מרחשת חלק ב תעו

דאם הודה הי' חייב לשלם א"כ נמצא דכופר לו ממון שאינו מודה לו, א"ו דכוונת הגמ' כך דהא דאמרינן דגם בבאו עדים פטור הוא לא משום דלא מהני בירורן של עדים אחר שבועה, דודאי נאמנים הם אצלנו שחייב זה ממון לחבירו ואין השבועה שלו כלום, והראי' דנאמנים לפוסלו לעדות ולשבועה, א"ו מה שפטור מלשלם הוא משום שקונה הוא את הפקדון או הגזילה שכפר ונשבע עליו ומה שמתחייב לשלם כשמודה אח"כ הוא רק חיוב חדש ולא למפרע, וא"כ נמצא דכ"ז שלא הודה עדיין לא נתחייב לו כלום וא"כ כפירתו כפירת דברים בעלמא דהשתא מיהא לא אודי, וזה ברור, א"כ למדים אנו מזה דחיוב הודאתו אינו אלא חיוב חדש אבל הוא בעצם קנה הגזילה ע"י השבועה, ולפ"ז הדרינן למילתא קמייתא דע"י שבועתו לשקר הוא גוזל בשבועתו גזילה שאינה בחזרה, ובזה הא לא נחשד בשבועת שוא, דמה שמשקר וכופר ממון הא לא הוי גזילה גמורה דאפשר בחזרה, משום זה ע"כ צריך לומר דרב הונא א"ר ס"ל כאביי דהלכתא כוותיה דאף ברע לשמים ג"כ פסול לעדות ולשבועה, וע"כ גם בחשוד על שבועת שוא פסול גם לשבועת הדיינים אף שאינו חשוד על גזילה שאי אפשר בחזרה מ"מ כיון דרע לשמים פסיל הוא גם לשבועת ממון

י) אולם כ"ז בחשוד ודאי על שבועת שוא בזה אמרינן אף דאינו אלא רע לשמים חשוב ג"כ רע לבריות אבל במי שאינו חשוד בודאי רק דאנו אומרים דאם איתא דחשוד ע"ז חשוד ע"ז זה ודאי לא אמרינן, וכמו שכתבו התוס' בב"מ שם דמשו"ה לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא ח"א דמ"ש מגזלן ודאי ותי' בשם ה"ר יהודא חסיד דהא דחשוד אממונא כשר לשבועה משום דשמא ע"י שבועה יפרוש מגזל, אבל גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה, וא"כ הכ"נ בחשוד אליבא דר"ה א"ר דמשו"ה בחשוד על שבועת שוא חשוד על שבועת שקר של הדיינים משום דכמו שאינו פורש משבועת שוא כן לא יפרוש גם מגזילה שא"א בחזרה, אבל במי שאינו חשוד בודאי רק דבאנו לומר דמתוך שישבע שבועת שוא ישבע ג"כ שבועת הדיינים ויגזול ממון שא"א בחזרה, זה לא אמרינן ואנו אומרים אדרבה ע"י שלא ירצה לגזול גזילה שא"א בחזרה יפרוש נמי משבועה

יא) ואחר שנתבאר כ"ז נבוא ליישב השמטת הרי"ף והרמב"ם הא דשבועה שיש לי בה משום דמארי דשמעתא דמתרץ דאמר שבועה שיש לי בה הוא רב הונא ורב הונא לטעמיה דס"ל בב"ק דקונה בשבועה שפיר ס"ל דצריך לישבע שיש לי בה, אף דבלא"ה וממ"נ יעבור על שבועת שוא אף אם נשבע באמת שאין לו בה כלום וכמו שכתבתי למעלה הוא משום דלא חשוד על גזילה דא"א בחזרה, וע"כ צריך לישבע שיש לי בה והוי שבועת שקר של הדיינים, אבל לדידן דלא קימ"ל כרב הונא בב"ק וס"ל דלעולם אינו קונה בשבועה נמנא דאין הבדל בין שבועת שוא לשבועת הדיינים דלעולם איתא בחזרה, ואין חומר בין שבועת שוא לשקר ממילא אין צורך להוסיף על נוסח השבועה המלות שבועה שיש לי בה

סימן לח בדין זכיית עובר וירושה שלו א. א ב"ב (קמ"ב ב') ולימא ליה ריוב"ב היא דאמר לא שנא לשון ירושה ולא שנא לשון מתנה וכו' ולכאורה קשה טובא דמה תירוץ הוא זה א"כ יקשה ג"כ לרב הונא דפסק באמר לאשתו נכסי להאי דמועברית דהוי מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה דמ"מ יזכה מטעם ריוב"ב דהא רב הונא גופא ס"ל לעיל (קל"ב א') כריוב"ב ואין לומר דר"ה מיירי בבריא וריוב"ב בבריא לא אמר כדאיתא לעיל (קל"א א') בבעיא דרבא, וע"כ מקשה דילמא דמתניתין בשכ"מ וכריוב"ב, זה אינו דהתוס' כתבו ד"ה נכסי דבשכיב מרע מיירי, ואף שלכאורה דברי התוס' אינם מובנים שכתבו להוכיח שבשכ"מ איירי מדקאמר עלה ולוקמא כריוחב"ב וריוב"ב בשכ"מ איירי, ולכאורה זו ראי' לסתור דאדרבה מדקאמר לוקמא כריוב"ב מכלל דרב הונא מיירי בבריא, ולענ"ד בכוונתם הוא דבאו להוכיח דדינו של רב הונא דאמר המזכה לעובר לא קנה בשכ"מ ג"כ מיירי ודלא כדעת הרבה פוסקים ומכללם הרי"ף ז"ל דס"ל דהא דאמרו לקמן דהמזכה לבנו קנה אינו אלא בשכ"מ ולא בבריא וע"ז באו לומר דדינו של רב הונא גם בשכ"מ מיירי לדידיה המזכה לעובר לא קנה גם בשכ"מ, דאם איתא דיש חילוק דבשכ"מ גם רב הונא מודה דקני א"כ לקמן דפריך ולימא ריוב"ב היא כיון דריוב"ב ע"כ בשכיב מרע מיירי ורוצה להעמיד משנתינו בשכ"מ אין צריך דווקא לאוקמי כריוב"ב דגם לרבנן בשכ"מ המזכה לעובר קנה, א"ו משמע דרב הונא גם בשכ"מ איירי וס"ל דמזכה לעובר לא קנה, זה כוונת התוס' בדבריהם, וכן הוכחת התוס' שם מהא דהלואתי לפלוני דבשכ"מ קני אע"ג דליתא בבריא היינו לר"פ שם משום שיורש יורשה א"כ מאי משני הכא על הקושיא ולימא ר' יוסי היא דעובר קני ודחי דירושה הבאה מאליה שאני וכיון דעובר יורש א"כ שכ"מ המזכה לעובר צריך להיות העובר קונה כיון שיורש הוי כמו בהלואה הואיל ויורש יורשה קני ומאי דחי ירושה הבאה מאליה שאני, וע"ז תי' דלאו בחדא מחתא מחתינהו, אע"ג דבהלואה מתנת שכ"מ מהני הואיל ויורש יורשה מ"מ בעובר לא מהני אע"ג דיורש הוי, ובזה סרה תמיהת הגרע"א ז"ל על הגליון כאן, אבל א"כ תתעורר קושיתנו דמאי היא דקאמר ולימא רי"ו בן ברוקה היא א"כ לרב הונא יקשה אמאי לא קנה בהאי דאמר נכסי להאי דמיעברת הא ס"ל כריוב"ב לעיל, ונלענ"ד לומר דדינו של ריוב"ב הוא נובע מהא דאמרה תורה דלא יוכל לבכר דבבכור אינו יכול להעביר הנחלה ממנו לפשוט אבל מפשוט לפשוט יכול להנחיל לכל מי שירצה, לפ"ז נראה דדינו של ריוב"ב אינו אלא באופן שבבכור אינו יכול להנחיל מזה לזה אז בזה האופן יכול להנחיל מפשוט, אבל במקום דליתא לדין בכור שם ליתא ג"כ לדין הנחלה לכל מי שירצה, ומה"ט אני אומר דאינו יכול להנחיל דשלבל"ע כמו שכתב הרשב"א בקידושין (ס"ב ב') והנתיבות נסתפק בזה יעו"ש, וכן כתב הרי"ף בתשובה סי' י"א שאין יכול להנחיל דבר שאינו ברשותו ולענ"ד דהכל טעמא משום דכל שאינו בתורת בכורה אינו יכול ג"כ להנחיל וע"כ דשלבל"ע דאינו נוטל בו חלק בכורה משום דהוי ראוי אינו יכול ג"כ להנחיל, ובזה מיושב קושית הגרע"א ז"ל על מה דפריך לעיל (קכ"ז ב') יכיר למה לי אמאי לא אמר במעות שנפלו לו לאחר מכאן דאינו יכול להקנות לא בחליפין שאינם נקנים בסודר ולא באגב קרקע שאינו אלא מדרבנן, ולפמש"כ יש לומר דבאמת קושית הגמ' דאי בעי יהיב ליה הוא בתורת הנחלה דלרבנן כיון שאין מוחזקין אנו באחר שהוא בכור א"כ יכול להנחיל לכל מי שירצה, (ובזה מיושב מה שקשה דוקא לרבנן ולא לר"י והרשב"ם כתב משום דלר"י הוי זה מיגו במקום עדים כיון שמוחזקים אנו באחר שהוא בכור ובאמת זה אינו במשמע ועוד הא כתב הר"ן דמיגו שבידו נאמן גם במקום חזקה וכבר קהה בזה הקצוה"ח סי' רע"ט סק"א אבל לפמש"כ באמת קושית הגמ' מיגו דבעי יהיב ליה אינו בתורת מתנה דבאמת אין זה מיגו כלל דאינו רוצה לתת לו בחייו ומאי מיגו הוא זה שיתן נכסיו בחייו לבניו והוא יחזור על הפתחים אבל הקושיא היא משום דיכול להנחיל לכל מי שירצה כדקימ"ל כריוב"ב, ולפ"ז לר"י לא קשיא כלל כיון דמוחזקים אנו באחר שהוא