מרחשת חלק ב תעט

ראי' כלל מדברי הירושלמי אלו לפמש"כ הקצוה"ח שם בטעמא דעובר אף שהפילה לבסוף יש לו זכיה לפמש"כ הנמי"ו ביבמות בהא דס"ל לר"ל דהחולץ למעוברת לאו שמה חליצה משום דתגלי מילתא למפרע לא אמרינן, דהיינו טעמא אף שהפילה לבסוף מ"מ יש לומר דעובר זה ראוי הי' להיות בן קיימא אלא סבה אחרת גרמה לו לבסוף שהפילה אבל בתחלה בשעה שחלץ ראוי הי' להתקיים ורק לבסוף מכח איזה מקרה שקרה נעשה נפל וכיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן א"כ כשהפילה אמרינן השתא היא שהפילה אבל מקודם הי' עובר בן קיימא וכמו שכתבו הראשונים ז"ל אצל טריפות דמכח רובא אמרו חזקה ואמרינן השתא הוא דנטרפה והכ"נ כן לענין עובר יעו"ש דבריו הנחמדים, ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דירושלמי דס"ל שיצא ראשו ורובו בחיים והיינו משום דהירושלמי בשיטת רי"ו קאי דס"ל דחליצת מעוברת שמה חליצה דאמרינן תגלי מילתא למפרע וס"ל דכיון דהפילה לבסוף אמרינן מעיקרא נפל הי' וע"כ אין לו זכיה, וזה לענ"ד ביאור הירושלמי שמביא ראי' מהא דהחולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת כמא דאת אמר למפרע לא נגעה בה חליצה והיינו דמביא ראי' דדוקא אם נמצא הולד בן קיימא אז מותר בקרובותיה וכו' אבל אם הולד לא הוי בן קיימא אז הוי למפרע חליצתו חליצה וזהו שאמר למפרע לא נגעה בה חליצה שהחליצה לא נגע כלל בבן קיימא דנאמר דחליצתו אז לא הוי חליצה משום דהוי אז בר קיימא אלא אמרו דמכיון שהפילה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו בר קיימא הוא והכא כן למפרע הוא שיזכה כלומר נודע הדבר שלאו בר קיימא הוא ואיך יזכה כיון דנפל הוי, זה באור דברי הירושלמי, וא"כ התוס' שפיר ס"ל דעובר אף שהפילה לבסוף זוכה משום דלדידן דקימ"ל כר"ל דלא אמרו תיגלי מילתא למפרע שפיר כתבו דעובר זוכה אף שהפילה אותו לבסוף, וזה נכון

ה) ומאי דאמר ר' לעזר על מתניתין דהאומר אם ילדה וכו' לא אמר אלא בנו הא אחר לא לענ"ד נראה בביאורו לא כמו שכתב הפנ"מ לפרש כשיטת הרי"ף ז"ל דלא אמרו המזכה לעובר קנה בבנו אינו אלא בשכ"מ ובאמת דעת הרבה פוסקים דלא כוותיה אבל לענ"ד הכוונה הוא בירושלמי היינו דר' לעזר ס"ל דווקא בבנו הוא כמו דאמרו בבבלי ולימא ריב"ב היא וסבר לה כר' יוסי וזהו דקאמר בבנו והיינו משום דריוב"ב דיכול להנחיל לבנו וע"כ גם עובר יכול להנחיל משום דס"ל כר' יוסי דירושה הבאה מאליה זכי, וזהו דקאמר ובלבד בשכ"מ והיינו כמו דאמרו בבבלי (קל"א) דדינו של ריוב"ב אינו אלא בשכ"מ ולא בבריא ומאי דקאמר בלבד מטלטלין הא בקרקעות לא בדבר זה נתחבטו כל הראשונים ז"ל ולא מצאו כל חילוק בין מטלטלין ובין קרקעות ויעויין בנמו"י פ' מי שמת שהביא דברי הירושלמי ולא מצא טעם נכון לחלק בין קרקע ומטלטלין וגם הש"ך בסי' ר"י השיג על דין זה וכתב דמבבלי משמע דאין חילוק כלל ולא ס"ל כהירושלמי אולם לולא דבריהם ז"ל נראה לי הכוונה בדברי הירושלמי אלו הוא לפמש"כ הריטב"א הביאו הנמו"י פי"נ דדינו של ריוב"ב אינו אלא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת שאל"כ מצינו מתנת שכיב מרע במקצת שאינה צריכה קנין וזו לא שמענו א"ו כדאמרן, ומעתה במשנתינו דאמר אם זכר יטול מנה דבמקצת היא דהשאר משמע שאינו מחלק כלל א"כ איך אפשר לומר דכריוב"ב היא הא ריוב"ב לא אמר אלא דווקא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת לזה קאמר הירושלמי ודווקא במטלטלין והיינו אף דירושה במקצת היא מ"מ במטלטלין יכול להנחיל דהא אמרו בבבלי (קמ"ט ב') דשייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת דדוקא קרקע אבל לא מטלטלין דמטלטלין לא חשוב שיור יעו"ש פלוגתא בזה ודעת הירושלמי דדווקא קרקע חשיב שיור יעויין פ"ג דפאה משנה ז' א"כ זהו דקאמר ובלבד במטלטלין היינו אף דממשנתינו משמע דמשייר משום דאיירי במטלטלין ע"כ מטלטלין לא חשיב שיור והוי זה כמחלק כל נכסיו אבל לא בקרקעות דאם אמר יטול מנה בקרקע ומשייר מקצת קרקע אז הוי שיור דכ"ש תנן התם וכן היא דעת הירושלמי שם א"כ הוי זה במקצת ולא נאמר דינו של ריוב"ב בזה וע"כ דווקא במטלטלין ולא בקרקעות וזה לענ"ד נכון מאד בכוונת הירושלמי ואמר עוד מתניתא פליגא וכו' וכו' אמר ר' יצחק בר אלעזר משום יאוש והיינו כמו דמשני בתלמודן דרפויי רפי' מינייהו רבנן דקיסרין וכו' חזר בו ר' לעזר מן מתניתא אם זכר מנה אם נקבה מאתים ונקבה גבה לא בעינן כאחר הוא, והכוונה לענ"ד היינו דמשיב על ר' לעזר דמפרש דווקא בבנו והיינו משום דריוב"ב והא במתניתין נמי תני אם זכר מנה אם נקבה מאתים דנוטלת נקבה מאתים, והירושלמי מפרש כפירוש הי"מ שהביא הרשב"ם שם דשניהם נוטלין דהזכר נוטל מנה והנקבה מאתים, וע"ז קאמר הירושלמי והא נקבה גבי בן לא כאחר הוא (כהגהת הקה"ע) כלומר כיון דיש כאן ג"כ זכר א"כ נקבה גביה כאחר הוא ואיך יש לומר כאן משום דריוב"ב הא ריוב"ב לא אמר אלא בבן בין הבנים ובבת בין הבנות אבל כאן בבת בין הבנים לא אמר כדאיתא לעיל (ק"ל ב') וא"כ אי אפשר לפרש משום דריוב"ב אלא ודאי דזכין לעוברין, זה לענ"ד נכון בפירוש הירושלמי, ומה"ט באמת קשה לי על תלמודן דקאמר ולימא ריוב"ב היא לפי פירוש הי"מ וכן היא באמת דעת הרמב"ם ונפסק להלכה בשו"ע סי' רנ"ג סכ"ז א"כ איך אמר דילמא ריוב"ב היא הא ר' יוחנן ב"ב לא אמר בבת בין הבנים ואיך הנקבה נוטלת מאתים, וכקושית הירושלמי לפי ביאורי, והיא קושיא עצומה לא ידעתי לפותרה, וגם לפי פירשב"ם תקשה דאכתי תשאר הקושיא על הברייתא המובא שם (קמ"א א') זכר נוטל ששה דינרין ונקבה שני דינרין דשם ע"כ בזכר ונקבה מיירי א"כ אכתי קשה איך זוכה העובר וליכא לאוקמי כריוב"ב הא הוי בבת בין הבנים, וצע"ג: ג. א) והנה הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' עבדים ה"ה כתב הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין, הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום שזה כמו שמשחרר חציה עכ"ל, והראב"ד ז"ל משיג קשיא רישא אסיפא סיפא קאמר דעובר ירך אמו הוא א"כ רישא אמאי דבריו קיימין וכו' יעו"ש. והלח"מ הקשה עוד איך ס"ל לרי"ו בגיטין (כ"ג ב') הרי את שפחה וולדך ב"ח דבריו קיימין והא רי"ו ס"ל בב"ב (קמ"ב ב') דהמזכה לעובר לא קנה זולת בבנו יעו"ש

וביישוב דברי רבינו ז"ל נראה לי דהנה בסוגיא דתמורה (כ"ה ב') דאמר התם לימא אם שיירו משוייר תנאי היא דתניא האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד ולדה כמוה דברי ריוה"ג וחכ"א דבריו קיימין וכו' וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דרי"ו סבר שיירו אינו משוייר ורבנן סברי משוייר יעו"ש וקשה לי לרבנן דס"ל דשיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו הוא מ"מ ג"כ הוי כמו שמשחרר חציו דהא בב"ק (ע"ח ב') בעי ר"י מכרה חוץ מעובר מהו אליבא דמ"ד עובר ירך אמו הוא לא תיבעי לך דהא שייר בה כי תיבעי לך אליבא דמ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא מאי מימר אמרינן כיון דמחובר בה הוי שיור או דילמא כיון דלמפרש מינה קאי לא הוי שיור וכו' יעו"ש, הרי דאף למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא מ"מ חשוב שיור ולא הוי מכרו כולו א"כ הכ"נ לענין עבד נאמר אף אם עובר לאו ירך אמו הוא דמ"מ חשוב משחרר חציו

ב) מכ"ז מוכרחים אנו לחלק שאינו דומה שיור בעבד לשיור בבהמה לענין דו"ה, דבעבד לא חשיב שיור אם לא שייר חלק ששייך בו עבדות כמו שמשחרר חצי עבדו