבת הגט והא דכשר בעדי חתימה לבד היינו כמו שכ' הר"ן פ' המגרש שעדי חתימה נעשים עדי מסירה שע"י שאנו רואין הגט החתום בידי האשה הרי אנו נעשין עדי מסירה, א"כ לעצם החתימה אין צריך דין כתיבה רק שע"י החתימה אנו יודעים שנעשה המסירה א"כ גם כה"ג כשר הגט, דמ"מ כיון שאפשר לקיים חתימת העדים ויודעין אנו ע"י זה שנמסר הגט לא איכפת לן אם יש על החתימה דין כתיבה או לא שאין החתימה מעצם דין כתיבת הגט והר"ז כמו שהקשו התוס' גיטין (ד' ד') ד"ה מודה דגם אם החתימה היא שלא לשמה ג"כ צריכה להיות כשר ותירוצם לא שייך כאן והבן וזה דלא כדעת הב"ש הנ"ל, כל זה נראה לענ"ד: ג. א) הרמב"ם פ"ב מה' גנבה ה"א כתב הגונב את העכו"ם או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא קרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש לרעהו ולא לעכו"ם וכן הגונב קדשים מבית בעליה בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן ה"ז פטור מן הכפל ומתשלומי דו"ה שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ"ל, עיי' לח"מ פ"ח מה' נזקי ממון אף שרבינו פסק כריוה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הם בכל זאת פסק כאן דגונב ק"ק פטור מכפל משום דאיכא תרי קראי ומקרא יתירא ממעט אפי' קדשים קלים, אבל מה יושיענו זה הלא תלמוד ערוך הוא בתוספת' ב"ק פ"ז דלריוה"ג קדשים קלים כהדיוט ומשלם את הכפל, וגם דברי הראב"ד ז"ל כאן תמוהים שהגיה לדברי רבינו שמשלם חומש ואשם להקדש שהרי מעל, שדין זה אינו אלא בשוגג אבל במזיד אינו משלם אלא קרן, ומאי שייטיה דשוגג כאן, והנראה בדעת רבינו וטעמו דק"ק אף שממון הדיוט הוא בכל זאת פטור מכפל הוא ע"פ מש"כ התוס' בבכורות (י"ג ב') ד"ה ד"ת דמשיכה בהקדש לא שייכא דכל היכי דאיתא בי גזי דרחמנא איתיה יעו"ש, ובודאי אף קדשים קלים לריוה"ג אף שנכסי הדיוט הן מ"מ ברשות הקדש הם עומדים וכל היכי דאיתנייהו בגזי דרחמנא איתנייהו דהא גם בהם משיכה אינה קונה, ומעתה אי אפשר להתחייב כפל על ק"ק דהא כל גנב צריך להוציא את הגנבה מרשות הקודמת וכיון דק"ק ברשות הקדש עומדים ובכל מקום דאיתנהו בגזי דרחמנא הוי א"כ לא הוציאם מרשות הקודמת כלל וזהו דנסיב רבינו לטעמיה שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש שאין המיעוט מתיבת האיש שזה באמת לא ממעט הקדש כלל שגם הקדש נקרא איש כמו שכ' התוס' בב"ק (ס"ג א') ד"ה רעהו דה' איש מלחמה כתיב אבל הוא מפשטיה דקרא דגונב מבית וכו' שצריך להוציא מרשות הקודמת כדכתיב וגונב מבית ולא של הקדש, והיינו משום משל הקדש אי אפשר לקיים וגונב מבית משום שאינו מוציא אותו כלל מרשות שהי' מקודם הגנבה וע"כ לא חייב בו כפל כלל, ובזה א"ש מה שהצריך רבינו שני הכתובים לרעהו ולא של הקדש וגם קרא דוגונב והיינו משום קרא דלרעהו אי אפשר למעט קדשים קלים דרעהו קרינן בו כמו בנזקין, וע"כ הוצרך קרא דוגונב מבית דלא שייכא בו גנבה והוצאה מבית והוצרך ג"כ להלמוד של לרעהו והיינו בנכסי הקדש והיינו קדשי בדק הבית שיוצאין לחולין ע"י מעילה בשוגג ואם גנב מהגזבר ולא ידע שהוא של הקדש שאז יוצא לחולין בשוגג, שבזה לא שייכא למעט מוגונב שהרי יצא לחולין