מרחשת חלק ב תפא

מצד השליח וא"כ לא דמיא למציאה דשם שייך שליחות מצד הפעולה הגבהת המציאה ע"כ גם חצר קונה מתורת שליחות אבל בשליחות הגט שאין כאן תורת שליחות כלל אם לא מטעם יד וכיון שאין כאן תורת יד אצל חצר דמתנה, מצד שליחות לא מהני מידי, ואף שרבתה תורה שליחות אצל גט לא מצינו דרבתה תורה גם חצר משום שליחות ואין לך בו אלא חדושו דרק שליחות הוא דאמרה תורה ולא חצר מדין שליחות דדין שליחות אצל גט הוא חידוש ואין ללמוד ממנו

יב) ומעתה אחרי שזכינו לדין זה דדין שליחות בקבלת הגט שונה היא משאר שליחות שבתורה דשאר שליחות הוא מצד תורת שליחות אבל שליחות לקבלה הוא מתורת יד היינו שהתורה אמרה דהאשה יכולה לעשות לה יד גם ע"י אחר, ולהאריך את היד שלה, לפי"ז יש לומר דהיינו טעמא דהוצרך הרמב"ם ז"ל לטעם אחר הא דאין הקטנה עושה שליח לקבלה ולא ילפינן לה מעלמא, והוא דעד כאן לא אמרו דאין שליחות לקטן הוא דוקא בשאר שליחות דשליחות מילתא אלימתא כמו שכ' הר"ן ריש פ' האיש מקדש ואין מעשה הקטן אלים לעשות שליח אבל בשליחות דקבלה שאין זו שליחות כלל רק תורת יד עלה והיינו שהיא עושה לה יד לקבל את הגט א"כ כמו שהקטנה יכולה לקנות לה קלתה על ראשה או שאר בגד כדי לעשות לה יד כדי לזרוק לה גט בתוכו הכ"נ יכולה האשה לעשות לה יד ע"י השליח ולא גרע מקלתה ואין כאן מעשה שליחות כלל, וא"כ מצד אין שליחות לקטן לית כאן וע"כ הוצרך רבינו ז"ל לטעם אחר מצד ששליחות לקבלה צריך עדים ואין מקבלין עדות לקטן

יג) איך שיהי' סברת הרמב"ם ז"ל עכ"פ נמצינו למדים מדבריו ז"ל שהי' שייך דין שליחות בקטנה בגט לולא הטעם משום ששליחות קבלה צריך עדים ואין מקבלין עדות על הקטן, מעתה אומר אני דהא דהמזכה לעובר לא קנה אינו מטעם דהוי דשלבל"ע דזה אינו ע"כ לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק בה' אישות דאם היתה אשתו מעוברת והוכר עוברה מקודשת הרי דחשיב לעובר דבר שב"ל, אבל הטעם הוא משום דאמרו בב"מ פא"נ (ע"א א') דהא דזכין לקטן אינו אלא מדרבנן והוא משום דאתי לכלל שליחות תקיני ליה רבנן זכיה, ומעתה היינו טעמא דהמזכה לעובר לא קני משום שאין לו שליחות וכיון דלית ליה זכיה רק מצד דאתי לכלל שליחות א"כ בעובר דעדיין לא בא לעולם וכמה הרפתקאי עדן עליה עד שיצא לאויר העולם לא חשיב אתי לכלל שליחות וכל שאין לו שליחות או לא אתי לכלל שליחות אין לו זכיה, מעתה כל זה היכא דליכא דין שליחות אבל בגט שחרור דילפינן לה לה מאשה וכל שיש בגט אשה ישנו ג"כ בגט שחרור וכיון דבגט אשה יש תורת שליחות גם אצל קטנה כמו שכתב הרמב"ם ישנו ג"כ בשחרור יהי' מאיזה טעם שיהי' וכיון שיש כאן תורת שליחות אצל קטן בגט שחרור שפיר מהני לזכות לעובר גט שחרור, וטעמו של הרמב"ם שכתב שאין שליחות בקטנה משום שאין מקבלין עדות על הקטן לא שייך בשחרור דהא דאין מקבלין עדות על הקטן אינו אלא לחוב לו אבל לזכות מקבלין שפיר כמו שהביא הפ"ת בחו"מ סי' כ"ג, וכיון דקימ"ל זכות הוא לעבד שוב מקבלין עדות ע"ז ושפיר מצי משוי שליח, וע"כ המזכה לו גט שחרור קנה: ד. א) והנה קשה לי במאי דאמרינן הרי את בת חורין וולדך עבד דדבריו קיימין למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא מהא דאמרו בגיטין (ט' א') הכותב כל נכסיו לעבדו שייר קרקע כל שהוא לא עשה ולא כלום ומפרשינן טעמא התם משום דלאו כרות גיטא ופירש"י ז"ל משום דכיון דבאותו לשון שמשחרר השאיר זכות אצל האדון לא הוי כריתות ואינו משתחרר יעו"ש, מעתה כיון דכותב לה הרי את בת חורין וולדך עבד ומשייר האדון זכות לגביה את הולד אין זה כרות גיטא ואמאי משתחררת השפחה ודבריו קיימין

ב) והנה נראה לכאורה דזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש ז"ל במוכר לו שפחה סתם אם מכר עוברה דלדעת הרא"ש ז"ל מכר עוברה ולדעת הרמב"ם ז"ל דוקא אם אמר לו שפחה מעוברת אני מוכר לך אבל אם אמר שפחה סתם לא מכר עוברה, כמבואר מחלוקת זו בשו"ע חו"מ סי' ר"כ ס"ט. מעתה לדעת הרמב"ם ז"ל באומר לה הרי את בת חורין לא משמע ולדה כלל דסתמא לא משמע עוברה א"כ במאי שאומר וולדך עבד לא חשיב שיור באותו לשון שמשתחררת בו כיון דבלשון שמשחררה אין כאן שיור כלל לזכות האדון דגם בלעדי אמר וולדך עבד ג"כ לא הי' משמע שחרור הולד וכמו במוכר, אבל לדעת הרא"ש דבאומר סתם שפחה גם העובר בכלל ואם הי' אומר הרי את בת חורין הי' גם העובר ג"כ ב"ח א"כ כשמשייר את העובר הרי השאיר לעצמו זכות בלשון שמשחרר בו ולא הוי כרות גיטא וזו קושיא עצומה לכאורה

ג) וביישוב זה נראה בהקדם סוגית הגמ' דב"ק (מ"ט א') היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור ואמר רבה עלה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכי' לה איהי בגווייהו ומחייב לשלומי לדידה אמר ר"ח מרי דכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיה בהו אלא איתא לבעל זכה ליה רחמנא ליתא לבעל לא זכה בהו רחמנא, והנה מבואר בזה מחלוקת רבה ורב חסדא דלרבה יש לאשה זכות בדמי ולדות והיא כזוכה מן ההפקר כ"ז שאין כאן בעל מי שיהו שייכים לו ולרב חסדא אין להאשה כל זכות בולדות, והרמב"ם ז"ל פסק שם כרבה והרא"ש פסק כר"ח

ד) והנה בהא דאיתא בגיטין מ' הכותב שטר אירוסין לשפחתו דלר"מ יש בלשון זה לשון שחרור ומשתחררת ומתקדשת וכו' הקשה עלה הגרע"א הא אמרו כל שיש זכות לאדון באותו לשון שמשתחרר לאו כרות גיטא הוא א"כ אמאי משתחררת היא בשטר אירוסין הא יש כאן זכות לאדון בלשון זה שע"י מקודשת לו, ותירץ דדוקא הכא בכותב כל נכסי דאילו כ' כל נכסי בלא שיור ואח"כ חזר והקנה הוא לרבו איזה קרקע בשטר הדין דהמוכר כותב ללוקח א"כ במה דכתב כל נכסי חוץ מקרקע פלונית לגבי חוץ מקרקע פלונית הוי כמו שטר מהעבד לרבו ויש זכות להרב בשטר זה כאלו הוא שטרו משו"ה הוי אגיד גביה ולא מיקרי כרות גיטא אבל בהתקדשי בו דכל שטרי אירוסין המקדש כותב שטר ונותן לה א"כ כל השטר כולו לשון השחרור ולשון הקדושין הכל שייך לה דאף דיש זכות להרב בענין הקדושין מ"מ אין לו שייכות בגוף השטר דהא לענין הקדושין ג"כ מיקרי שטר שלה, עכ"ל הגרע"א ז"ל, מעתה נחזי אנן לפי דעת רבה דהאשה יש לה זכות בגוף הולדות וזוכה היא בהן וע"כ דמי הולדות שייכין לה היכי דליכא בעל מעתה בכותב הרי את בת חורין וולדך עבד הרי זה חשוב לאו כרות גיטא, דבזה שמשייר הולד אצלו הוי זה כמו שטר מהשפחה אל האדון דאם לא הי' האדון משייר את העובר והי' עושה גם אותו בן חורין אז הזכות בהולדות שייכין לה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל דבהיתה שפחה ונשתחררה זכתה היא בדמי ולדות, א"כ במה שמשייר לעצמו את העובר לעבד הרי זה כמו שטר מהשפחה להאדון והוא כמו שהיתה מקנה לו את העובר בחזרה, אבל לדעת רב חסדא דהאשה אין לה כלום בהולדות ואין לה זכות כלל בהן לא שייך כאן לומר דלאו כרות גיטא הוא, דאין זה אלא היכא שהיא היתה מקנה לו בחזרה את הולד אבל כאן גם אם הי' משחרר את הולד ג"כ אין לה זכות כלל בהולד דאין זה צררי לזכות אותן וא"כ