מרחשת חלק ב תפב

אין זה הקנאה ממנה להאדון כלום כיון שאין לה בהולדות כלום ולא שייך בזה לומר דהוי כמו שטר מהשפחה להאדון דאיזה שייכות יש לה אל העובר לתת לו שטר עליו, וע"כ אין זה חשוב לאו כרות גיטא ושפיר משתחררת אף אם משייר לעצמו את הולד כיון שאין זה חשוב שטר מהשפחה להאדון

ומעתה נאמר דהרמב"ם והרא"ש ז"ל לשיטתייהו אזלי דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כרבה דיש לה זכות בהולדות א"כ הוי שייך כאן לאמר לאו כרות גיטא הוא אבל להרמב"ם ז"ל לטעמיה דפסק דבמוכר סתם שפחה לא מכר עובר א"כ אין זה שיור בלשון שמשתחררת בו כיון דבלשון הרי את בת חורין אין הולד בכלל, ולהרא"ש דס"ל גם במוכר סתם שפחה גם העובר בכלל אבל איהו לטעמיה דפסק כר"ח דלית להו זכות בהולדות אין זה חשוב לאו כרות גיטא וכמו שנתבאר

ה) והנה הרמב"ם פ"ד ה"ב מה' חובל ומזיק פסק דאם לאחר מיתת הבעל נגף את האשה הרי דמי ולדות להאשה והראב"ד ז"ל השיג עליו דאין דבר זה מחוור מן הגמ' וההלכה דאפי' לרבה דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכי' בה איהי ה"מ אשת הגר דאין לו יורשים דקיימא וקדמא איהי וזכי' בגווייהו אבל אשת ישראל דיש לו יורשים לעולם הם ליורשים עכ"ל ז"ל ויעו"ש בהה"מ וכ"מ ובלח"מ, והנה התוס' (מ"ט א') ד"ה אטו כתבו ג"כ כדעת הראב"ד וכתבו עוד יותר דגם ר"ח לא פליג ביורשים והוכיחו זה מדפריך לרבה מברייתא דהכה את האשה ומוקי לה בשחבל בה בחיי הגר אבל לר"ח משמע דניחא לאחר מיתת הגר ודוקא גר אבל בשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשים, והנה קשה להרמב"ם ז"ל מהוכחת התוס' דמוכח דהוי ליורשים, ולענ"ד נראה דהא בהא תליא דסברת רבה דס"ל דבשחבל בה לאחר מיתת הבעל דזכה בהו האשה משמע דס"ל דהא דדמי ולדות לבעל אין זה רק חיוב ממון שהתורה הטילה על המזיק להולדות לבד אבל ס"ל דלהבעל יש קנין בגוף הולדות כ"ז שהם במעי אמם, והוי כשאר נכסי שיש לו בהם קנין הגוף, וע"כ ס"ל לרבה דכיון דולדות כ"ז שלא יצאו לעולם תופס בהן קנין הגוף וע"כ ממילא לאחר מיתת הגר האשה זוכה בהם כשאר נכסים וכמו שפרש"י להדיא דהא ולדות נכסי בעליהן הן וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת היא החזיקה בהן והיא קודם לכל אדם הלכך כי חבל בה בתר הכי משלם לה לדידה עכ"ל, אלמא דולדות חשובין כנכסים ממש לרבה וע"כ כל הקודם בהן זוכה, אבל כיון דעובר חשוב דשלבל"ע ואין אדם מוריש דבר שלא בא לעולם כדאיתא בב"ב (קמ"ח) ובתוס' שם דאין אדם יכול להוריש דבשלבל"ע, ואף לדעת הרמב"ם דס"ל דעובר חשוב דשב"ל אין זה אלא אם היכא דכשיבוא לעולם יש בו קנין אז חל הקנין ג"כ בעודנו עובר אבל בולדות דכשיצאו לאויר העולם פקע זכות האב מהם ואין לו בהם זכות רק כ"ז שהם בבטן אמם א"כ ודאי חשובים דשלבל"ע לענין זה וע"כ אין האב יכיל להוריש אותם לבנו או ליורשיו אחריו וע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דאם מת הבעל קודם נגיפה דמי ולדות להאשה כיון דהבעל אינו יכול להורישם שוב הוי הולדות הפקר כמו בגר והיא שפיר תוכל לזכות בהם מן ההפקר דלגבה דידה לא שייך דשלבל"ע כיון דבגופה הן ומוחזקת היא בהן

ו) אבל לר"ח דס"ל דאטו ולדות צררי נינהו והיינו דס"ל דאין להבעל שום קנין הגוף בעצם הולדות רק דהתורה הטילה חיוב ממון לשלם להבעל בשהזיק אותם, ולענ"ד מה שנוטל הבעל דמי הולדות בתורת ירושה הן וכמו לרבי דס"ל ונתת נפש תחת נפש ממון דאם הרג שלא בכוונה בן חורין דהיורשין נוטלין ממון בתורת ירושה והכ"נ הבעל שהוא האב שקודם לכל יוצאי ירכו יורש את דמיהם אבל אין לו קנין כלל בעצם הולדות משום דלאו צררי נינהו דליזכי בהו, וע"כ ס"ל לרב חסדא דגם בשחבל בה לאחר מיתת הגר אין להאשה דמי ולדות כיון דעיקר הטעם הוא משום ירושה שהאב יורש את בנו ממילא אין האשה זוכה בדמי ולדות דאין האם יורשת את בנה וע"כ זוכה בהו החובל, וע"כ לרב חסדא שעיקר הזכות בדמי ולדות הוא מטעם ירושה וע"כ ודאי בשיש יורשים זוכים היורשים שאין הם זוכים בגוף הולדות אלא בחיוב הממון שמתחייב החובל לשלם ועל חיוב הממון שפיר נעשים יורשים, משא"כ לרבה דס"ל דעיקר החיוב הוא מצד קנין הגוף של הולדות וא"כ בעובר במעי אמו שאין האב מוריש להם שוב קדמה האשה וזוכה בהן ושוב אין להיורשים מה לירש כיון שהולדות שלה וחיוב התשלומין אינו מצד ירושה רק מצד שהזיק לו נכסיו וכמו עבדו ושפחתו, ולפ"ז ניחא שפיר דודאי לר"ח יורשים האחים דמי הולדות אבל לרבה אין כאן ירושה כלל והאשה זוכה בהם והרמב"ם ז"ל פסק כרבה שפיר פסק דדמי הולדות להאשה ולא להיורשים

ז) וכיון שנתבאר דהא דלר"ח דמי ולדות לבעל מטעם ירושה לכאורה מוכח מזה דעובר אף שניפול אח"כ יש לו כח להוריש וא"כ מכש"כ לכאורה מזה דיש לו כח לירש, ומוכח מזה כדעת התוס' דעובר אף שסופו להיות נפל יש לו זכיה, אבל יש לחלק בקל

ח) והנה לכאורה קשה לפמש"כ בטעמא דרבה דס"ל דזוכה היא בולדות מטעם קנין הגוף בהולדות כ"ז שהם במעי אמן לפ"ז קשה מהא דאיתא ביבמות (ס"ז א') בת ישראל שנשאת לכהן והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר ומפרש התם רבה טעמו של ר' יוסי משום דעובר במעי אמו זר הוא, ולסברת רבה גופיה דהאשה יש לה קנין בהולדות א"כ נהי דעובר במעי זרה זר הוא מ"מ כיון שהעובר קנוי לה אמאי לא יאכלו עבדיו בתרומה ליהוי כמו קנינו שקנה קנין שאוכלין בתרומה וע"כ העבדים שהן קנין העובר והעובר הוא קנין האשה וכיון שהאשה אוכלת הויין העבדים קנינו של עוברה שהוא קנוי לה ואמאי לא יאכלו בתרומה

ונראה דרבה ס"ל כמו דאמר רבינא לעיל (ס"ו א') קנין אוכל מאכיל ושאינו אוכל אינו מאכיל ומשמע דהגירסא האמיתית צ"ל רבה ולא רבינא מדהקדים אותו לרבא וא"כ יש לומר דרבה לטעמיה דס"ל דקנין שאינו אוכל אינו מאכיל וכיון שהולד אינו אוכל א"כ מצד קנין לא יוכל להאכיל דכל קנין שאינו אוכל אינו מאכיל, ויש לומר דזהו באמת טעמו של הרמב"ם ז"ל שפסק כרבינא דקנין שאינו אוכל אינו מאכיל דאף מתירוצא של רבא ור"א לא משמע כן ולפמש"כ ניחא משום דמוכח מרבה דהכי ס"ל וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק כרבה ע"כ פסק דקנין שאינו אוכל אינו מאכיל: ה. א) והנה הרא"ש פ' החולץ בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא דחולקין כתב דהיינו דווקא שהסבא קיים הלכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים כי האב קודם והוא צריך לזכות מטעם דאת ברי דידי וזו טענת ספק היא אבל אם אין הסבא קיים אז יוכל יבם לומר דל מהכא הייבום שזכיתי בנכסים מכח הייבום מ"מ אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו אלא הקרוב קרוב יורש יעו"ש ויעויין בק"נ שם שתירץ על קושית האחרונים מוהרש"ל ומוהרש"א ז"ל שהקשו על הרא"ש מהא דספק וסבא בנכסי יבם דחולקין ולא אמרינן דהוחזק נחלה באותו שבט דלסבא יש לו חזקת שבט דשאני ספק ויבם בנכסי מיתנא דהתם תשוב הוחזקה נחלה באותו שבט משום דמשעת מיתה יש ליבם חזקת שבט והספק עדיין עובר הוא ואינו נוחל ומנחיל נמצא היבם מוחזק