מרחשת חלק ב תעד

דכל אחד הי' חשוב מוחזק אם הי' תופס לבדו וע"כ בששניהם תופסים חשובים שניהם מוחזקים וחולקין

ב) וכיון שכן לכאורה אין נפק"מ איך הם תפוסים בהשטר אם זה תפיס טופס וזה תורף כיון שגם זה שתפוס בהחורף ג"כ אינו זוכה בו מצד קנינו בהשטר שאין אותיות נקנות במסירה וא"כ גם תפיסתו אינה כלום ולא שייך בה זה נוטל עד מקום שידו מגעת כמו בטלית דשם הוא זוכה מצד שתפיסתו היא קנינו ותפיסתו מוכחת עליו, אבל בשטר שאין תפיסתו קנין שוב אין נפק"מ בין תפוס מעט או יותר ואין החלוקה רק משום שהטענות הן בין המלוה והלוה והוי כמו חפיסי בכרכשתא שאין קנין לשניהם בעצם השטר ע''י התפיסה, ואף המלוה שעל שמו נכתב השטר והוא קונה במסירה את השטר שנכתב על שמו ג"כ לא חשוב חפוס משום זה, דכל עיקר שהוא קונה במסירה יותר מאחר משום שהוא נכתב על שמו אבל אם לא הי' כחוב על שמו אלא על שם אחר לא היתה תפיסתו מוכחת כלל, וכיון שצריך לצרף לתפיסתו גם זה שנכתב על שמו משום זה לא חשוב תפוס יותר דהא כתבו התוס' ד"ה דאית דבזה שתפוס במה שבלעדו יפסול השטר חולקין בשוה וא"כ הכ"נ אם הי' נמחק שם המלוה הי' פסול השטר כמבואר בחו"מ סי' מ"ד משום זה לא הוי לו זכות יותר מהלוה וא"כ גם יתרון הזמן אף שבלעדיו כשר השטר מ"מ כיון שאין המלוה זוכה ודן ע"י שנכתב על שמו ואם לא הי' נכתב על שמו לא הי' לו שום קנין בזה מצד תפיסתו א"כ בזכות זה שנכתב על שמו שוין הן וחולקין בשוה, וע"כ שפיר מסתברים דברי הרי"ף והרמב"ם שכתבו דין זה בסתמא ולא חלקו וכמו שנתבאר, דגם בזה בחורף וזה בטופס אין מקום לדון בזה שיטול עד מקום שידו מגעת שאין כאן קנין מצד עצם התפיסה והוי הכל כמו שתפוס בכרכשתא

ג) אולם כ"ז לדידן דקימ"ל אין אותיות נקנות במסירה וע"כ אין קנין תפיסה בשטר, אולם סוגית הגמ' בב"מ (ז' ב') דקאי לפרש מחלוקת רבי ורשב"ג בשנים אדוקין בשטר ובב"ב (ע"ז ושם ד' ק"ע) מבואר דרבי ורשב"ג תרווייהו ס"ל דאותיות נקנות במסירה ולדידהו בשהמלוה והלוה אדוקים בשטר קונים הם מצד עצם תפיסת השטר ותפיסתם מוכחת על קנינם וע"כ בשזה אחוז תורף וזה טופס הוי כמו בשנים אדוקין בטלית שנוטל עד מקום שידו מגעת משום שהתפיסה קונה לו בעצמה ע"כ שפיר אמרינן בגמ' אליבא דידהו דזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקים שידי מגעת וזה נוטל תורף וזה ניטל טופס, אבל לדידן לפ"מ שנתבאר אין לחלק בין אם אחוז בשטר מעט או הרבה טופס או תורף, דו"ק בדברים אלו ותמצא כי נכונים ועמוקים הם

סימן לז

הר"ן ז"ל תמה על הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהעתיקו לשון המשנה רב"מ כצורתה והשמיטו אוקימתא דרב הונא שצריך לתפוס בנוסח השבועה שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה

א) והנראה לי בזה ליישב השמטתם והנה מקודם נבאר לשון רש"י ז"ל (ה' ב') ד"ה על דאית ליה שכתב וז"ל הבא לישבע וליטול חציה צריך הוא לישבע שיש לו בה חציה או לישבע שאין לו בה פחות מחציה שמא אין לו בה כלום וכי משתבע שאין לו בה פחות מחציה באמת הוא נשבע שהרי אין לו בה כלום דבשלמא אם הי' לו בה שליש ורביע והוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה נשבע בשקר שהרי יש לו בה שליש שהוא פחות מחציה ואין לו בה חציה אבל כשאין לו בה כלום באמת הוא נשבע עכ"ל, ומבואר מדבריו דאם הי' לו בה מקצת אז הי' נכון נוסח השבועה שבמשנתינו ולא הי' צריך להוסיף המלות שבועה שיש לי בה, ולפ"ז בסיפא דמשנתינו דרפ"ק דב"מ בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי שזה שנשבע שאין לו בה פחות מג' חלקים לא הי' צריך להוסיף בשבועה שיש לו בה כיון שבודאי יש לו בה חציה כמו שזה מודה לו ואם נשבע שאין לו בה פחות מג' חלקים וכוונתו שאין לו בה כלום הר"ז נשבע לשקר, וע"כ בודאי בכאן אין צריך להוסיף מידי, ולפ"ז תמוה שבשו"ע חו"מ סי' קל"ח ס"ב מביא המחבר נוסח השבועה שגם בסיפא צריך להוסיף שיש לי בה והוא תמוה כמש"נ, ומצאתי ת"ל שנתעורר בזה הגר"א ז"ל בביאורו על מקומו יעו"ש שזה כוונתו ז"ל אבל צריך ליישב לשון השו"ע

ב) ואשר אחזה לי בזה הוא, דהנה לקמן (ו' א') את"ל תקפה אחד לפנינו מוציאין אותה מידו הקדישה אינה מקודשת ופירש"י הקדישה בלא תקפה, וכבר נתעוררו רבים על דבור רש"י זה אמאי דווקא בלא תקפה דגם בתקפה אינה מקודשת כיון דתקפה מוציאין מידו

והנראה בכוונת רש"י ז"ל דבסמוך אמרינן את"ל תקפה אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירתו וכו' כמאן דתקפה דמי או דילמא השתא מיהא לא תקפה וכתיב איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, וכבר עמד מוהר"מ שיף ז"ל אמאי נקט לישנא דאינה ברשותו הו"ל למימר אינו שלו כיון דהקדישו לאו כתקפה הוא מקדיש דבר שאינו שלו, אמנם נראה דכוונת הגמ' לומר לנו דאף החלק שהוא נוטל אח"כ בחלוקת ב"ד וחציו שלו דזה ודאי הוי שלו, אעפ"כ כ"ז שלא חלקו אינו יכול להקדיש אף דהוי שלו מ"מ כיון שזה שכנגדו טוען עליה ואומר כולה שלי וזה שהקדיש אינו מוחזק אף בחציו ככל תפיסה דעלמא כמ"ש התה"ד דתפיסה דשנים אוחזין לא חשוב חזקה אלא לענין זה שלא נאמר כל דאלים גבר אבל באמת אין זו חשובה תפיסה כיון שגם זה שכנגדו תפוס בה וכמ"ש התוס' לקמן (ח' ב') בסוגיא דרכוב ומנהיג, ומפני זה כיון שיש לחבירו טענה עליה שוב אינה חשובה ברשותו אף החצי שיגיע לו אחר חלוקת ב"ד, דכל כמה דלא פסק הב"ד גם החצי שיגיע לו אינו ברשותו ואין אדם יכול להקדיש דבר שא"ב וכדמוכח לקמן בהא דמסותא דאם הי' מטלטלי לא הי' יכול להקדיש אף אם הי' יכול להוציאה בדיינין אף שזה שכנגדו ג"כ אינו מוחזק בה מ"מ כיון שגם הוא אינו מוחזק בה ויש לחבירו טענה עליה אינה חשובה ברשותו, ולפ"ז גם כאן אף שיוכל להוציא בדיינין החצי שלו שכך יפסקו ב"ד מ"מ כיון שאינו מוחזק בה וחבירו טוען עליה אין זה ברשותו אף דשלו היא ומשו"ה נקט הגמ' אינו ברשותו להשמיענו דשאלת הגמ' היא גם על החצי שלו דלפי צד זה של האיבעיא גם החצי שלו אינה מקודשת

ג) ולפ"ז ניחא מה שפירש"י ז"ל הקדישה בלא תקפה משום דמשמע מפשיטות לשון הגמ' דאם תקפה מוציאין מידו הקדישה אינה מקודשת גם בהחצי שלו וא"כ ע"כ זה אינו אלא בשלא תקפה דאז אינו מוחזק והר"ז א"ב אבל אם תקפה עכ"פ החצי שלו צריך להיות מוקדש דהא הוי שלו וגם תקפה דהוי ברשותו, ואף שיש לחבירו טענה עליה מ"מ כיון דהחצי שלו וגם הוי ברשותו מוקדשת, וע"כ פירש"י הקדישה בלא תקפה דאז כולה אינה מוקדשת, ועיי' בהג"א כאן ותמצא מבואר כדברי

ד) העולה בידינו דחשוב אינה ברשותו גם החצי שלו כ"ז שאינו תפוס בה וחבירו טוען עליה וכמבואר, ולפ"ז נאמר דמה שפסק המחבר בשו"ע דגם בזה אומר חציו שלו צריך זה שטוען כולה שלי לישבע שיש לו