מרחשת חלק ב תפד

דחולקין בשוה והיינו כמו שנתבאר כיון דהטומטום אינו יודע מכח מי בא לירש אם מכח בן או מכח בת וע"כ אינו נוטל שליש דהשליש שהבת מודה לו הוא מכח שהוא בת והוא בא לזכות מכח שהוא בן וע"כ כיון דספק הוא אם זוכה מכח בת או בן חולקין בשוה, אולם דעת הטור אינו כן וכמו שפסק דספק ובני יבם בנכסי המת שנוטל השליש הכ"נ פסק בטומטום שנוטל שליש כיון דעכ"פ יש לו שליש אף לפי דברי הבת ואזלי לטעמייהו, ומה"ט אני תמה על רבינו הב"י בשו"ע חו"מ שם סתם כרבינו דבת וטומטום חולקין בשוה, ובספק ובני יבם בנכסי המת הביא בשו"ע אה"ע סי' קס"ג דעת הרא"ש והטור בראשונה ודעת הרמב"ם ז"ל רק בשם יש מי שאומר דמשמע דבעיקר הלכה דעתו נוטה כדעת הרא"ש והטור, ולפמש"כ שני הדינים האלה מישך שייכי אהדדי וכיון שסתם שם כרבינו איך הביא כאן להיפך וצ"ע

ב) ולפמש"כ נראה לי ליישב ג"כ דעת הרא"ש ביבמות שם בספק ויבם בנכסי המת דחולקין דכתב הרא"ש דזה אינו אלא בשהסבא קיים אבל אם הסבא אינו קיים אז הוי היבם ודאי יורש משום דהוחזקה נחלה באותו שבט והספק ספק יורש ניטל היבם הכל, והאחרונים תמהו על הרא"ש דמ"ש מספק וסבא בנכסי יבם דחולקין ולא אמרו דסבא נוטל הכל משום דהוחזקה נחלה באותו שבט, יעויין במוהרש"א ז"ל שם וכן המוהרש"ל ביש"ש תמה בזה על הרא"ש, וגם הב"מ בסי' קס"ג לא מצא מזור וקושיתם על הרא"ש יעו"ש, אבל לפמש"כ יש לומר דהיינו חילוק הרא"ש מכיון דהיבם ודאי יורש הוא דהא הוא אח המת והספק ספק יורש הוא דאם הוא בן היבם אינו יורש של המת כלל דכיון דהא דבן האח יורש הוא רק מכח אביו וא"כ כ"ז שהאב קיים אינו חשוב יורש כלל וע"כ הוי היבם ודאי יורש והספק ספק, אבל בספק וסבא בנכסי היבם דאף אם בן המת הוא ג"כ הוא יורש של דודו לא מכח הסבא כלל אלא דהסבא קודם אבל מ"מ כח ירושתו אינו מכח הסבא רק מכח שהוא בן אחיו וא"כ אין הספק אלא מי קודם, וכיון דספק הוא מי קודם אם הסבא או הבן ע"כ חולקין, משא"כ בנכסי המת דאם הוא בן היבם אינו יורש של דודו כלל דכל כח ירושתו הוא מכח אחיו היבם וכל שיבם קיים אין לו שייכות ירושה כלל וכנכרי הוא דאין יורשין את החי, דוק בזה ותמצא כי הדברים נכונים ומיוסדים על סברא עמוקה, ועיין תוס' ב"ב (ק"ח ב') ד"ה יכול וא"ת ואחין וכו' ולפמש"כ נ"מ טובא אם הם נוחלים מכח ירושת האב בקבר או מכח האחין לענין סבא דהספק יורש מכת אחיו ולא מכח הסבא וצ"ע, ועיין בתשו' רע"א ז"ל סי' קל"ב וסי' קל"ח

ג) ועפמש"כ בישוב דברי הרא"ש ניחא נמי מש"כ עוד הרא"ש שם דאם מת הספק קודם חלוקה אז יחלוקו הסבא והיבם ולשיטתו אמאי לא אמרינן הוחזקה נחלה באותו שבט והסבא קודם כי האב קודם לכל יוצאי ירכו וכבר עמד בזה הרש"ל ביש"ש פ' החולץ סי' ז' יעו"ש מש"כ, אבל לפי המבואר הר"ז נכון דאם הוא בן היבם אז היבם זוכה בנכסי המת לא באמצעות כלל רק מכח יבומו וא"כ כמו שהאב הזקן יורש הוא את בן בנו כמו כן היבם זוכה בנכסי אחיו המת והוי ספק וספק וחולקין

ד) ובאותו ענין בפרק זה ה"א כתב הרמב"ם הניח בנות טומטום ואנדרוגינוס יורשות בשוה ועיין לח"מ דמשמע מדברי רבינו ז"ל דגם בנכסי מועטים חולקין בשוה דלא כדעת הטור ז"ל וזה באמת תמוה דמ"ש מהא דבסמוך ה"ב בהניח בנים ובנות וטומטום דבנכסים מועטים הבנות דוחות אותו אצל זכרים, ונראה בדעת רבינו ז"ל דלכאורה הא דבנות דוחות אותו בנכסים מועטים תמוה הוא הא בפ' מש"מ (ק"מ א') איתא דיתומים שמכרו בנכסים מועטים מה שעשו עשו ומכח זה מוכיח שם בגמ' דנכסי בחזקת הבנים קיימי וא"כ היך הבנות דוחות אותו מספק הא הוא מוחזק יותר מהם בנכסים דאף אם זכר הוא מ"מ נכסים ברשותו קיימי, ונראה כיון דיש כאן בנים וא"כ אין לו חלק בנכסים כלל מצד ירושה וכמו שפוסק רבינו דבבן וטומטום הבן יורש את הכל דאין ספק מוציא מידי ודאי, לפ"ז אין הנכסים עומדים ברשותו כלל דמצד ירושה הם היורשים ולא הוא, וממילא כיון דנכסים אינן עומדים ברשותו שוב הבנות דוחות אותו דאינהו ודאי והוא מספק בתקנת מזונות והוא נדחה משני הצדדים, אבל כ"ז בהניח בנים אבל במי שהניח בנות וטומטום א"כ הנכסים ממ"נ ברשותו קיימי דבין שהוא זכר הוא היורש ואם מכר מכר ובין שהוא בת הוא יורש בשוה וכיון דנכסים ברשותו קיימי אין הבנות יכולות לדחות אותו דילמא זכר הוא דגם אם זכר הוא ג"כ הנכסים עומדים ברשותו כיון שאין כאן זכרים אחרים וע"כ ס"ל לרבינו דחולקות בשוה גם בנכסים מועטים כנ"ל, ודעת הטור ז"ל דאף דהטומטום הוי מוחזק מ"מ כיון דהבנות הם ודאי בנכסים מועטים והטומטום ספק אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל מש"כ הטור שם עוד דבבן וטומטום בנכסים מועטים הטומטום נוטל שלשה חלקים והבן רביעית צע"ט הא הבן מוחזק הוא ממ"נ בפלגא ואיך הטומטום מוציא ממנו רביע מטעם ממון המוטל בספק הא לא קימ"ל כסומכוס היכא דאחד מוחזק ולא השני וכאן הא פלגא של הבן הבן מוחזק ולא הטומטום, וצע"ג, ועיין יבמות (ס"ז ב') והבן

ה) ובההיא ענינא דנכסים מועטים אימא בה מילתא ליישב דעת הראשונים ז"ל הרא"ש פ' הנושא והה"מ בפכ"ג מה' אישות הי"ח שהביאו ראי' מהירושלמי דהמקבל עליו לזון את בת אשתו חמש שנים שאם מתה תוך זמנו אינו מחוייב במזונות בעד השנים הנותרות, ובהפלאה הביא בשם חכם ירושלמי לתמוה מדוע הוצרכו להביא ממרחק לחמם מירושלמי הלא הדבר מפורש גם בתלמודא דידן ב"ב שם (קמ"א א') בת אשתו מהו שתמעט בנכסים מי אמרינן כיון דאילו מינסבא נמי אית לה וממעטא או"ד כיון דאילו מתה לית לה לא ממעטא, הרי מפורש דבת אשתו דכי מתה לית לה, ולענ"ד נראה ליישב ע"פ מה דמיבעי לן עוד שם בסמוך ואת"ל כיון דאילו מתה לית לה ולא ממעטא בע"ח מהו שימעט בנכסין מי אמרינן כיון דאילו נמי מת אית ליה ממעיט או"ד כיון דמחוסר גוביינא לא ממעיט, ולכאורה קשה לי הא בבע"ח נמי דכי מית לית ליה דהא הוי ליה מת לוה בחיי מלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו כדאיתא בשבועות מ"ח, ואין לומר דשאלת הגמ' הוא אחר שכבר נשבע הבע"ח שאז אם מת יש לו זה אינו כיון דקודם שנשבע אם מת לית ליה א"כ קודם שנשבע אינו ממעט בנכסין לפי סברת הגמ' דכיון דאלו מת לית ליה לא ממעט כמו בבת אשתו א"כ גם אחר שנשבע ג"כ לא ממעט משום דהוי כמו מרובין שנתמעטו שכבר זכו בהן יורשין כדאיתא התם, אולם לענ"ד פשוט הדבר דשאלת הגמ' הוא בבע"ת תוך זמנו דקימ"ל דנפרע מן היתומים בלא שבועה כדאיתא התם (ה' ב') וא"כ שפיר אם מת אית ליה משום שלא נתחייב שבועה כלל, והנה בכתובות צ"ו בעי רי"ו יתומים אמרו נתננו ואלמנה אומרת לא נטלתי על מי להביא ראי' ופרש"י דמי מזונות לשנה הבאה, ותמה הר"ן שם הא מזונות דלהבא הוי ליה תוך זמנו ואינם נאמנים, ותי' בהפלאה שם כיון דמזונות הוי בכל יום הוי ליה כמו שכתב הש"ך שם גבי שיפא ושיפא זימניה הוא שעשוי לשלם גם על להבא כי היכי דלא ליטרדן, והשתא במזונות בת אשתו כיון דהוי בכל יום א"כ כל יומא זמנו הוא ולא אמרינן בזה אין אדם פורע תוך זמנו, א"כ בבת אשתו אם מתה לפיכך אין לה משום דנתחייבה שבועה וא"א מוריש שבועה לבניו. והשתא אתי שפיר