מרחשת חלק ב תעא

החצר דאל"כ לעולם לא נוכל לומר גיטה וחצירה באים כאחד דכ"ז שלא קנתה הגט לא קנתה החצר, א"ו דאמרינן דשניהם באין כאחת וא"צ להקדים קנין חצר להגט, וע"כ שפיר אמרינן בנתן גט בחצירו וקנאתהו דמתגרשת בו ולא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע משום דקנין הגט בא כאחת עם קנין החצר, וע"כ הוי שפיר מרשותו של הבעל לרשות האשה כיון דלא קדם קנין החצר לקנין הגט, וזה ברור

יא) מעתה לענ"ד אין מקום לקושית התוס' בגיטין דבחצר שמדעתה תקנה בתורת שליחות כמו בעלמא זה אינו דבחצר דבעלמא לעולם קנין החצר קודם קניית החפץ, וא"כ לא מהני זה אלא בעלמא, אבל בגט דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני אם באנו כאן לומר דתתגרש בתורת שליחות דבעלמא ולא בתורת חצר ויד דגט הוי זה טלי גיטך מע"ג קרקע כיון דקנין החצר קודם וא"כ כשזוכה לה אח"כ חצירה הר"ז כמי שנוטלת גיטה מע"ג קרקע שלה ולא מתוך רשות של הבעל והוי זה טלי גיטך מע"ג קרקע, והדברים ברורים לענ"ד ביישוב קושית התוס'

יב) המתבאר לנו מכל הני מילי מעלייתא שכתבנו שפסק הרא"ש שהבאנו לעיל דחצר השותפין וכמו כן ד"א המשותפין בין שניהם קונה שפיר לשניהם נכון וקיים ואין מקום להשגות הגאון בעל קצוה"ח עליו, אבל זו היא שקשה כיון דמסוגית הגמ' דגיטין דפריך וכי אפשר לצמצם מוכח דאי אפשר לעולם שיהיו שני בני אדם זוכין כאחת בד"א ומסתימת דברי הרמ"א בחו"מ סי' רס"ח שכתב שאם באו שניהם כאחת או שעומדים שניהם ונפלה מציאה דקני שניהם משמע דזכו שניהם כאחד בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ומצאתי שעמד הקצוה"ח שם בזה והניח בצ"ע, וכמו כן קשה מה שהקשינו לעיל שאם אין שניהם זוכין כאחת שוב קשה מה שכתב הרמב"ם שאם עומדין שניהם בסימטא וערימה ביניהם שחולקין בז"א כולה שלי וז"א כ"ש, והא החלוקה אינה יכולה להיות אמת כיון דע"כ קדם האחד וזכה בד"א, וכנ"ל

יג) ומה שנראה לי בביאור הדברים בהקדם סוגית הגמ' דנדרים (פ"ז א') דאיתא התם מי שהי' חולה בתוך ביתו ונתעלף וכדומה שמת וקרע ואח"כ מת דיצא ידי קריעה אם מת תכד"ד, וביאר הר"ן שם שאע"פ שבשעה שקרע עדיין לא מת ולא הוי קריעה כלל כיון שמת תכד"ד כמאן דקרע השתא דמי יעו"ש, ומצאנו ראינו מזה דדין דתכד"ד כדיבור דמי לא נאמר דווקא בדבר התלוי בדעת בני אדם וברצונם אלא גם במקרה ופעולה דממילא ג"כ אמרו דכל שבאו שני המעשים תכופים זא"ז בשיעור תכד"ד הר"ז חשוב כאלו נעשו שני המעשים ביתד ובב"א וכאלו לא הי' כל הפסק זמן ביניהם

יד) אבל אם נאמר כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בכולה תלמודא אשר לכאורה מכמה מקומות בש"ס מבואר ההיפך מזה, ולדוגמא אעידה לי שני עדים נאמנים מהא דאמרו בפא"נ (ל"ו א') הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראים בהליכתו פטור משום דעקירה צורך הנחה היא ואם נאמר דכל תכד"ד חשוב כאלו נעשה בב"א א"כ למאי הוצרכו לטעם דעקירה צורך הנחה היא הלא כיון דקריעת השיראים היתה בתוך כדי הליכת ארבע דשיעור זה הוא עוד פחות מתוך כד"ד א"כ הר"ז תשוב כאלו נעשה ההוצאה והקריעה בב"א בלי שום הפסק זמן ביניהם וקלבד"מ ומאי צריך לטעם דעקירה צורך הנחה היא

כמו כן בנזיר (מ"ג א') אמרו דלא משכחת לה טומאה וביאה בהדי הדדי משום דאי אפשר דלא מעייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה יעו"ש ואם תכד"ד כדבור דמי גם לענין מעשה אמאי לא חשוב טומאה וביאה בב"א אף אם מכניס חוטמו ברישא הא מ"מ גם גופו נכנס אח"כ בתוך כד"ד וכבב"א דמי, ועוד יש להעיר בזה מכמה מקומות בש"ס ואין צורך בריבוי דוגמאות

כט

טו) מכל זה נראה לי דהא דאמרו תכד"ד כדיבור דמי גם בשני מעשים שבאו תכופים זא"ז אין לומר דחשבינן כאלו המעשה הקודם התחיל בב"א עם המעשה שבא תיכף אחריו ומקודם לא נעשה המעשה כלל דודאי זה אינו דא"א להכחיש החוש ולהחליט דמקודם לא נתהוה כל מעשה בפועל כלל ואי אפשר לומר דזה שקרע על חולה שנתעלף לא קרע כלל בשעה שהי' מתעלף אלא בשעה שמת דזה ודאי אינו, אבל זה שאמרו תכד"ד כד"ד לא בא להכחיש מציאות המעשה מקודם אלא בא להמשיך את המעשה הנעשה מקודם שתהי' פעולתו נמשכת והולכת בכל משך שיעור תכד"ד וכאלו גם עתה הפעולה הזאת נפעלת ונעשית וע"כ בקורע ובתכד"ד מת לו מת יצא ידי קריעה משום דאמרינן כאלו מעשה הקריעה נמשך גם כעת וגם עכשיו הוא קורע וע"כ הוא יוצא ידי קריעה כיון דגם עכשיו עושה פעולת הקריעה ויוצא בכך, דמה איכפת לן אם קרע גם מקודם דאין זה מגרע מפעולת הקריעה כעת

ולפ"ז ניחא בזורק חץ מת"ד לסוף ד' דהתם אף אם נאמר דגם עתה הוא קורע את השיראים מ"מ אי אפשר לכחד דגם מקודם קרע השיראים וכבר נתחייב מקודם בתשלומי הנזק א"כ מה לי אם נחשוב דגם עתה הוא קורע את השיראים דכל זה אינו פוטר אותו למפרע מהנזק שעשה מקודם כיון שאנו חושבים שגם מקודם עשה המעשה ההוא וכמו כן בנזיר לענין טומאה דאף אם נחשוב דגם עתה הוא מטמא עצמו מ"מ גם מקודם ג"כ נטמא דפעולת הטומאה הקודמת אין אנו מגרעין כלל גם אם תכד"ד כד"ד וממילא לא חל עליו איסור בל יבא כיון שכבר נטמא מקודם, וזהו ברירא דהך מילתא ובזה תעלה ארוכה לכל המקומות הנראים לכאורה סותרים לסוגיא זו דנדרים

טז) אמנם כ"ז אנו צריכין בפעולות ומעשים שאינם תלוים בדעת האדם וברצונו אבל בדברים שתלויים בדעת האדם ובגמר לבו כמו קנינים והקדישות ועדות וכדומה שתלוי בהסכם דעתו ובגמר לבו בזה ודאי אין המעשה חל והפעולה נגמרת רק אחר כד"ד דבתוך כד"ד יוכל לחזור בו משום שאין הסכמתו הסכמה גמורה ואין דעתו דעת שלמה בתוך שיעור זה דתכד"ד וע"כ אין פעולת ענינם חלה רק כשכלה שיעור הזמן דתוכד"ד וכמ"ש הר"ן בטעמא דמילתא דתכד"ד משום דבשאר מילי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו עושה אותם אלא דעתו שיוכל לחזור בו תכד"ד, יעו"ש

יז) ונראה דזו היא סברת ר"ת ז"ל שאמר דהא דתוכד''ד כ"ד הוא תקנת חכמים כדי שאם אדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רב או גדול ממנו בחכמה לא יתן לו שלום שאם יתן שלום לא יוכל לחזור בו ממקחו לכן תקנו חכמים שכשיעור זה יכול לחזור, והתוס' בב"ב (קכ"ט ב') הקשו א"כ בקורע על חולה ונתעלף שם לא שייך האי טעמא והר"ן בנדרים הוסיף עוד להקשות דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת כמו בנדרים דהוי הפרה והקמה אם הפיר והקים בטעות כיון שידע תוכד"ד מהני

אולם לפ"מ שנתבאר ל"ק כלל דודאי גם ר"ת ז"ל מודה דעיקר דין דתוכד"ד כד"ד הוי מדאורייתא והיינו לומר דהמעשה ההוא הוא נמשך והולך גם עכשיו וכאלו גם עתה פעולתו נעשית וע"כ בקריעה ובנדרים וכדומה מהני משום שחשוב כאלו גם כעת הוא קורע, מפיר או מקים, וזה ודאי הוי מדאורייתא, אבל זה שאמרו בכל דבר שיכול לחזור בו ומבטל מעשה הקודם בתוכד"ד בזה ס"ל לר"ת ז"ל דלבטל המעשה הקודם ולהיות יכול לחזור בו זה אינו אלא מתקנת חכמים וע"כ גם זה שאמרנו דכל דבר שתלוי בדעת האדם וברצונו דאין הקנין כלה ונגמר רק לאחר כד"ד כל זה לר"ת ז"ל אינו אלא מדרבנן, דלבטל המעשה הקודם אין זה מדאורייתא כלל והחילוק ברור

ומרווחנא