מרחשת חלק ב תפה

שפיר שאין ראי' מגמ' דב"ב דבת אשתו אם מתה אין לה דשם שאני דמיתומים הוי ואם מתה אין לה משום שנתחייבה שבועה וא"א מוריש וכו', אבל בשלא מת הבעל אפשר גם לאחר מיתה יש לה מזונות ושפיר הוצרכו להביא ראי' מירושלמי והבן

לקוטים מענינים שונים. א. א) התוס' כתובות (ד' מ"ו ע"ב) ד"ה זכאי הקשו על הא דמפרשינן טעמא דלהכי האב זכאי במציאתה משום איבה וכפירש"י משום כיון דאינו חייב במזונותיה לא זיין לה והקשו על זה אמאי לא ילפינן מציאה מקדושין דאמרינן דשל אביה הוי מדאורייתא ותרצו בדוחק יעו"ש. ולענ"ד נראה ליישב זה בהקדם דברי הירושלמי על אתר דבעי על המשנה דאין האב אוכל פירות בתו אם נפלה מציאה לתוך שדה שלה מאי את עביד לה כמציאה והוי של אביה או כפירות והוי שלה דאין האב אוכל פירות בתו ומסיק בירושלמי דאת עביד לה כאכילת פירות והוי שלה יעו"ש בפ"מ, והנה הרמב"ם השמיט דין זה וכן כל הפוסקים וצריך טעמא, ולזה נראה דבאמת מציאת נערה וקטנה ילפינן ג"כ דהוי של אביה כמו מעשה ידיה וקדושיה דהוי של האב וכקושית התוס', אלא לענ"ד צריך טעמא דמשום איבה דאי לאו טעמא משום איבה הוי אמינא היכא שנפלה מציאה לתוך שדה שלה דהוי כאכילת פירות ולא הוי של אב, לזה אמרינן טעמא משום איבה דגם היכא דנפלה מציאה לשדה שלה דהוי מן הדין כאכילת פירות מ"מ משום איבה הוי ג"כ של אב, וע"כ שפיר השמיטו הפוסקים דין זה של הירושלמי כיון דבתלמודא דידן מפרש טעמא משום איבה ע"כ הטעם הוי גם להיכא דנפלה מציאה לתוך שדה שלה, דאל"ה לא צריך טעמא דאיבה תיפוק ליה דקנה מטעם מעשה ידיה וקדושין דהוי של אב, וע"כ שפיר השמיטו הפוסקים כנ"ל, משא"כ הירושלמי לית ליה טעמא דאיבה וכדמוכח ג"כ דלית ליה האי טעמא גם במציאת האשה שהוי של בעלה, דתלמודא דידן מפרש משום איבה ובירושלמי פרק מציאת האשה מפרש משום שמא תגנוב משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי, וכיון דלית ליה טעמא דאיבה שפיר מיבעי ליה היכי את עביד לה אם כמציאה בעלמא דאז זוכה בה מטעם מעשה ידיה וקדושין מדאורייתא או דהוי כאכילת פירות ולית ליה בה כלום דטעמא דאיבה לית ליה, ובזה מדוייק לישנא דגמ' דידן דקאמר משום איבה ולא קאמר מאי טעמא משום איבה כמו דאמר באידך מנלן ולפמש"כ ניחא דבאמת מתניתין איכא לתרוצי דלא מיירי אלא במציאה דעלמא ולכן לא בעי טעמא דאיבה דנפקא לן ממעשה ידיה ומדאורייתא, אבל הש"ס מוסיף ג"כ טעם משום איבה דאז גם אם נפלה מציאה לתוך שדה שלה הוי ג"כ של אב וע"כ מטעם איבה

ב) ולפמש"כ יש ליישב שיטת רש"י דכתב בב"מ (ד' י"ב ע"א) ד"ה מציאת דטעמא דמציאת בתו הקטנה הוי של אב משום דנפקא לן מקרא בכתובות דקטנה אף נערה שבח נעוריה לאביה ותמהו התוס' שם (ע"ב) ד"ה רי"ו הא בהדיא מפרשינן בכתובות טעמא דמציאתה לאביה משום איבה ולא מדאורייתא יעו"ש בתוס', ולפמש"כ דברי רש"י נהירין וברירין דבאמת מציאתה לאביה הוי ג"כ מדאורייתא, והא דאמרינן כאן משום איבה צריך רק היכא שנפלה לתוך חצירה דאז מטעם מעשה ידיה ליכא וצריך טעמא משום איבה, וא"כ א"ש מש"כ רש"י בב"מ דילפינן מקרא דהא בב"מ בקטנה קעסקינן ואמרינן בב"מ (ד' י"א ע"ב) דפליגי רשב"ל ור"י אם יש לה חצר או לא ומסקינן דמר אמר חדא ומ"א חדא ולא פליגי ופרש"י שם דרשב"ל אמר לענין מציאה דלית להחצר ור"י אמר לענין גט דיש לה חצר וכיון דקטנה לית לה חצר א"כ אין שייך לפרש הטעם משום איבה דהא הטעם דאיבה צריך רק היכא שנפלה לתוך חצירה וכיון דקטנה בלא"ה אינה קונה בחצר וכל עיקר מציאה דמשכחת לה בקטנה הוי רק היכא שהגביהה בעצמה וזה הוי מדאורייתא של אב דהוי כמו מעשה ידיה וקדושין ושפיר כתב רש"י דילפינן מקרא

ג) ולפ"ז מיושב נמי קושית הר"ן בכתובות שהקשה לפרש"י דמפרש משום איבה היינו משום כיון דאין חייב במזונותיה אם נימא דהוי מציאתה שלה תו לא זיין לה, ונמצא לפרש"י אם אין הבת סמוכה על שולחן האב מניאתה שלה וקשה מב"מ שם ע"ב דמקשה האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעי גביה ואי לא אייתי שלה דאבוה הוי ולפרש"י קשה כיון שהיא בבית אדוניה ואינה סמוכה על שולחן אביה שפיר הוי מציאתה שלה דליכא טעם דאיבה ומאי מקשה דאבוה הוי יעו"ש בר"ן שדחה מכח זה פירש"י, ולפי מש"כ ניחא כיון דשם בקטנה מיירי שפיר פריך דאבוה הוי כיון דחצר לא משכחת לה גבה והוי רק מציאה בעלמא שהגביהה א"כ הוי כמעשה ידיה דשל אב מדאורייתא ואפי' אינה סמוכה על שולחן אביה, והיינו דדייק רש"י ד"ה דאבוה הוי מציאתה דהא קטנה הוי עכ"ל, דייק לשון קטנה וכמו שפרשתי, ובזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' בכתובות על פירש"י ז"ל

ד) ובמהרש"א בכתובות שם הקשה ג"כ לפירש"י כיון דהטעם דאיבה הוא רק משום דלא זיין לה תו נמצא לפי פירושו דדוקא היכא שסמוכה על שולחן אביה דאז איכא טעמא דאיבה, א"כ במתניתין שם דקתני דהאב זכאי במציאתה וכו' מאי רבותא יש הא דומיא דהכי בסמוכה על שולחן אביה גם בבוגרת ובנו גדול הוי של אב וכמו דאמרינן בב"מ לא גדול גדול ממש וכו' יעו"ש שנשאר בקושיא, אולם לפי מש"כ ניחא דבאמת מתניתין מיירי אף באינה סמוכה דמ"מ הוי של אביה משום דנפקא לן ממע"י וקדושיה וכקושית התוס', אך טעמא דאיבה צריך להיכא שנפלה לה מציאה בתוך שדה שלה דאז אין שייך טעמא דמעשה ידיה וצריכין אנו לטעמא דאיבה א"כ מתניתין שפיר מיירי גם באינה סמוכה והוי שפיר של אב משום מע"י וקדושיה בקטנה ובנערה היכא שהגביהה בעצמה ולא ע"י חצירה דאז הוי של אב מדאורייתא אף באינה סמוכה וא"ש הכל בס"ד

ה) ובזה נכון מאד ליישב קושית השמ"ק והמהר"ם שיף ז"ל בב"מ שם דפריך אי דאייתי שתי שערות מאי בעי גביה ואי דלא אייתי שתי שערות שלה דאבוה הוי והקשו אמאי לא מקשה בפשיטות אף אם אייתי שתי שערות דאבוה הוי דהא מציאת נערה ג"כ דאבוה הוי יעו"ש בשמ"ק ובמהר"ם שיף

ולפמש"כ ניחא דבאייתי שתי שערות דאז נערה הוי ואית לה אז חצר וכיון דאית לה חצר א"כ משכחת שפיר דשלה הוי כגון דנפלה לתוך חצירה וכיון דאינה סמוכה על שולחן אביה כמו שפחה וליכא ג"כ טעם דאיבה לפי פרש"י ז"ל שפיר משכחת לה דהוי מציאתה שלה וע"כ פריך בפשיטות מאי בעי גביה, וזה נכון מאד בס"ד

ו) ובכתובות (ד' מ"ג ע"א) איתא שם בפשיטות דמה מציאה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה, ולפמש"כ דגם מציאה ילפינן ממעשה ידיה א"כ במאי פשיטא ליה יותר מציאה ממעשה ידיה דהוי