מרחשת חלק ב תסט

כבר הוקשה זה להיע"ד הביאו הנתיבות סי' יעו"ש מה שתי', ולענ"ד לא קשיא מידי יעוין רש"י (י"ב א') שאין סופו לנוח שכתב וז"ל ''שא"ם לנוח בתוך האויר הרי מבואר מדבריו דהא דא"ס לנוח לא קנה היינו משום שיוצא מתוך האויר אבל אם הי' נשאר תלוי בתוך האויר ולא הי' יוצא מאויר חצר אז הי' קונה, אף אם לא הי' סופו לנוח ע"ג קרקע דאויר חצירו ג"כ קונה כמו קרקעו, וע"כ בשתי גינות כיון שנשאר בתוך אויר חצירו של התחתון שפיר קני ליה אויר חצירו, וזה נכון לענ"ד באופן שמבואר מכאן דגם בחצר אמרינן כמד"פ דמי, וכן לענ"ד מתבאר עוד דין זה מדברי הנמי"ו בפ"ק דב"ב בהא דסמך לו כותל אחר דהמקום של הכותל קונה לו לזה שמשלם חצי הכותל מטעם חצר אף דמחובר הוא הכותל לחציו השני שמונח בחצר של חבירו וכן הוא במ"מ פ"ג מה' מכירה ה"א יעו"ש, ועיין עוד גיטין (ע"ח א') הב"ע בת' אמות מצומצמות וגט יוצא מארבע אמות שלו לארבע אמות שלה, והא אגידא גביה ופירש"י עדיין הגט ברשותו קצח ואנן ונתן בידה בעינן עד שיהי' כולה ברשותה יעו"ש ומשמע דווקא בגט משום דבעינן כריתות וליכא כיון שהגט מעורה מקצתו ברשות הבעל אבל בעלמא שפיר הוי קני ליה הד"א מה שמונח בתוך ד' אמותיו משום דאמרינן כמד"פ דמי גם בחצר

ג) ומה שהביא הקצוה"ח ראי' מהירושלמי בכותל שבין שני שותפין דס"ל לשמואל דהמוצא זוכה אלמא דהחצר אינו זוכה לשניהם נראה דלאו ראי' היא לפמש"כ התוס' בב"מ בעובדא דר"ג וזקנים דלא הוי חצירו של ר"ג חצר המשתמרת משום שאין הפסק בין תבואתו לתבואת הזקנים יעו"ש, לפ"ז גם בחצר השותפין הוי חצר אינו משתמר לגבי כ"א מהשותפין משום דגם חבירו משותף בה ואין הפסק בינו לחבירו השותף וע"כ בעינן עומד בצדו, וע"כ אמר שמואל דהמוצא זוכה וכשיטתו בב"מ י"א דבחצר שא"מ בעינן עומד בצדה, והיינו דאמר שמואל המוצא זכה בשלא עמד השותף בצדו בשעה שנפלה המציאה ולא זכה לו חצירו, וזכה דווקא השותף המוצא בכל החפץ בהגבהה או מכח דאמרינן ברירה כמו שכ' הר"ן בנדרים ריש פ' השותפין ונמצא שבשעה שמשתמש בשלו הוא משתמש וע"כ החצר זוכה לו כולו, ורב דס"ל בירושלמי שם דזה זוכה מחצה וזה מחצה הוא משום דס"ל דלא בעינן עומד בצדה וכדעת עולא בב"מ שם, אבל בשני שותפין עומדים בצד חצרם או בתוך ד' אמותיהם המשותפות כיון דהוי חצר המשתמרת היא זוכה לשניהם וכדעת הרא"ש שהביא הקצוה"ח

ד) ומה שהקשה עוד הקצוה"ח על הרא"ש שהביא ראי' דחצר השותפין קונה לשניהם מהא דב"ב (פ"ד ב') דחצר השותפין קונין זה מזה ותמה הקצוה"ח הא שם מבואר דווקא במודד לתוך קופתו, לענ"ד כוונת הרא"ש להוכיח דאמרינן דכ"א במה שמשתמש בשלו הוא משתמש, וע"כ אמרו בב"ב שם דבמודד לתוך קופתו קונה דאל"כ גם במודד לתוך קופתו לא יקנה דהא כמו שיש לו חלק בהחצר כמו כן יש לחבירו וא"כ תו הוי כליו של לוקח ברשות מוכר ולא יקנה א"ו דאמרינן דכל אחד כשהוא משתמש בשלו הוא משתמש, וע"כ בשמניח קופתו בחצר השותפין אמרינן דברשותו כולו הוא מניח וע"כ קונה לו כליו או חצירו משום דאיגלאי מילתא למפרע דזהו חלקו משעה ראשונה, אבל בשמניח ע"ג קרקע אמרינן להיפך כיון שקדם המוכר והניח חפצו ע"ג קרקע שוב הוי המקום שלו ואיך יקנה עוד הלוקח, וכמו שכתבו הרשב"א והר"ן דאם קדם המוכר והניח כליו שוב אין קונין לו ד"א של הלוקח בסימטא משום שכבר נקנו הד"א ושייכים להמוכר, והכ"נ כן בחצר השותפין, וא"כ שפיר הוכיח הרא"ש כיון דמבואר מזה דכ"א מהשותפין כשמשתמש בשלו הוא משתמש ע"כ קונה חצר השותפין לשניהם כשנפלה מציאה לתוך חצירם משום דכ"א זכה חציו וכשהוא משתמש בשלו משתמש וע"כ זכה כ"א בחציו

ה) והר"ן בפ' הזורק על הא דמשני הש"ס שם (ע"ח א') דאתי בתרווייהו בהדי הדדי ופריך והא א"א לצמצם כתב וז"ל ולא הוי מצי למפרך משום דאגיד גביה דכיון דד"א עלו בין שניהם הרי יש לה רשות להניח שם גיטה ובכה"ג מתגרשת דלא גרע ממשאיל מקום עכ"ל, ולענ"ד קשה טובא איך אפשר דד"א המשותפין בין שניהם תהי' מתגרשת ומאי אולמא דד"א מחצר השותפין דאין קונין זה מזה, וכמו כן כאן איך היא זוכה את הגט מיד הבעל כיון דהוי חצר השותפין

והנראה בזה דגט שאני לפי מה שאמרו בר"פ הזורק גיטה וידה באין כאחד אף שבשעה שזרק לה הגט אינו חצירה וכן יד עבד כיד רבו דמי אף שבשעה שקבל הגט אינו ידו אלא אמרינן דע"י הגט נעשה חצירו וידו והקצוה"ח סי' ר"א העלה דזה אינו אלא בגט ובשטר שחרור דלא בעינן זכיה כיון דאשה ועבד הוי בע"כ ואין זכיה בע"כ, א"ו גבי אשה ועבד לא בעי רק ונתן בידה וליכא תורת זכיה והקנאה בע"כ משו"ה כל שגיטו וידו באין כאחד סגי לה והוי ונתן בידה כיון דהחצר והיד באין כאחד עם נתינת הגט, אבל במתנה כה"ג בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו ונתן השטר בתוך ביתו לא מהני דבעינן שיזכה המקבל בשטר מתנה דרך זכיה וכ"ז שלא בא החצר לידו לא זכה בשטר מתנה יעו"ש בקצוה"ח, ודבריו מוכרחים, ולפ"ז אני אומר היינו טעמא דבחצר השותפין אין קונין זה מזה לפי מה שכתבנו לעיל בשם הר"ן דנדרים דחצר השותפין כ"ז שאין משתמשים בו הוא קנוי לשניהם, ורק כשכל אחד משתמש בו איגלאי מילתא דהמקום שהוא משתמש בו הוא שלו, לפ"ז במחנה ומו"מ שצריך שיזכה המקבל מקודם בחצירו ואח"כ זוכה בהחפץ, ע"כ אי אפשר לקנות בחצר השותפין זה מזה משום דעדיין החפץ מונח ברשות הנותן וא"א לקנות משום דעדיין לא זכה במקום החפץ, דכ"ז שהחפץ הוא של המקנה גם הרשות שהוא מונח בו ג"כ הוא של השותף המקנה, ואין לומר דהחפץ הנקנה והחצר באין כאחד דאין אומרין כן אלא בגט אבל לא בעלמא, אבל בגט דאמרינן חצירה וגיטה באין כאחד, א"כ כשזרק לה גט בחצר משותפת היא זוכה במקום הגט ובגט כאחד, וע"כ שפיר כ' הר"ן דהיתה מתגרשת בד"א המשותפות בין שניהם ולא שייך אגיד דכל מקום הגט הוא שייך לה, שהיא זוכה כאחד בגט ובמקום הגט וכשמשתמשת בשלה היא משתמשת, וזהו שכתב הר"ן כיון שיש לה רשות להניח בה גיטה ויש לה רשות להשתמש בד"א לקנין הגט שוב כשזרק לה הגט איגלאי מילתא דשלה הוא מקום הגט וגיטה וחצירה באין כאחד

ו) וע"פ המבואר לענ"ד יש ליישב ג"כ קושית התוס' על רש"י ז"ל בקדושין (ח' ב') בהי' סלע שלה מקודשת שכתב רש"י ז"ל הטעם משום דהוי חצירה וקונה לה כסף הקדושין א"כ מאי קמיבעי ליה הי' סלע של שניהם מהו הא חצר השותפין אינן קונין זמ"ז, אולם לפי דברינו לעיל יש לתרץ והוא, דבגיטין (ע"ח ב') שם בזרק קרוב לה מגורשת אר"א אמר רי"ו לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ופירש"י כגון אם זרק לו חוב קרוב לו ואבד, דגט הוא דבע"כ קנויה לה הילכך לאלתר הוי גיטא אבל בעלמא לא עכ"ל, ולכאורה אכתי טעמא בעי מ"ש מבעלמא ומאי אולמא הא דגט בע"כ דמשו"ה תהי' מגורשת בקרוב, אולם הדבר פשוט לענ"ד דבאמת הא דקרוב לה בהיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו דמגורשת ע"כ לא מטעם שקנתה מקום הגט שהיא יכולה לשומרו דזה ודאי אינו דאין לאדם רק קנין ארבע אמות ולא יותר אלא ע"כ אף דאין לה קנין של כלום בהאי מקום של הגט ולא מהני כלל להיות חצירה לדבר אחר מ"מ כך תקנו חכמים דע"י הגט יהי' מקום הגט חצירה להיות מתגרשת בו וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא