מרחשת חלק ב תעה

בה ואין לו בה פתות מג"ת והיינו משום דיכול להערים עליה להקדיש או להפקיר חציה שלא בפני זה וב"ד, ושפיר ישבע שאין לו בה פחות מג"ח והיינו שאין לו בה כלום, ובאמת נשבע דאף החציה כעת אינה שלו וכמו דאיתא בנדרים בהני איסקונדרי דרבא, והכ"נ כיון שהקדיש או הפקיר, וע"כ הצריך השו"ע גם כאן בנוסח השבועה לומר שיש לו בה כיון שיש לו בה ע"כ בשקר משתבע אם יש לו בה פתות מג' חלקים וא"ש

ה) אולם מש"כ רש"י ז"ל דאם הי' לו בה שליש או רביע לא הי' צריך להוסיף מלות יש לי בה, היינו משום דרש"י ז"ל קאי על רישא דמשנתינו שזה שכנגדו טוען ג"כ כולה שלי ולפ"ז אין מקום להערמה להקדיש או להפקיר מה שיש לו בה דזה לא יוכל לעשות כיון שזה שכנגדו טוען כולה שלי הו"ל לכל אחד אינה ברשותו ואינו יכול להקדיש או להפקיר, והוי אתי שפיר נוסח השבועה שבמשנתינו אם הי' לו בה מקצת, אבל בדינו של השו"ע דמיירי בשזה טוען חציה שלי כיון שזה מודה לו חציו שוב הוי פקדון גביה ויכול להקדיש או להפקיר, וע"כ יוכל להערים על חציה ולהקדישה ואח"כ כשיצא מב"ד ישאל עליה או יפדנה בפרוטה, וע"כ הוצרך השו"ע להוסיף גם כאן בנוסח השבועה שבועה שיש לי בה, וזה נכון לענ"ד ביישוב לשון השו"ע

ו) וביישוב השמטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל נוסח שבועה זו נלענ"ד בהקדם קושיא עצומה שיש להקשות על עיקר קושית הגמ' על דאית ליה משתבע וכו' דילמא באמת נשבע שאין לו בה כלום, דהא הרי"ף בשבועות פ"ג הביא הירושלמי דמי שנשבע על תרין שהוא תרין הר"ז ג"כ שבועת שוא ולוקה עליה מדאורייתא משום שבועת שוא וכן ברואה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול ג"כ לוקה עליה משום שבועת שוא, דכל שנשבע לאמת את האמת הידוע ואין צורך בשבועתו הר"ז שבועת שוא, ויעויין בטו"ז יו"ד סי' רל"ו סק"י שכתב בשם המרדכי דכל שנשבע על דבר שהוא אמת רק בעיני בני אדם הוא קצת גוזמא ואין מאמינים לו אין בזה שבועת שוא שהשבועה צריכה ליה וכו' אא"כ נשבע על דבר שהוא פשוט בעיני בני אדם שהוא אמת שהשבועה היא בחנם הר"ז שבועת שוא, ולפ"ז מאי מקשה על דלית ליה משתבע אף אם נאמר דעל האמת הוא נשבע שאין לו בה כלום מ"מ גם בזה איכא משום שבועת שוא הא השבועה אינה צריכה ליה כלל לישבע שאין לו חלק בה דבהודאתו לבד די בה לב"ד והכל יאמינו לו ותבא עליו ברכה שמודה והודאת בע"ד כמ"ע דמי ואין אנו צריכין לשבועתו על האמת כלל, ונמצא דגם אם על האמת נשבע ג"כ הוי שבועת שוא, מעתה אין צורך לתקן את שבועתו דלא ליהוי שבועת שוא שאם תאמר דחשדינן ליה דשבועת שוא ישבע משא"כ שבועת שקר של הדיינים וע"כ צריך להשביע אותו באופן זה כדי שאם אין לו בה כלום יהי' שבועת שקר ומזה יפרוש אבל משבועת שוא לא יפרוש, אבל זה אינו דהא קימ"ל בשבועות (מ"ה א') דהחשוד על שבועת שוא חשוד ג"כ על שבועת הדיינים של שקר ומשמע דכל שבועת שוא במשמע אף שבועת שוא של אמת דסתמא תנן שבועת שוא, וא"כ כאן כיון דלא ימלט משבועת שוא עכ"פ אין צורך עוד בשבועת הדיינים, ואם אתה חושדו בשבועת שוא שוב חשוד הוא על שבועת שקר וא"כ קושית הש"ס על דלית ליה וכו' לא קשיא מידי לכאורה

ז) והנה התוס' בשבועות (מ"ו ב') ד"ה ואפי' וכן בסנהדרין (כ"ז א') הקשו לרבא דס"ל דרשע דחמס בעינן והנשבע שבועת שוא אינו פסול לעדות ממון א"כ אמאי חשוד על שבועת שוא חשוד ג"כ על שבועת הדיינים הא משום שבועת שוא אינו רק רע לשמים ולרבא בעינן רע לשמים ולבריות, ותי' וז"ל: דגבי עדות מכשרינן נשבע לשוא כיון דלא הוי רשע דחמס אבל הכא שהוא כבר רע לבריות אם הוא כופר ממון וכבר משנשבע לשוא הוי רע לשמים הלכך הוי פסול לשבועה עכ"ל, וא"כ גם כאן אף לרבא סגי בשבועת שוא כיון דאם משקר וכופר ממון הוא רע לבריות וגם רע לשמים הוא אם ישבע לשוא א"כ ממנ"פ הוא רע לשמים ולבריות אם ישבע אף שבועת שוא וממילא אין צורך דווקא להטיל עליו שבועת שקר

ח) אמנם זה שכתבו התוס' דמשום שהוא משקר וכופר ממון הוי רע לבריות ומשנשבע לשוא הוי רע לשמים והוי משום זה רע לשמים ולבריות, נלענ"ד דכל זה אם השבועה שאנו מטילין עליו כעת אינה גורמת מצד עצמה שיהי' רע לבריות דמה שהוא רע לבריות הוא מצד כפירתו לממון חבירו לבד. ובהשבועה הוא רק רע לשמים בלבד שעובר על לאו דשבועת שקר, וע"כ אין נפק"מ לענין שבועה בין חשוד על שבועת שוא בין חשוד על שבועת שקר דגם עתה שאנו מטילין עליו שבועת הדיינים אם משקר ג"כ אינו בשבועתו של שקר רק רע לשמים, והרע לבריות הוא גם בלבד שבועתו, והשבועה בעצם אינה מעלה ולא מורדת להיות רע לבריות דאינו גוזל בשבועתו יותר מבכפירתו לבד, אבל אם היינו מוצאים אופן שבכח שבועתו של שקר הי' גוזל ממון חבירו יותר מבכפירה לבדה אז ודאי לרבא דרע לשמים לא הוי רע לבריות לא הי' חשוד משום שבועת שוא על שבועת הדיינים, דבשבועת שוא לא גזל ולא מידי מחבירו משא"כ בשבועת שקר שהוא גוזל ג"כ דהשבועה פועלת מצד עצמה את הגזילה, וא"כ שבועת שוא אין בה רק רע לשמים אבל שבועת הדיינים עושתו גם רע לבריות, וע"ז הא לא חשוד לישבע שבועה תמורה הגוזלת ממון חבירו

ט) והנה בב"ק (ק"ו א') אמרינן אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו וכו' כיון שלקחו בעלים את השבועה שוב אינו משלם ממון, מעתה בחשוד על שבועת שוא איך אמרינן דחשוד ג"כ על שבועת הדיינים משום דכבר הוא רע לבריות אם הוא משקר וכופר ממון וכבר הוא משנשבע לשוא ג"כ רע לשמים וע"כ הוא פסול גם לרבא, ולכאורה רב ההבדל בין הרע לבריות קודם שנשבע שבועת הדיינים להרע לבריות אחר שנשבע, דקודם שנשבע אף דרע לבריות הוא שכופר ממון חבירו מ"מ אין זה רעה גמורה דהא אפשר בחזרה דאם יבואו עדים או יודה מעצמו ויחזיר את כפירתו ויתקן את גזילו, משא"כ אם ישבע שבועת הדיינים דאז קנה לגמרי את גזילתו ואף אם יבואו עדים אח"כ פטור ג"כ, ואף אם יודה אח"כ מעצמו ג"כ לא אפשר לתקן עוד בחזרתו את הגזילה, אף דאמרינן שם בב"ק כל הודה לא אמר רב, מ"מ לענ"ד מוכת התם דהא דהודה מחוייב לשלם אין זה מצד חיוב לשלם למפרע מה שחייב, משום שכבר קנה בקנין גמור בשבועתו את הגזילה שכפר, ומה שמתחייב בהודאתו אינו אלא חיוב חדש שהטילה עליו תורה כדי להיות לו כפרה להביא עם החומש והאשם גם את הקרן, אבל הגזילה הראשונה לא מתקן מידי ואם מחזירו בהודאתו אמרינן איסורא דעבד עבד, ועתה כשהודה הוא חיוב חדש שהטילה תורה עליו וכמו מתנה בעלמא הוא דיהיב לו, וכמו דאיתא כה"ג במציאה בנטלה לפני יאוש (בב"מ כ"ו ב') ובדברי הרמב"ן במלחמות שם, וגם זה אינו רק במקום שמתחייב בהודאתו חומש ואשם אבל במקום שאין הודאתו מחייבתו חומש ואשם שם אינו מחוייב גם בקרן כגון דלא יתד לו כלי להלואתו כדאיתא (בב"מ מ"ח), ומוכח לענ"ד דחיוב הזה הוא חיוב חדש ואין זה תשלומין למפרע מהא דאמרינן בב"ק שם רב המנונא הכי ק"ק ליה אא"ב נשבע כי אתי עדים מחייב אמטו להכי מחייבינן ליה קרבן אשבועה בתרייתא הואיל ויכול לחזור ולהודות, אלא א"א כי אתי עדים פטור מי איכא מידי דאילו אתי סהדי ומסהדי ביה פטור ואנן ליקום וליחייביה קרבן שבועה הואיל ויכול וכו' השתא מיהא לא אודי, ולכאורה מאי קשיא ליה דודאי כיון דאם