מרחשת חלק ב תעב

יח) ומרווחנא בזה ליישב קושית תוס' בב"ק (ע' ב') ד"ה כמאן כר"ע שהקשו דלר"ע נמי כיון דמטא לאויר חצירו מחייב לענין שבת דרשוה"י עולה עד לרקיע ולענין קנין לא קנה באויר עד דמטי לתוך המחיצות כדמוכח בגיטין, אולם לפי דברינו א"ש דודאי כיון דתוכד"ד כד"ד חשוב כאלו גם עדיין בשעה שיורד והולך לתוך המחיצות הוא עושה מלאכת ההוצאה שחייב עליה משום שבת וממילא פטור על דו"ה משום דקלבדר"מ, דבזה אנו אומרים דמקודם וגם עכשיו הוא מחלל את השבת ואין אנו מגרעין בזה מציאות המעשה הקודם, משא"כ להיפך לרבנן דאינו חייב משום שבת רק עד שתנוח שפיר פריך כיון דמטיא לאויר ביתו קנה ולענין שבת לא מחייב עד דמנחא אארעא דאף אם נאריך ונמשיך את קנינו עד שעת חלול שבת מ"מ קנינו שעשה מקודם לזה היכן הלך וכבר נתחייב מקודם בדו"ה בשעה שבא לאויר חצירו ואיך יפטור חילול שבת המאוחר את החייב הקודם, ואף דבקנין וכדומה שתלוי בדעת האדם ורצונו גם הקנין אינו נגמר רק לאחר כד"ד מ"מ הא זה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא באמת לא נתבטל הקנין הקודם ומאחר שכן כיון דמדאורייתא נתקיים המקח מקודם אף דמדרבנן עדיין לא נתקיים מ"מ לגבי חיוב דו"ה אנו הולכין אחר הדין דאורייתא כדמוכח לקמן שם (ע"א א') דמעשה שבת דרבנן חשוב שחיטה ראויה כיון דמדאורייתא הוי שחיטה ראויה, וכמו כן כתב השמ"ק שם בשם הרמ"ה ז"ל דאם גנב ומכר וקבל דמים ולא משך הלוקח את מקתו כיון דמדאורייתא מעות קונות אע"ג דתיקון רבנן דלא ליקני מכירה הוי ומשלם תשלומי דו"ה יעו"ש, וכן כ' הש"ך בתו"מ סי' ר"ח יעו"ש, הרי מבואר כמ"ש דכל שמדאורייתא הוי קנין חייב עלה דו"ה, והדברים עתיקים

יט) ואחרי המבואר אתנו בכ"ז נחזור לענין שאנו עסוקין בו ונחזי אנן בקנין ד' אמות לשני בנ"א דאמרינן דא"א לצמצם שיבואו בבת אחת ויקנו שניהם ד' אמות כאחת דלפי המבואר בנדרים בבאו תכופים זא"ז בתוך שיעור כדי דבור אמאי לא נחשיב זה כאלו באו בבת אחת ויקנו שניהם, אבל לפי דברינו דתוכד"ד לא נאמר אלא להמשיך את המעשה שתהי' פעולתו נמשכת עד בכדי שיעור תיכד"ד אבל לא לגרע מציאות המעשה הקודמת אי אפשר לכאורה לומר דיקנו שניהם בבאו זאח"ז בתוכד"ד משום דנהי דאמרינן דפעולת קנין הד"א נמשכת ג"כ כעת בתוך שיעור כד"ד מ"מ פעולת הקנין הזה ג"כ לא נתבטלה ואי אפשר להכחיש מציאותו וכבר נעשה מעשה ואיך אפשר שיקנה ג"כ השני כיון שהראשון כבר קנה הד"א מקודם ואין מקום להשני לקנות הד"א שכבר שייכים להראשון

כ) והנה בפ"ק דב"מ (י' א') אמרינן אף דד"א של אדם קונות לו בכ"מ מ"מ היכי דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לקנות אינו קינה ובנמי"ו שם כתב הטעם וז"ל כיון דחכמים תקנו לו ד"א יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים עכ"ל, מפורש יוצא מדבריו דהא דבגלי דעתיה דלא ניחא ליה הוא שאין רצונו שהד"א יהיו קנויין לו כלל ויכול להתנות בכה"ג בתקנת חכמים שאם הטעם הוא שאין רצונו לקנות את החפץ בד"א ואין אדם זוכה בע"כ לא הי' צריך להטעם דא"א בתקנת חכמים דגם בחצר דאורייתא הדין כן שאם אין רצונו שתהי' חצירו קונה לו אין מזכין לו לאדם בע"כ, א"ו הכוונה כנ"ל, ומה שהכריחו להנמוק"י לפרש כן ולא כפשוטו יעוי' בתשו' הגרע"א סי' רכ"א דברים נכונים בזה

כא) וכיון שזכינו לדין זה דגם זכות הד"א תלוי בדעת האדם ורצונו ואדם יוכל להתנות שלא יהיו לו ד"א ולא יהיו קנויין לו ולפי האמור אתנו למעלה שבדבר שתלוי ברצון האדם ובדעתו אז אין פעולתו חלה רק אחר כד"ד ולפ"ז תשוב קושיתנו למקומה מאי מקשה והא אי אפשר לצמצם נהי דא"א לצמצם מ"מ כל שבאו זא"ז תוכד"ד תשוב כאלו באו שניהם בב"א דקנין ד"א של הראשון ג"כ לא נגמר עד אחר כד"ד כיון שתלוי בדעתו ואם בינתים קדם ובא גם השני זכו שניהם בהד"א כיון שלא נגמר עדיין קנין הראשון

כב) והנראה לענ"ד בזה ע"פ מה שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' שבועות הי"ז) מי שנשבע והיו פיו ולבו שוין בשבועה ואחר שנאסר חזר בו מיד תוכד"ד וכו' ואמר אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הר"ז מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה עכ"ל, הרי מבואר דחזרה דתוכד"ד אינו אלא משום דהו"ל כמו טעות, ויעוי' בקצוה"ח סי' רנ"ה מה שיישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל בהקדש ותמורה דלא מהני חזרה תוכד"ד משום דקימ"ל אין נשאלין על התמורה משום דהתורה רבתה שוגג כמזיד, וכיון דתמורה חלה גם בטעות אין חזרה גם תוכד"ד יעו"ש בארוכה, ובאמת דבר זה מפורש הוא בירושלמי דמאי פ"ז דמה"ט תוכ"ד לאו כד"ד בתמורה משום שאין נשאלין על התמורה ומבואר מזה דבמקום שתל גם בטעות אין מקום לדין דתוכד"ד כדיבור דמי שיועיל חזרה

כג) וע"פ האמור נראה לחלק בין ד"א שאמרו לענין גט ובין ד"א שאמרו לענין קנין מציאה, דד"א שתקנו חכמים לענין גט כיון שתקנו שתהי' מגורשת אף בע"כ ואף שצווחת ואומרת שאין רצונה להתגרש ואין רצונה שיהו הד"א קנויין לה להתגרש בהם מ"מ לא חלקו חכמים ובכל אופן היא מתגרשת ואף בזרק לה הגט בע"כ כמבואר בגיטין (ע"ח ב') שם ובגיטין אמרו ולא לד"א וברש"י שם ד"ה ולא לד"א שכתב וז"ל דגט הוא בע"כ קנויה לה הלכך לאלתר הוי גיטה, וכן כתב עוד רש"י ז"ל לעיל (שם י"ב ב') ד"ה וכי תימא דאי בעי מריה זריק ליה גיטא ברשוה"ר בתוך ד"א יעו"ש, וכיון דתקנת ד"א לענין גט הוי ג"כ בע"כ תו לא שייך לומר בזה תוכד"ד כיון דכל עיקר דין תוכד"ד הוא משום דחזרה דתוכד"ד משוה לה טועה ושוגג אבל בגט דגם בע"כ מהני ולא תלוי כלל בדעתה אין כאן מקום לדון בזה דתוכד"ד כדבור דמי, ע"כ פריך שפיר והא אי אפשר לצמצם ולא אמרינן בזה תוכד"ד דקנין הד"א אינו תלוי כלל בדעתה וברצונה וחכמים הקנו לה לענין גט הד"א בכל אופן וע"כ היא קונה אותם לאלתר משום דלא שייך כא חזרה כד) אבל עדיין אין זה מספיק לכאורה דזה ניחא באשה שהיא מתגרשת בע"כ אבל בבעל שתלוי ברצונו א"כ ד"א שלו לכאורה תלוי בתוכד"ד וא"כ אכתי קשה מאי מקשה והא אי אפשר לצמצם הא משכחת לה שבא הבעל ואח"כ האשה בתוכד"ד של ביאת הבעל ובקנין ד"א של הבעל שפיר אנו אומרים תוכד"ד כדיבור דמי

כה) אמנם לאתר העיון נראה דזה אינו, דודאי חכמים השוו מדותיהם לענין גט ולא חלקו בין קנין האשה לקנין הבעל, דהא שיטת כמה פוסקים דד"א של גיטין קונין ג"כ ברשוה"ר וא"כ קשה אמאי בקרוב לו אינה מגורשת וכן קושית הגמ' והא אי אפשר לצמצם והא אפי' בבא הבעל מקודם ג"כ אין להבעל ד"א דהא ברשוה"ר לא תקנו כלל ד"א ורק משום עיגונא היא מתגרשת גם ברשוה"ר א"כ בקרוב לו וכן בבא הבעל מקודם מ"מ כל שבאה היא אח"כ תהי' מגורשת כיון דלדידיה לית ליה כלל ד"א ברשות הרבים, א"ו דכיון דתקנו חכמים לענין גט ד"א אצלה תו יש גם לו ד"א לענין גט זה, וחכמים השוו מדותיהם ולא חלקו בין זכות ד"א שלה לזכות ד"א שלו ולפ"ז כיון דהיא קונה תומ"י הד"א ולא שייך בה שיעור תוכד"ד גם אצל הבעל לא שייך דין דתוכד"ד ושוין הם בקנינם, וז"ב

כו) מעתה תתיישב לנו יפה הקושיא שעמדנו עליה בדברינו למעלה בשנים יושבים בצד ערימה